"וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל אַל תַּעַשֶׂה תְּפִלָּתְך קֶבַע אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִיםּ (אָבוֹת פֶּרֶק ב), כִּי אָסוּר לָאָדָם לַעֲמד עַצְמוֹ עַל שׁוּם דָּבָר, הַיְנוּ שֶׁאָסוּר לְהִתְעַקֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא יַעֲשֶׂה לוֹ דַּוְקָא אֶת בַּקָּשָׁתוֹ, כִּי זֶה הוּא כְּמוֹ לוֹקֵחַ דָּבָר בְּחָזְקָה, בִּגְזֵלָה. רַק צָרִיך לְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּרַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים, אִם יִתֵּן הַשֵּׁם יִתְבָּרַך יִתֵּן וְאִם לָאו לָאו... הַיְנוּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא מְבַקֵּשׁ, הֵן פַּרְנָסָה אוֹ בָּנִים אוֹ שְׁאָר צְרָכִים אָסוּר לְהִתְעַקֵּשׁ וְלַעֲמד עַצְמוֹ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁדַּוְקָא יַעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת תְּפִלָּתוֹ, כִּי זֶה הוּא תְּפִלַּת קֶבַע שֶׁלּוֹקֵחַ הַדָּבָר בְּחָזְקָה, בִּגְזֵלָה. רַק יִתְפַּלֵּל רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, תורה קצו)

בדרשתו, רבי נחמן, מדבר אתנו על מתפלל שנלחם בעקשנות, בתובענות וברצון להגיע לתוצאות בכל מחיר, עד כדי כך שהוא מרוכז בעצמו ומשעבד את החוץ לתשוקותיו, אפילו את הקב"ה בכבודו ובעצמו.

רבי נחמן טוען שיש ילד קטן, עקשן וצרחני שרוקע ברגלו ואומר לה' "רוצה, רוצה, רוצה!". רבי נחמן יודע ש"הילד" הזה מצוי בתוך כל אחד מאיתנו והוא ממשיך לבעוט ולתבוע את שלו גם כשאנחנו גדלים. "הילד" אוהב לקחת, ואין לו סבלנות להמתין ולקבל. הוא כל כך מרוכז בעצמו, עד שדומה בעיניו שהכל מגיע לו.

איך יגדל "הילד"? כמו בחינוך גם כאן. הורה טוב יודע לשקף לילדו את המסר הכפול: "אוהבים אותך אבל מצפים ממך". יש להקשיב לו ומאידך גיסא לשקף לו גבולות ברורים. רק צירוף של השניים יגדל אותו באמת ויצמיח אותו מבפנים.

רבי נחמן רוצה לדבר עם הילד העקשן הזה, לשמוע אותו ולגדל אותו מבפנים ולהסביר לאותו ילד שכל הגבולות שיש במציאות, אינם אלא מידת הדין שצריכה להתיישב גם על ליבך. ללמדך שמה שלא קיבלת, כנראה לא מגיע לך, ולכן אל תצרח על מנת שלא תהיה כגנב הלוקח מה שאינו שלו - תפנים את מידת הדין ואת המסר שלה, ורכז את כוחותייך להיות ראוי על פי דין למה שאתה מבקש. יחד עם זאת אל תשתוק, אל תפסיק להשמיע את קולך ואת בקשותייך, אך עשה זאת ברחמים ובתחנונים.

דווקא השניות הזו שאליה קורא רבי נחמן, שמחד גיסא - להתפלל ברחמים ובתחנונים, ומאידך גיסא - להפנים שלא אתה הוא הקובע, היא שמעוררת את היחס שבין המתפלל לאלוקיו, היא שמאפשרת את הפנייה שבתפילה, כמו אדם המבקש מזולתו, ולא כגנב החוטף באופן חד צדדי את אשר חשק בו.

כשהאדם עומד מול ה' בתפילה, צריך הוא לגדול משלב "הילדות" לשלב "הבגרות" ולהאמין ביושר ובצדק האלוקי. ההבנה שמקופלת בעמידתו של המתפלל ובדיאלוג שלו עם ה', היא שלא אני המלך - ה' הוא המלך - ועצם התפילה היא קבלת מלכות ה' וההודאה על כך שלא אני השולט במצב.

הרב דן האוזר, מהספר: "על קצה בהונות ההוויה - לעומק תורותיו של רבי נחמן"