וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית... מְצַחֵק: וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ... וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם... וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ... כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: (בראשית כ"א ט' - י"ב).

   בפרשת השבוע אנו פוגשים את אחד הנושאים הכי נשגבים ביהדות, אלא שלמרבה הצער התוגה והיגון, למרות שמדובר בנושא רם ונישא - יצר הרע דוחק אותו לקרן זווית ואומר לאדם שזה לא מתאים לרמה שלו ושהפרויקט הזה שייך יותר לאנשים עממיים שמידותיהם מחוספסות ושכלם צר וקצר ולא זך וישר, ולא למושלם כמוהו.

   אלא שבפרשתנו באה התורה ומגלה לנו פנים חדשות בעניין, והיא מלמדת אותנו שצריך להשקיע כל הזמן בנושא הזה ולשפר אותו עד דלא ידע, גם בגיל זקנה ושיבה.

   מה כוונת המשורר - ועל איזה נושא בדיוק אנו מדברים?

   נשאיר זאת כעת בממתינה - ובהמשך המאמר נפתור את החידה הסבוכה הזו, בעזרת אל עליון. בינתיים נא להדק חגורות מפני שאנו ממריאים לזמן קדמון ועתיק - עוד לפני שנוצר הסבון והנקניק, אל התקופה של תרח המפורסם.

   שם אנו פוגשים את אבינו אברהם ושרה אימנו, ומתברר לנו שלמרות שהם כבר היו זקנים מופלגים - עדיין לא נפקדו בפרי בטן, ובסופו של דבר לאחר קרוב למאה שנות נישואין הם זכו למתנה מיוחדת ולנס מעל הטבע, והם חבקו בן זכר.

   [מובא בחז"ל שאברהם ושרה 'שניהם' היו עקרים ועל פי דרך הטבע הם לא יכלו להוליד (יבמות ס"ד ע"א), אלא שה' עשה להם נס ושינה את מציאותם וריפא את בעייתם, ולעת זִקְנוּתַם נולד להם יצחק אבינו].

   הזמן חלף ודלף ויום אחד מגיעה שרה למסקנה שחֵבְרַתוֹ של ישמעאל אינה מתאימה לרוחניותו של יצחק - והיא מבקשת מאברהם בעלה שיגרש את ישמעאל מהבית, ואלוקים מודיע לאברהם שעליו לשמוע לקול שרה ולקיים את בקשתה.

   עד כאן הכל נפלא. אלא שכאשר התורה כותבת את הסיפור הזה היא משחילה כאן עוד חמישה מילים, מילים לכאורה מיותרות - שאין בהם כל משמעות ותועלת רוחנית עבורנו לדורות, וכאן הבן עומד ותמהה והשאלה המתבקשת פורצת מתוך גרונו:

   הרי יודעים אנו שהתנ"ך אינו ספר היסטוריה ואין בו מילה או אות מיותרת, עד כדי כך שלפעמים ממילה אחת הגמרא לומדת מספר הלכות [לדוגמה, תוספות בקידושין (מ"א ע"א בד"ה ושלח) לומד שלושה הלכות נכבדות בענייני גיטין, מהמילה ושילח].

   אם כן מדוע כאן התורה לא מקמצת במילים והיא מדגישה לנו לדורות את הידיעה המרעישה של 'וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם' [לשלוח את ישמעאל מביתו]? מה זה אמור לעניין אותנו ולקדם אותנו בעבודת ה'? מה גם שהתורה מודיעה שהדבר היה רע 'מאוד' בעיני אברהם. ומה איכפת לנו כמה רע זה היה בעיניו, 'קצת' או 'מאוד'?

   ברשות הקוראים החביבים נחמם יותר את הגִזרה ונעלה לבמה שאלה נוספת הקשורה לעניין: מבואר בחז"ל שאברהם אבינו התנסה בעשרה ניסיונות, והניסיון התשיעי היה 'לשלוח את ישמעאל מהבית' (פירוש המשניות לרמב"ם אבות ה' ג').

   והשאלה נשאלת: בסדר, זה לא נעים לשלוח ילד מהבית. אבל מדוע עושים מזה עסק כל כך גדול והופכים את זה לניסיון קשה וטוענים שלגדול הדור אבינו אברהם היה קשה להתמודד עם המצב הזה? וכי הזוטות הללו בכלל תפסו אצלו מקום? מה גם שאשתו הכריזה בפניו שישמעאל מְסַכֵּן את רוחניותו של יצחק. אם כן מה בכלל המקום להסס בנושא הזה ועוד לקרוא לזה 'ניסיון גדול'?

   הרד"ק הקדוש מטיל כאן פצצת תאורה ומאיר לנו את הנושא, ועל הדרך הרד"ק מטיל גם פצצת אטום - אשר משמידה אחת ולתמיד את טענות היצר שמנסה למנוע ממנו לקדם ולשכלל נקודה מאוד יסודית בעבודת ה', וכדי שלא נפספס אפילו פירור קטן מעוצמת הדברים - נצטט כאן את לשונו הקדושה, ולאחר מכן ננתח את דבריו:

   הרד"ק מגלה לנו שהיה קשה לאברהם לשלוח את ישמעאל מהבית, מפני שתי סיבות כבדות משקל: 1) ישמעאל היה בנו בכורו והוא אהבו מאוד, והרי רחמי אב רבּים על בניו. 2) אברהם אחז שבאותו זמן ישמעאל הלך בדרך טובה, ובנושא הזה לא היה לו שום פקפוק! לכן כאשר שרה ביקשה ממנו לגרש את ישמעאל מפני שלדעתה הוא עקום ופגום במעשיו - זה היה 'מאוד' רע בעיניו, ולדעתו לא כך צריך לעשות. מה גם שאברהם היה עמוד החסד והנתינה, וידו הייתה פתוחה לכל אדם ללא הבדל גזע וטבע וצבע - וכעת אשתו מבקשת ממנו להתאכזר על בנו ולהשליכו, מחמת סיבה שהוא בטוח שהיא כלל לא נכונה.

   נעצור רגע ונשאל את עצמנו: מה אנו היינו עושים באותו רגע במקום אברהם? האם היינו מקשיבים לבקשת האישה?

   כל תינוק וישיש ונער וקשיש יודע שהיינו מתעלמים מבקשתה המוזרה "במקרה הטוב", ובמקרה הפחות טוב היינו שולחים אותה 'להסתכלות'. הרי אנחנו יודעים שהנער הולך בדרך ישרה! [אברהם היה בטוח בכך, כפי שכתב זאת הרד"ק בפירוש]. אם כן מדוע שישלח את בנו בכורו אהובו מהבית - רק בגלל שאשתו חושבת אחרת?

והנה ממשיך הרד"ק וכותב לנו את המילים הבאות:

   למרות ששרה ביקשה מאברהם לעשות פעולה שהיא ההפך הגמור של מהותו - ההפך מחסד ונתינה, ואפילו שאברהם היה בטוח ששרה טועה באבחנתה וישמעאל הולך בדרך טובה ובקשתה הייתה 'מאוד' רעה בעיניו, למרות זאת הוא לא גער בה וגם לא נכנס עימה לוויכוח ולא אמר לה אף מילה בעניין, אלא ספג את דבריה בשקט מבלי להוציא הגה מהפה - עד שה' נגלה אליו והודיע לו ששרה צודקת ועליו לשמוע בקולה, והרד"ק מסיר את הכפפות ומדבר בצורה ברורה וישירה ומעדכן אותנו שאברהם נהג כך רק בגלל סיבה אחת. מפני 'שלום ביתו', אברהם לא רצה ששלום ביתו יהרס.

   רגע אחד! הרי מדובר באברהם אבינו המושלם במידות ובשרה אימנו הנביאה - אנשים הנקיים מאיבה ושנאה ותחרות ושאר ירקות, הם גם היו אחרי עשרות שנות נישואין והם חגגו מזמן את חתונת הכסף והזהב והפלטיניום והנירוסטה, אם כן מה כבר יכול לקרות אם אברהם ישחיל לשרה איזו מילה - ובפרט שברור לו שהוא צודק? מה כבר זה יכול להרוס לו בשלום בית?

   בא אברהם ומגלה לנו: יהודי יקר, איש חמוד, דע לך שכל וויכוח עם האישה ואפילו העדין ביותר, יוצר איזו מחיצה וריחוק בין הצדדים. ואפילו אם אתה אברהם אבינו ואשתך זו שרה ואתה קרוב משפחה של תרח ונין ונכד של הגולם מפראג וכולך קורן קדושה והוד מהרגל ועד השכל, גם אתה בתוך המסגרת הזו ועליך להיזהר לא למעוד בנושא הזה, וחובתך להבליג ולכבוש את חיצי לשונך למען שלום ביתך.

   אכן שתי פצצות הטיל כאן הרד"ק:

    1) פצצת תאורה - הרד"ק האיר והבהיר לנו כהוגן את עומק הניסיון שהיה לאברהם בשליחת ישמעאל מהבית. [שרה ביקשה מאברהם לפעול ההפך מתכונותיו ומידותיו הרחמניות ולהתאכזר על בנו בכורו אהובו - ואברהם היה בטוח ששרה טועה באבחנה שלה על ישמעאל, והוא יכל להעמידה על מקומה ולמחות את בקשתה הלא ראויה [כפי שסבר באותו זמן]. אך למרות זאת הוא נצר לשונו ובלם וחתם את פיו, למען שלום ביתו.

   2) פצצת אטום - אפילו האדם הכי קדוש שנשוי מאה שנה עם אשתו - גם עליו מוטל לעמול כל הזמן ולהקריב למען שלום ביתו, ואפילו אם נראה לו שהצדק עימו - עליו לשמור על איפוק ולא להיכנס לוויכוח וניגוח, מפני שכל וויכוח עם האישה ואפילו העדין ביותר, יוצר איזו מחיצה וריחוק בין בני הזוג.

   נ.ב. אין זה סותר שאברהם לא נכנע לבקשת אשתו ולא שלח את ישמעאל עד שה' לא הורה לו זאת, מפני שלדעתו בקשתה של שרה לא מוצדקת. אלא שמצד שני אברהם המשיך לכבד ולהוקיר את שרה והוא לא נכנס עימה לוויכוח - ואפילו לא כחוט השערה, למען איכות שלום ביתו. במילים אחרות הוא דחה את בקשת שרה ונהג כמו שהבין שצריך לעשות והוא לא שלח את ישמעאל מהבית עד שהבורא ציוה עליו אחרת,  אך בו זמנית הוא גם כיבד וייקר את שרה ובלם ונצר לשונו ולא נכנס עימה לוויכוח, למען איכות שלום ביתו.

   ואת ההתנהגות העדינה הזו וההנהגה הרגישה הזו רוצה התורה שנפנים ונבין, ומשום כך היא האריכה בלשונה וכתבה את חמשת המילים 'וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם', כדי להחכים אותנו בכל המהלך הזה.

   לאחר שהבנו כהוגן את העניין נמריא עוד קצת, ונוסיף פרט מעניין במרקחת הזו:

   הרד"ק לימד אותנו מקודם שאברהם בלם ונצר את פיו למען שלום ביתו, למרות שהוא אחז שהצדק עימו. ולאן הוביל אותו המהלך הזה? מה התפתח בגין כך? הוא זכה לממתק רם ונשגב והשכינה הקדושה נגלתה אליו, והמסר כאן חד וברור כראש הגפרור:

   יהודי יקר! בזמן ההבלגה ובלימת הפה - נראה לכאורה שהינך מפסיד את המערכה, ובעצם אתה מתכופף ומתקפל בפני זולתך. אך דע לך שהאמת אינה כך! מפני שבאותם רגעים הינך נמצא בניסיון קשה כמו שהיה לאברהם אבינו, ואם תבלום ותבליג ולא תיכנס לוויכוח - תזכה לקרבת ה' ולקידום רוחני עצום ולעליית מדרגה שאין כמוה. היש עסקה יותר מושלמת מזו? האם זה נקרא להפסיד את המערכה?

   אמת, את המערכה הגשמית הזוטרית והשטותית, יתכן והפסדת. אך את המערכה הרוחנית שהמחיר שלה הוא נצחי, אותה כבשת ובה ניצחת. היש ניצחון גדול מזה? וכי אם היית פותח את חרצובות לשונך ויורה על חברך ארטילריה כבדה של תחמושת מילולית והיית מעמיד אותו על מקומו, האם זה היה מניב לך פירות יותר מוצלחים?

   ועבור ידידנו חובבי הפרפראות וההפתעות, נציין שההשקפה הקדושה הזו מעוגנת גם בתורת הגימטרייה:

   שורה תחתונה: נושא השלום בית תופס בתורה מקום גדול, ומתברר שייעולו והשבחתו שייכים בכל גיל ובכל אדם. כמו כן מתברר שכל הערה וחוסר הבלגה עלולים לעלות לאדם באיכות שלום ביתו - אם מעט ואם הרבה, וחובה קדושה להיזהר מכך.

   הבעיה היא שיצר הרע לא מוכן שהאדם יחשוב ברצינות על הנושא הזה, יצר הרע לוחש באוזנינו כל הזמן שנושא שלום בית וחיזוקו שייך רק לאנשים רדודים ובעייתיים, אך בני תורה מובהקים העמלים בתורה ומנצלים כל רגע - אנשים אלו מעל הנושא הזה, ובשבילם זה בל תשחית ולא לרמה שלהם להתרכז בזוטות אלו, וזה סתם ביטול תורה.

   היום מתברר שמי שחושב כך הוא מסכן ורדוד ודעתו רחוקה מהאמת הצרופה, ושוב נחזור על הדברים שראינו כעת - כדי לחזק את חקיקתם במוחנו:

   מתברר שאפילו אצל אברהם אבינו בגיל 99 יש צורך לעשות עסק מנושא השלום בית ולחשוש שאיכותו לא תיפגע, והתורה טורחת שנדע שיש נושא שנקרא לחבבה על בעלה - שפירושו שיש עניין תמידי לייעל עוד ועוד את השלום בית 'גם אם הוא מוצלח'!

   יהדי יקר, הידעת?

   בית האדם הוא בבחינת בית מקדש, מהמסד ועד הטפחות. שולחנו כנגד שולחן לחם הפנים, המנורה בביתו כנגד המנורה הטהורה שבבית המקדש, חדר השינה כנגד קודש הקודשים ובני הזוג הם כנגד הכרובים שבקודש הקודשים, וכעת הגענו לנקודה הרגישה:

   על הכרובים שבקודש הקודשים מצאנו בחז"ל שתי ידיעות חשובות: 1) השכינה הייתה מדברת מבין הכרובים (במדבר ז' פ"ט). 2) פני הכרובים סימנו את רמת הקשר של הבורא עִם עַם ישראל, וכאשר פניהם לא היו איש אחיו - זה היה סימן על חרון אף ה' וצמצום השפע בעולם (ב"ב צ"ט ע"א).

   ושתי הנקודות הללו, שייכים גם בכרובים שבבית המקדש הפרטי של האדם.

   1) איש ואישה שזכו - שכינה ביניהם (סוטה י"ז ע"א) [זה מקביל לשכינה שהייתה בוקעת 'מבין הכרובים']. 2) ככל שפני הכרובים יותר איש אל אחיו, ככל שהקשר בבית יותר מושלם וללא מחיצות, כך זה מעיד על השכינה השורה ביניהם ועל השפע המועבר אליהם. אך אם באיכות הקשר יש פגם ופני הזוג פניהם לא בדיוק איש אל אחיו, אזי יש לכך השפעה גדולה גם על האיכות של 'השכינה השורה ביניהם'.

   האמת היא שבספרים הקדושים מבואר שבני הזוג מכוונים כנגד הקדוש ברוך הוא והשכינה - ועל ידי פעולותם מתעוררים בשמים פעולות רמות ונשגבות שתלויים בהם עולם ומלואו (עיין של"ה שער האותיות אות קו"ף - קדושת הזיווג, אות שצ"ט + ת') ואכמ"ל.

   משום כך יש להקפיד מאוד על איכות הקשר של בני הזוג והוספה תמידית בחיזוק הקשר - ולהימנע מכל מעידה בנושא, שהרי לא מדובר בזוטות כמו שנדמה לנו אלא בהפעלת כל העולמות העליונים, וכבר צייננו מקודם שלא לכולם יש את הזכות להבין זאת. אך אשרי מי שכן מבין את ההשקפה הזו ועושה ממנה עסק ולא רסק, אין ספק שזה מעיד על איכות מידותיו וקדושת נשמתו, ועל כך שיראתו קודמת לחכמתו.

   ומי מושלם בנושא הזה? וגם מי שמושלם, האם אין מקום לשיפור וייעול נוסף?