ב"ש אומרים אין שורים דיו וסמנים וכרשינים וכו' משנה זו מתפרשת יפה ע"פ התוספתא
משנה זו דנה האם מותר להתחיל בעשיית מלאכה בערב שבת באופן שהיא נמשכת ונעשית מאליה בשבת
ונחלקו בזה ב"ש וב"ה שב"ש אוסרים וב"ה מתירים
וישנה חלוקה במשנה בין שלשה סוגים שונים של עשיות
ישנם סוגי מלאכות שבהם ב"ש וב"ה חולקים והם אותם המלאכות השנויים במשנה כמו שריית דיו וסמנים וכו' שב"ש אוסרים וב"ה מתירים
ובקצה האחד יש עשיות כמו טעינת קורות בית הבד ועיגולי הגת ששם ב"ש מודים לב"ה שמותר להתחיל מע"ש על אף שזה יימשך בשבת
ובקצה השני יש עשיות כמו צלייה ואפייה ששם ב"ה מודים לב"ש שאסור להתחיל מע"ש כדי שייגמר בשבת
וצורת חלוקה זו מלמדת לכאורה שאין כאן מחלוקת עקרונית בין ב"ש לב"ה. שהרי בקצוות הם מודים זה לזה, ואם כן כל המחלוקת ביניהם . הוא להיכן לשייך את אותם מלאכות שנמצאים במרכז. כמו שריית דיו וכו' האם לשייך אותם יחד עם המלאכות שמותר להתחיל בהם מע"ש. או לשייך אותם עם אותם המלאכות שאסור להתחיל בהם מע"ש ואין כאן מחלוקת עקרונית
ואם נתבונן בחלוקה שבמשנה נראה שהחלוקה היא לפי מדרג של הצורך בהמשך ההתערבות האנושית אחרי ההפעלה ההתחלתית, וישנם שלשה מדרגים המדרג האחד הם מלאכות שאחרי ההפעלה הראשונית אין יותר צורך בהתערבות אנושית כלל. כמו טעינת קורות בית הבד ועיגולי הגת שאחרי הטעינה אין יותר מקום להתערבות אנושית בתהליך הסחיטה. שכן הדרך הוא להשאיר את הקורות הכבדות מונחות על הזיתים למשך כמה ימים ולתת לכובד שלהם לעשות את העבודה עד שיתמצא כל השמן בלי שום התערבות חיצונית ( ומדובר עוד לפני הפטנט של ההברגה )ושם ב"ש מודים לב"ה שמותר לטעון את הקורות בע"ש .,
והמדרג השני הם אותם המלאכות שדורשים את המשך התערבות אנושית אבל לא באופן מיידי כמו שריית דיו וסמנים וכרשינים וכו' שהמכנה המשותף לכל אותם עשיות הוא שמצד אחד אין ההתערבות האנושית נגמרת בפעולת ההשריה. שעדיין צריך כאן את המשך הטיפול של האדם שיגבל ויערבב כדי שהכל יתפזר בצורה שווה ואחידה. ומצד שני הגם שכדי להשלים את התהליך דרוש עדיין את ההתערבות של האדם אבל זה לא חייב להיות מיידי. היות ואפשר בהחלט לשרות את הדיו בע"ש ולחכות עם הגיבול עד מוצ"ש ולא יקרה שום נזק לדיו אם זה יחכה עד מוצ"ש. אלו הם העשיות שבהם חולקים ב"ש וב"ה ,
והמדרג השלישי הם אותם עשיות שדורש את ההתערבות המידית של האדם כמו צלייה ואפיה. היות שצריך להפוך בצלי שייצלה מכל הצדדים כדי שהצלי לא ייחרך . שם גם ב"ה מודים לב"ש שאסור להתחיל את הצלייה עם חשיכה
ויש עוד הבדל בין שריית דיו וסמנים וכו' לבין צלייה ואפייה . שכן בשריית דיו וכו' הם דברים שאינם לצורך מיידי והאדם מקצה דעתו מהם במשך השבת . ולכן החשש שהוא יתערב בעשייה בשבת הוא קטן , ומשא"כ צלייה ואפייה שהם לצורך מיידי. ולכן כאן קיים חשש גדול יותר שמא יתערב ויכשל בעשיית מלאכה שהרי אין הוא מקצה דעתו מהם כלל ,
וחלוקה זו מלמדת אותנו שהציר שסביבו נע האיסור או ההיתר בהתחלת מלאכה זה הוא רמת ההסתברות שייתכן והאדם ימשך אחר מלאכתו לתוך השבת ולכן במקום שלא קיים שום סבירות לכך. כמו בטעינת קורות בית הבד שם גם ב"ש מודים שחכמים לא גזרו שלא להתחיל במלאכה, ובמקום שרמת הסבירות שהוא יתערב. היא גבוהה כמו בצלייה. שם גם ב"ה מודים שאסור להתחיל במלאכה, ואילו במקום כזה שהסבירות לכך שהוא יתערב היא סבירות נמוכה. כמו שריית דיו וסמנים וכו' . שם ב"ש וב"ה חולקים,
והנה סתמא דגמ' . שההאיסור לב"ש הוא מדרבנן. שגזרו שלא להתחיל במלאכה מערב שבת, גמ' ושווים שטוענים קורות בית הבד וכו' מאי שנא כולהו דגזרו בהו ב"ש ומ"ש קורות בית הבד ועיגולי הגת דלא גזרו ובפשטות הגזירה היא משום חשש שמא ימשך אחר המלאכה לתוך השבת ונמצא עושה מלאכה בשבת והוא כעין לא יקרא לאור הנר שמא יטה וכמו שנתבאר
ונמצא שמחלוקת ב"ש וב"ה אינה עקרונית. שכן במקום שקיים סבירות גבוהה להתערבות האדם. שם גם ב"ה מודים שחכמים חששו וגזרו שלא להתחיל במלאכה, אלא הסבירות היא נמוכה שם נחלקו ב"ש וב"ה . שב"ש חוששו ואילו ב"ה לא חששו,
והנה בסיפה של המשנה שנינו ב"ש אומרים אין מוכרין לנכרי ואין טוענין עמו ואין מגביהין עליו אלא כדי שיגיע למקום קרוב ובית הלל מתירין בית שמאי אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן בית הלל מתירין עם השמש , ולפי הפירוש הזה לא יובן הקשר בין תחילת המשנה להמשכה ולא יובן מה טעם האיסור לב"ש שאוסרים למכור לנכרי וכן אסרו ליתן כלים לכובס נכרי וכן עורות לעבדן. שלכאורה אין להם שום קשר לרישא של המשנה. שכן ברישא הנידון הוא האם מותר להתחיל במלאכה בערב שבת שמא ימשך אחת מלאכתו בשבת ואילו בסיפא לא יתכן שום חשש שכזה
והנה בסיפה של המשנה שנינו ב"ש אומרים אין מוכרין לנכרי ואין טוענין עמו ואין מגביהין עליו אלא כדי שיגיע למקום קרוב ובית הלל מתירין בית שמאי אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן בית הלל מתירין עם השמש , ולפי הפירוש הזה לא יובן הקשר בין תחילת המשנה להמשכה ולא יובן מה טעם האיסור לב"ש שאוסרים למכור לנכרי וכן אסרו ליתן כלים לכובס נכרי וכן עורות לעבדן. שלכאורה אין להם שום קשר לרישא של המשנה. שכן ברישא הנידון הוא האם מותר להתחיל במלאכה בערב שבת שמא ימשך אחת מלאכתו בשבת ואילו בסיפא לא יתכן שום חשש שכזה
והנה בתוספתא איתא אמרו להם ב"ש לב"ה אי אתם מודים שאין צולין בשר בצל וביצה בערב שבת עם חשיכה אלא כדי שיצולו אף דיו סמנים וכרישנים וכיוצא בהם אמרו להם ב"ה אי אתם מודים שטוענים קורות בית הבד ותולין עיגולי הגת ע"ש עם חשיכה אף דיו וסמנים וכרישנים וכיוצא בהם אלו עמדו בתשובתם ואלו עמדו בתשובתם אלא שב"ש אומרים ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שתהא כל מלכתך גמורה מע"ש וב"ה ששת ימים תעשה מלאכה עושה אתה כל ששה ע"כ
ומשמע שלכתחילה התוספתא סברה שטעם האיסור לב"ש הוא החשש שמא ימשך אחר מלאכתו לתוך השבת. וכמו שנתבאר וזה מה שהוכיחו זה את זה ולא ידעו להשיב תשובה אלו לאו. מה פתאום לשייך את אותם המלאכות לצד אחד יותר מאשר לצד השני מה ראו ב"ש לדמות את שריית דיו וכו' לצלייה וכן מה ראו ב"ה לשייך אותם לטעינת קורות בית הבד
ומסקנת התוספתא שסיבת האיסור לב"ש אינו משום חשש אלא שהם סוברים שמעיקר הדין אסור לתת למלאכות של היהודי להתקיים בשבת והמחלוקת ביניהם היא עקרונית האם מותר לקיים תעשייה של ייצור בשבת מבלי שהאדם יבצע שום פעולה בשבת עצמה או לא
והדרך שניתן לקיים עשייה בשבת מבלי לבצע פעולה בשבת עצמה. הוא או ע"י שהוא יתחיל את המלאכה מע"ש והמלאכה תמשיך להיעשות בשבת עצמה , או ע"י נכרי שיעשה עבורו את המלאכה ( עוד לא היו אז מכונות אוטומטיות )
ונכלל בזה העניין , ג"כ קיום תהליך שנמשך בשבת כשהיהודי שותף לתהליך והוא זה זמתחיל אותו. כגון שליחת מכתב על ידי נוכרי שהוא נותן לנכרי את המכתב מלפני שבת והנכרי מביא אותו בשבת עצמה וכן למכור לנוכרי ולא מעניין אותנו דיני הקניינים ממתי הנוכרי זכה בחפץ אלא מה שנוגע לנו זהו ההליך המעשי של מקח וממכר שההליך לא נגמר עד שהקונה לוקח את הדבר הנקנה אליו הביתה
ומחלוקת ב"ש וב"ה היא מחלוקת עקרונית האם מותר לקיים תעשייה בשבת בכזה אופן או אסור
ולפי זה יובן שבכל הציורים שבמשנה. שב"ש וב"ה חולקים, הם עניינים כאלו שמצריכים המשך טיפול אקטיבי. כמו השריית דיו שלא מספיק בהשרייה. כי על מנת לפזר את הדיו במרקם אחיד. צריך לגבל ולערבב אותו היטיב, ולכן המצב הזה אחרי שהשרה את הדיו. נחשב כמצב פעיל . ולכן ב"ש שאוסרים קיום פעילות של מלאכות בשבת. אוסרים את השריית הדיו
ומשא"כ בקורות בית הבד שאין אחר הטעינה ולא כלום ולא צריך ולא יועיל שום התערבות של האדם ההיפך מניחים את הקורה ומשאירים אותה לזמן ארוך בלי שום פעילות ולכן המצב הזה על אף שממשיך להיסחט השמן אבל הוא נעשה בצורה טבעית של כח הכבידה ואין כאן עשייה לכן נחשב המצב כאינו פעיל והוא מותר לב"ש
ומה שב"ה אוסרים בצלייה הוא מטעם אחר היות שצריך לצלי לשבת . והיות שדרכן של כל אלו הוא להפך בהם . ואי אפשר מבלי להפך כי הבשר ייחרך ולכן קיים חשש שמא יהפך בצלי ויעבור על איסור שבת והוא כעין שמא יטה
ומסתבר מהגמ' שהמחלוקת הזאת היא מחלוקת יסודית בכל התורה כולה ולאו דווקא לגבי שבת
והראי' לכך שהגמ' מביאה אצלינו בשבת את המחלוקת של ב"ש וב"ה לגבי חמץ בע"פ אם יכול למוכרה לנכרי או שצריך לאבד אותו והגמ' מדמה את שתי המחלוקות ביחד
וביאור המחלוקת הזאת של בית שמאי ובית הלל היא האם יש עניין לקיים לא רק את הציווי עצמו אלא חייבים לקיים גם את רוח הציווי כמו כאן בשבת שהתורה ציוותה על שביתת מלאכות בשבת והיא ציוותה לא לעשות שום עשייה של מלאכות ומימילא אם לא עושים מלאכות גם לא נעשה שום מלאכה והתורה לא נכנסה לכך שניתן לחלק בין קיום המלאכות לבין ביצועם , ולכן רוח הדברים בקיום הציווי הוא שהתעשייה תהיה מושבתת בשבת,ושבת של תורה נראית . עם תעשייה מושבתת ,
וכאן השאלה מה מוטל עלינו האם מוטלת עלינו לקיים את רוח הדברים ולא להשאיר תעשייה מופעלת בשבת. וזה מה שסוברים ב"ש ואילו ב"ה סוברים שאין שום עניין לעשות מעבר למה שהצטווינו ומה שהצטווינו זהו האיסור לא לבצע פעולה בשבת עצמה ומעבר לזה אין שום עניין לא לעשות
ואין כאן עניין של נבל ברשות התורה שאין המדובר בקיום מטרת המצווה שזה המנוחה אלא האם לקיים רק את מה שנאמר או גם את הצורה הנובעת מקיום המצווה. כמו כאן שאם ניצמד רק למה שנאמר נאסור רק את ביצוע הפעולות בשבת עצמה אבל אם נאסור את רוח הדברים הרי שנאסור כל קיום של עשייה של מלאכות גם אם הם אינם מבוצעים בשבת עצמה על ידי האדם
ולכן אם נתייחס לצורת השבת הנובעת מקיום האיסור של עשיית מלאכות . ברור שצריך להיות אסור לתת לעשייה להיעשות בשבת כי הרצוי בשבת שכל התעשייה תהא מושבתת , ולכן ב"ש סוברים שזה אסור ואילו ב"ה הם סוברים שרק מה שנאסר במפורש אסור ולא מעניין אותנו הצורה הנגזרת מקיום האיסור . ומה שלא נאסר אינו אסור ולכן התירו את קיום המלאכות בשבת במצב שהוא עצמו אינו מבצע שום פעולה
