בבני יששכר מובא שחנוכה הוא ע"ש חינוך לעתיד: 'על כן קראו לימים האלה חנוכה, שהוא חינוך והרגל על לעתיד, גאולה העתידה, שאז יתגלה לנו האור הגנוז בשלימות כמשארז"ל וגנזו לצדיקים לעתיד לבא (חגיגה יב, א)' וכו' (בני יששכר כסלו, ב,ח), ראה בהרחבה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ב'לזמן הזה', כסלו, 'שלמות חנוכה', שמביא את שלושת הדעות ע"ש מה נקרא חנוכה [ע"ש נס הנצחון שחנו בכ”ה מהמלחמה (אבודרהם), ע"ש חנוכת המזבח (אור זרוע), וע"ש חינוך לעתיד (בני יששכר)] ומרחיב בזה שהבסיס הוא גאולה פיזית ועל גבה באה הגאולה רוחנית. ראה שם בהרחבה). נראה להוסיף שחנוכה ע"ש חינוך לעתיד שקשור לאור הגנוז של הצדיקים, כרמז שבגאולה לא רואים מיד את הגאולה, אלא היא נסתרת ועולה קמעא קמעא, כדברי היר': 'דלמא: רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא: בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא? (מיכה ז) "כי אשב בחושך ה' אור לי”. כך בתחילה (אסתר ב) "ומרדכי יושב בשער המלך", ואחר כך (אסתר ו) "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואחר כך (שם) "וישב מרדכי אל שער המלך", ואחר כך (אסתר ח) "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות", ואח"כ (שם) "ליהודים היתה אורה ושמחה"' (יר' ברכות א,א). הגאולה נרמזת בעליית אור היום, שבתחילה לא כולם שמים לב לאור, אבל מי שבוחן כראוי מכיר בזה. לכן גם חנוכה הוא חינוך לעתיד וקשור לאור הגנוז של הצדיקים, כיון שמי שלא מביט כראוי באור ה', הוא לא מבחין בגאולה שמתחילה. אלא נראה בעיניו כדבר של חולין, או מעשה שטן, או כדבר בלי ערך. אולם מי שעיני רוחו צופות באור ה' (שמחובר לניצוץ מהאור הגנוז), הוא זה שמבחין באור שעולה בעולם, אור הקדושה שמתחיל לזרוח בהתחלת הגאולה ומתגבר עוד ועוד עד התיקון השלם, שאז יאיר בשלמות, וכולם יאמינו בה' וילכו בדרכיו. לכן בחנוכה מדליקים נרות כרמז לאור בגאולה, שהוא דומה לחנוכה, שנעשה בו שחרור מהשלטון הזר על ישראל, שאז יכולים להתחיל להאיר את אור הקדושה שישראל מאירים בעולם. לכן מרמז על העתיד, שבתחילה לא יראה הצד הרוחני, אלא מעט מאוד, אולם עם הזמן ילך ויתגבר. לכן המהדרין מן המהדרין, שהם מרמזים על הצדיקים (שלכן מהדרים ביותר), הם יראו את האור מתחיל להאיר, והולך ומתחזק מיום ליום, לכן לשיטת ב"ה (שגם נקבעה להלכה) ההלכה היא: 'וב"ה אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך' (שבת כא,ב), שרמז שאור הקדושה מתגבר. ויותר מזה, גם שיטת ב"ש מרמזת על כך, שחלקו אם מוסיף או פוחת, וטעמם: 'אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא. חד אמר: טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דב"ש כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין' (שם). שב"ה מסתכלים על ההתקדמות ממקודם, ולכן מעלים בקודש ובנרות, כי בגאולה הולכים ומתגלה עוד ועוד הקדושה. לעומת זאת לב"ש זה כנגד כמה נשאר בחנוכה, וכנגד פרי החג שמתמעטים, שזה מרמז על התמעטות הטומאה בעולם. מעין דברי היהודי הקדוש שאומר שמחלוקתם היא על סור מרע ועשה טוב (גילוי של ביטול הרע או של הוספת הטוב): 'דב"ש אומרים פוחת והולך, היינו שקודם יתקן מעשיו בבחינת סור מרע. וב"ה אומרים מוסיף והולך, היינו שיוסיף בתורה ובמצוות וע"י זה ממילא יסור הרע' וכו' ('תורת היהודי הקדוש', חנוכה). לכן הנרות מרמזות שיש עוד הרבה לתקן בתחילה, וממילא ברמז לגאולה זה מרמז שבהתחלה יש הרבה רע שצריך לתקן. אולי זה רמוז בחנוכה שחל בכסלו, שהחודש מרמז על 'כס לו', שמרמז על הגאולה שבה מתקנים את כסא ה' (כס לו – לה'), אבל בתחילה זה מתגלה רק בחלקיות, כעין כס במקום כסא, כי יש הרבה רע שמתגלה אז (כמו שבתחילה קצצו פיאות וכדו'), אבל עדיין זהו הבסיס שמתחזק עד שיושלם בכסא ממש. בתחילה מי שרואה זאת הם הצדיקים האמיתים, אלו שבבחינת ל"ו צדיקים (לו), שהם מעלים את כס ה' להיות שלם לכסא, שהכל יהיה לקדושה (שזהו הוספת א', כרמז שהכל לה' לבדו), שפועלים להוסיף קודש ותיקון, ולא מתנתקים מתהליך הגאולה. הקשר לכס הוא משום שמלכות ישראל מרמזת על מלכות ה', ולכן כסא המלך הוא גילוי של כסא ה' בעולם (דה"י א כט,כג). לכן כבר בהתחלה כשהקמנו שלטון יהודי בארץ כבר אז מתחיל להתגלות כסא ה', והוא יושלם לגילוי קדושה שלמה ככסא ה' בגלוי לגמרי ממש בהמשך. זו עבודת ה' הגדולה של ימנו, להשתתף בהקמת מלכות ה' בעולם ע"י תהליך גאולתנו שהחל בדורנו. זהו חינוכו של חנוכה, ללמדנו איך לפעול בדורנו. שנזכה לגאולה שלמה בבי"א.