"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג,מ). 'ד"א "פרי עץ הדר" אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. "כפות תמרים" אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. "וענף עץ עבות" אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. "וערבי נחל" אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר! אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. ואם עשיתם כך, אותה שעה אני מתעלה, הה"ד (עמוס ט, ו): "הבונה בשמים מעלותיו”. ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר "ואגודתו על ארץ יסדה". לפיכך משה מזהיר לישראל "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן"' (ויק"ר ל,יב). הערבה מרמזת על אותם שבלי תורה ומעשים טובים. לכן מובן שהערבה נמצאת בארבעת המינים בין האתרוג ללולב (משנ”ב תרנ”א,א. ס”ק יב [וגם לשיטת האר”י (מובא במג”א תרנ”א,א ס"ק ד) שהערבות מהצדדים, אחת הערבות נמצאת יחד עם ההדס בין הלולב לאתרוג, ואף צמודה לאתרוג]). בין שני המסמלים קשר לתורה, כדי למשוך את אותם עמי הארצות לתורה, וממילא יהיה בהם ע"י התורה גם מעשים טובים. אולם אולי יש בזה גם רמז לצד השני, שיש החושבים שהכי טוב ליסגר בעצמם, להיות רק בקשר לאנשי תורה, ואילו מאותם עמי ארצות יש להתרחק ואף להתנתק מהם ממש. לכן באה הערבה ונתנת דווקא בין שני המסמלים תורה, לומר שהם חשובים וכולם מחוייבים בקשר גם אליהם, ואם מתנתקים מהם זה בעצם פגם בתורה של אותם השייכים לתורה. כמובן שגם אם אותם אנשים המסמלים מעשים טובים מתרחקים מאותם ריקנים, גם זה פגם, אולם זה ברור שהרי כל היסוד שלהם זה מעשים טובים, ואם הם מתרחקים מחלק מבנ"י זה פגם במעשים טובים, לכן את זה לא צריך לומר. הדגש הוא שאפילו אותם שדבקים בתורה, שבאים בטענה שחייבים להתרחק מהריקנים בגלל שאחרת זה יפגע בתורתם, זה בעצם טענה מעוותת, זו ראיה של מי שתורתו מעוותת. לכן הערבה נמצאת דווקא בין שני המרמזים על אנשי תורה (אתרוג ולולב). לכן מדגיש המדרש שה' מתעלה רק כשכולם באגודה אחת, אי אפשר לקדש שם ה' כשיש פירוד בבנ"י. גם אם ישנם החושבים שדווקא בריחוק הם יכולים לקדש שם שמים כראוי, זה טעות שיצה"ר מטעה, אין זה אמת, זו לא דרך התורה האמיתית. נראה שלכן חז"ל גם מדמים את ארבעת המינים כרמז לה': 'ד"א "פרי עץ הדר" זה הקב"ה, שכתוב בו (תהלים קד, א) "הוד והדר לבשת". "כפות תמרים" זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו (שם צב, יג) "צדיק כתמר יפרח". "וענף עץ עבות" זה הקב"ה, דכתיב (זכריה א, ח) "והוא עומד בין ההדסים". "וערבי נחל" זה הקדוש ב"ה, דכתיב ביה (תהלים סח, ה) "סולו לרוכב בערבות ביה שמו"' (שם,ט). גם הערבות הם מרמזות על הקב"ה, אע"פ שהם גם מרמזות על אותם שבלי תורה ומעשים טובים, בכ"ז שם ה' מתגלה גם ע"י אותם אנשים, ואי אפשר בלעדיהם. יותר מזה, בערבה מודגש במיוחד קידוש השם בעולם, שהפס' שמובא הוא: “שירו לאלקים זמרו שמו סלו לרכב בערבות בי'ה שמו ועלזו לפניו" (תהלים סח,ה). '"בי'ה שמו" - בשם י"ה שהוא ל' יראה' וכו' (רש"י). 'בי'ה שמו – סולו אותו בי'ה, שהוא שמו מורה עליו שהוא בורא העולם וסבת היותו' (רד"ק). נראה שלא במקרה מופיע בפס' זה, כדי להדגיש שגם אותם המרומזים בערבות, אותם יהודים בלי תורה ומעשים טובים, בפועל יראת ה' בעולם, וקידוש שם שמים באמירה שה' הוא בורא העולם וסיבתו, זה תלוי גם בהם. עוד מובא: 'וְעַרְבֵי נָחַל, זֶה יוֹסֵף, מָה עֲרָבָה זוֹ כְּמוּשָׁה לִפְנֵי שְׁלשָׁה מִינִין הַלָּלוּ, כָּךְ מֵת יוֹסֵף לִפְנֵי אֶחָיו. ד"א... וְעַרְבֵי נָחַל, זוֹ רָחֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ כְּמוּשָׁה לִפְנֵי שְׁלשֶׁת הַמִּינִין, כָּךְ רָחֵל מֵתָה לִפְנֵי אֲחוֹתָהּ' (ויק"ר ל,י). הערבות מסמלות את רחל ואת יוסף (שמרחל) ששניהם קשורים בתיקון העולם: '"ולא ירא אלקים” רבי פנחס בשם רבי שמואל בר נחמן אומר: מסורת אגדה היא, ביד בניה של רחל עשו נופל, שנאמר: "אם לא יסחבום צעירי הצאן” (ירמ' מט כ). ולמה קורא אותם צעירי הצאן? לפי שהן קטניהם של שבטים. ולכך אמר משה ליהושע: "בחר לנו אנשים" (שמות יז ט). מפני שהוא משבט יוסף, שנאמר בו: "את האלקים אני ירא” (ברא' מב יח). ובעשו כתיב: "ולא ירא אלקים"' וכו' (תנחומא "כי תצא" סימן י). הרי שהם קשורים בהפלת כח עשו ועמלק, ולעתיד העולם יהיה מותקן בהשמדת עמלק ('.. וכשימחה שמו, יהי' השם שלם והכסא שלם, שנאמר (תהלים ט) "האויב תמו חרבות לנצח", זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א) "ועברתו שמרה נצח", (תהלים שם) "וערים נתשת אבד זכרם המה". מהו אומר אחריו "וה' לעולם ישב" הרי השם שלם, "כונן למשפט כסאו" הרי כסאו שלם'. רש"י שמות יז,טז). זהו מעלתם של הריקנים שבישראל, שאף הם קשורים לתיקון העולם, כיון שבמהות כל בנ"י קשורים לקידוש שם ה' בעולם, ודבוקים בקדושה ובתו"מ, לכן גם מקיפים את המזבח בערבות, לומר שהחיבור בין שמים וארץ (במזבח) חל על ידנו תמיד, בכל מצב של האדם במהותו הוא מביא לקידוש שם ה', וזהו המעלה הכי גדולה – מהותנו כבנ"י (יותר מכל מה שנעשה בפועל, הנשמה היהודית חשובה יותר [ובפרט שבלעדיה כל מעשינו לא נחשבים, שהרי יש בנו תו”מ בשל היותנו בנ”י]), ומבקשים אז שה' יושיענו, שלא יבוא לשפוט אותנו ע”פ מעשינו (שמי יודע מה דין מעשיו, החיוב מול השלילה) אלא יושיענו מצד שאנו במהותינו מקדשי שמו, שזה תמידי ועליון, ולכן שבזכות זה יושיענו. אפשר ללמוד משיטת ריב"ב, שלשיטתו מקיפים את המזבח בלולבים (משנה סוכה ד,ו) וסיבתו (להסבר השני): 'ר' לוי אומר: כתמר, מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים' (סוכה מה,ב), שאפשר ללמוד שגם בדומה לשיטתו, לשיטה שמקיפים בערבות, גם בה יש אמירה שלכל ישראל יש כעין לב אחד לשמים (אע”פ שאינו נראה בגלוי כמו בלולב), שזהו כמו שאמרנו שאף בעמי הארצות יש שליחות בעולם לתקן ולקדש שם ה' בעולם.