"וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" (ויקרא כו,מב). '"וזכרתי את בריתי יעקוב...” – ולמה נאמרו אבות אחורנית? אלא אם אין מעשה אברהם כדאי – מעשה יצחק; ואם אין מעשה יצחק כדאי – מעשה יעקב; – כדאי לכל אחד ואחד שיתלה לעולם בגינו. ולמה נאמר באברהם ויעקב 'זכירה', וביצחק לא נאמר 'זכירה'? אלא רואין את אפרו כאילו הוא צבור על גבי המזבח ... ומנין שהברית כרותה לארץ? תלמוד לומר "והארץ אזכור"' (ספרא [וכן הביא רש”י]). נראה שאולי למדו חז"ל שכאילו אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח, מכך שביצחק לא נאמר זכירה אבל בארץ כן נאמר זכירה, וגם בה יש ברית בשל כך (כמו שנאמר ביצחק ברית. אבל בארץ לא נאמר ברית אלא נלמד ע”פ זה שנאמר בה זכירה), כך שכעין הארץ ויצחק משלימים זה את זה, בזכירה וברית. כיון שיצחק מחובר במיוחד עם א"י, וזה מתגלה בגילוי של קרבן: '"גור בארץ הזאת". א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת' (ב”ר סד,ג). לכן בגילוי של הארץ כמחוברת ומשלימה את החסר ביצחק (וכן להיפך), למדו שלכן לא נאמר זכירה ביצחק כדי לרמז על קשר לגילוי שבארץ – כקרבן, שזהו כאילו אפרו על גבי המזבח כקרבן. שמזבח נאמר גם בקשר לגילוי של מעלת קדושת א”י: 'אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא (שמות כ, כ) "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב התם (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו"' (כתובות קיא,א). הזכירה כאן קשורה לגאולה, שלכן נכתב "יעקוב" בצורה מלאה (עם האות ו'): '"וזכרתי את בריתי יעקוב" – בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות. יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו' (רש"י בפס'). אולי יש בכך רמז, בשביל קירוב הגאולה יש לבא להקים בכל הכח את א”י: 'ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש ינחץ העניין המיוחל, שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר: "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" – רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה' (הכוזרי ה,כז). כך כאן דבר זה מתגלה בחיבור יצחק והארץ, שעל הפס' שדרשו שיצחק כקרבן עולה שלכן לא ירד מהארץ, דרשו את תחילת הפס': '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ" – עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. ד"א: "שכון בארץ" – שכן את השכינה בארץ' (ב”ר שם). שדרשו מצד אחד על יישוב הארץ ומצד שני על השכנת השכינה, כיון שאין זה שני דברים נפרדים, אלא שהוטל עליו לשכן את השכינה בארץ, שזה ע"י שבונה את הארץ. שכך גם בגלותנו השכינה בגלות, וכשאנו נגאלים גם השכינה נגאלת: 'תניא, ר"ש בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן. גלו למצרים שכינה עמהן, שנאמר (שמואל א ב, כז) "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים" וגו'. גלו לבבל שכינה עמהן, שנאמר (ישעיהו מג, יד) "למענכם שלחתי בבלה". ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר (דברים ל, ג) "ושב ה' אלקיך את שבותך", והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות' (מגילה כט,א). ממילא יוצא שכשנרמז על השכנת השכינה בארץ, שזה חל במיוחד גם בחזרה מהגלות לארץ, זה קשור ליישוב הארץ, שע"י שבונים את הארץ זוכים להבאת שכינה לארץ, שתעלה מהגלות יחד אתנו ותתגלה בצורה שלמה יותר בארץ, ולכן מביאה את הגאולה, שזהו 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א), כיון שע"י יישוב הארץ גורמים לגאולה שתבוא. אמנם זה לא קל, שיש קשיים ליישב את הארץ, שצריך להתמסר לזה במסירות נפש, לכן זהו כעין עקידת יצחק, שזהו אפרו. כך גם בפס' שנאמר ליצחק שלא ירד למצרים שדרשו שהוא קרבן נאמר גם על המשך הפס': '"כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל". "האל" – קשות, כמד"א (יחזקאל יז, יג): "ואת אילי הארץ לקח"' (ב”ר שם). שנרמז שהארץ קשה, שיש למסור את הנפש כדי לקבל את הארץ, שאינה באה בקלות, כמו שאומר רשב"י: 'תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה, וארץ ישראל והעולם הבא ... ארץ ישראל, דכתיב (דברים ח, ה) "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך", וכתיב בתריה "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה"' וכו' (ברכות ה,א). שאת א"י מקבלים ביסורים, שזה בצורה קשה (ואמנם עדיין זה כמו מתנה לגודל מעלתה), שמוסרים נפש עליה במלחמות ופיגועים, אבל בזה היא נקנית לנו ממש, ומביאה להשראת שכינה גדולה, אשרינו.