"וידבר ה' אל משה לאמר. פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כה,י-יג). 'כתיב "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה, הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן. תני: שלא ברצון חכמים. ופינחס שלא ברצון חכמים? א"ר יודה בר פזי: ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש, ואמרה "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" וגומר' (יר' סנהדרין ט,ז). להבדיל ממה שנשמע בקריאה פשוטה בתורה, שקנאות זה נראה כדבר חיובי לכאורה. מעמיד היר' שאין זה מעשה ראוי לעשיה, שחכמים לא רואים זאת בעין יפה. לכאורה למדו זאת מכך שהתורה מדגישה שה' נותן לו את בריתו שלום, סימן שאלמלי זה, מעשהו לא היה ראוי. שאמנם יש היתר לקנאי לפגוע, אולם אין זה מעשה ראוי לכתחילה. לכאורה מדוע אין זה ראוי לכתחילה? נראה שהסיבה לזה היא מה שנאמר לו: “הנני נתן לו את בריתי שלום", שה' נתן לו את מידת השלום, שהיא חסרה בקנאי. כאן אצל פינחס בשל שה' העניש את בנ"י ובא לכלותם, מעשהו קשור למידת השלום, שבסה"כ זהו ממש לטובת בנ"י לגמרי, ולכן יסודו קשור בשלום, ואף בסופו יביא שלום, כמו שה' נותן לו את בריתו שלום, שמגלה שכאן יש את עניין השלום. לכן מודגש שיהיה כהן תחת אשר קינא והציל את בנ"י, שבפועל פינחס התכהן רק לאחר שעשה שלום עם כלל בנ"י: '... לא נתכהן פינחס ... רב אשי אמר: עד ששם שלום בין השבטים, שנאמר (יהושע כב, ל) "וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל" וגו'' (זבחים קא,ב). הרי שכהונת פינחס חלה רק כשעשה שלום עם כולם. (ואף למ"ד שהתכהן בהריגת זמרי, נראה שזה משום שיש בזה את יסוד השלום, כמו שיתגלה בעתיד שפינחס עושה שלום). שזה היסוד שלכן קנאתו ראויה, דבר זה קשה לראות, ולכן היה צריך את ה' שיעיד שכאן יש את עניין השלום. לכן מובן שאצל אליהו כאשר בא בקנאות בטענות על בנ"י, אמר לו הקב"ה שאינו רוצה בנבואתו: 'אֵלִיָּהוּ תָּבַע כְּבוֹד הָאָב וְלֹא כְבוֹד הַבֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: (מְלָכִים א יט,יד) "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". וּמַה נֶּאֱמַר שָׁם? (מְלָכִים א יט טו-טז) "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: "לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק, וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ". שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר "לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ", אֶלָּא שֶׁאֵי אֶפְשִׁי בִנְבוּאָתָךְ' (מכילתא מסכתא דפסחא [בא] , פתיחה). לכן התשובה לקנאות שלו היא לעתיד: “הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג,כג-כד). אליהו יעשה שלום בבנ"י ('וחכמים אומרים: לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג) "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”. משנה עדויות ח,ז). בזה מובן הדימוי של פנחס ואליהו: 'אמר רבי שמעון בן לקיש: פינחס הוא אליהו. א"ל הקב"ה: אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני, שנאמר "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא ה' וגו' (מלאכי ג, כג). וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל-בָּנִים" (שם כד)' (ילקו"ש רמז תשעא). פינחס עושה שלום בין ה' ובנ"י, וכך אליהו לעתיד (והפס' על אליהו במלאכי מסתיים "פן אבוא והכיתי את הארץ חרם", שזה כדי שה' לא יכה, מעין שפינחס מנע הכאה, שמנע את כילוי בנ"י). כך נראה שפינחס אמנם עשה מעשה קנאות, אבל היה בזה בסופו מעשה שלום (ולכן זהו כעין אליהו לעתיד), ולכן קנאותו היתה נחשבת חיובית. (נראה שלכן גם אליהו בא ומעיד על המילה [ילקו"ש רמז תשסו], מעבר לסיבה שקטרג בזה, יש חשיבות בהשתתפותו בברית מילה, כיון שמצד אחד יש בזה קנאות לה' שעושים ברית שיש בה כאב וצער, אולם מצד שני בכ"ז יש בו שמחה גדולה שחוגגים, ובזה יש שלום בין החוגגים, כך שזה גם כתשובה לקנאותו). לכן בסתם כך קנאות היא דבר שלא רצוי לפני ה', ששמו שלום, ולכן אין זה ברצון חכמים. הנה מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, היה מקנא ולא מוותר על הליכה בדרכי התורה בצבא, וכשהיו קצינים שעשו מעשים נגד ההלכה בצבא, היה עומד נגדם עד כדי העפה מהצבא. וכן כשהיה רב ראשי לת"א עמד על כך שלא יפתחו בתי קולנוע בשבת (ואכן עשו כרצונו). יחד עם זה היה דבוק בשלום ואהבה, ולכן אהבוהו ועשו כרצונו מרצון. זהו שהובא במכילתא 'אֵלִיָּהוּ תָּבַע כְּבוֹד הָאָב וְלֹא כְבוֹד הַבֵּן', שאילו היה תובע גם כבודם של בנ”י אז היה בזה חיוב, כיון שקנאה שבאה עם שלום בבנ”י זהו דבר חיובי [לכן קנאה שפוגע בבועל ארמית זה בעיה, שאינו ברצון חכמים, כיון שבעצם הפגיעה זהו מעשה של היפך השלום]. (אמנם לצערנו היו קנאים רעים, שמשכו אחריהם גדולי תורה בקנאה רעה, והחרימוהו על שלא עשה כרצונם בפרשת האח והאחות [אע"פ שכיום תלמידיהם טוענים כמו שטען מרן הגאון, ואף הרבה יותר ממה שפסק, שהוא הוכיח שאותו גר כביכול, כלל לא התגייר ולא שמר תו"מ, ואף הטביל את בנו לנצרות, ובכ"ז טענו נגדו שהוא גר, שאין ביטול לגרות. והנה כיום טוענים על מי שלא שומר על כל ההלכות, שגרותו בטלה (דבר שאף הרב גורן לא טען, למעט שהביא כסניף לאחת מחמשת ההוכחות שאינו גר, שישנה דעה שבמקרה שעובד ע"ז אז גרותו בטלה), ועדיין אותם קנאים ממשיכים להוציא עליו שם רע, כשלא רואים שסותרים את עצמם...]. קנאה רעה זו, שהשטן השתמש בזה כדי לעשות אז חילול השם [ועד היום ישנם רשעים שמוציאים שם רע בעקבות זה], ולפגוע בשמו של מרן הגאון, דבר שגרם לזלזול בו, ובעקבות כך פחת כוחו, ועד היום אנו אוכלים את פירות הבאושים, שמנסים עוד ועוד לפגוע בשמירת השבת בארץ [דבר שיכל מרן הגאון להעמיד חזק, אלמלי הקנאים שפגמו בזה]. זהו קנאה רעה, שאמנם השותפים חשבו שזו קנאה לה', אולם זהו קנאה רעה, כמו שאמרו ביר' שאין דעת חכמים נוחה הימנה, שמי שיצא נשכר מאותה הקנאה [שקנאה אמורה לבא למען שם ה'], זהו השטן ולא ריבוי שם ה'. ה' ירחם ויציל).