מובא בטור: 'מצאתי כתוב: מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה עד שחרית, משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה, והיה העם בטלין ממלאכה, על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים. ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה. ועוד שאנו סופרים העומר אחר שקיעת החמה, וכתיב "שבע שבתות תמימות תהיינה", מלשון שבות ולשון שמיטה, "שבע שבתות" וכתיב "וספרת לך שבע שבתות שנים", מכאן שהספירה בבית דין, מה שנת השמיטה אסור במלאכה אף זמן ספירת העומר, דהיינו לאחר שקיעת החמה, אסור במלאכה' (טור או"ח סימן תצג). נראה שלא במקרה יש שני טעמים לאיסור מלאכה, אלא זה דבר שקשור בדבר, איסור המלאכה שנרמז בספירת העומר שהוא כעין שמיטה ויובל, קשור במות התלמידים, ולכן קשורים זה בזה. תלמידי ר"ע מתו בספירת העומר, מדוע דווקא בתקופה זו? בפשטות זה משום שזהו זמן שלקראת מתן תורה בחג השבועות, ולכן ראוי ליפגע על עיוות של התורה, שמי שלומד תורה אבל לא נוהג כבוד לחברו, אין זו תורת אמת (שהתורה לא משפיעה עליו, אלא כחיצונית לו, וגם בין אדם לחברו הוא יסוד מרכזי בתורה ['דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא'. שבת לא,א] כך שמראה שתורתו פגומה), ולכן נפגעו בעקבות כך ('וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה'. יבמות סב,ב). ובפרט שעונשם היה על 'שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה' (קהל”ר יא,ו), שזהו כעין 'וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא' (ברכות יז,א) שזהו בלומד תורה 'לקנתר חביריו' [תוס']. וכן חל בהם: 'רבי צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר: ודאשתמש בתגא, חלף. הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם' (אבות ד,ה). נראה שיש חיזוק לזה בכך שספירת העומר מחוברת עם עניין שמיטה ויובל, שלכן למדים איסור מלאכה בספירת העומר משמיטה ויובל. מה המיוחד בשמיטה ויובל? בזמנים אלו האדם מראה את האחדות של כלל בנ"י. בשמיטה הוא מפקיר את שדותיו שכל אחד יכול להכנס ולקחת, וכן מבטל את החובות של חברו שהלוואה ממנו (שמיטת כספים), ויותר מזה ביובל השדות יוצאים ממנו וחוזרים לבעליהם (שגם מי שמכר את שדותיו בשל קושי פרנסה, היא חוזרת אליו חזרה, שהיא שייכת לו, ומה שמכר זה כעין זמני אבל לא שחברו יבטל ממנו את נחלת אבותיו [שאדם אוהב את נחלת אבותיו], כך שיש כאן התחשבות באחר), וכמובן העבדים יוצאים, שאין מציאות של עבדות על חברו. כך שבכל אלו יש עניין של בין אדם לחברו. מעלת השמיטה קשורה בתורה, שהוא זמן שאדם לא עובד, אלא יש לו זמן לשבת וללמוד תורה, כמו בשבת שיש בה עניין של לימוד תורה (ולמדו זאת בשבת מ”שבת לה'” שזה מלמד על 'תן חלק ללמוד תורה' [יר' שבת טו,ג], וכך בשמיטה נאמר "שבת לה'” [ויקרא כה,ב]. כך שמטרת השמיטה היא ללמוד תורה [ובה אין את העניין של חלקהו לאכילה ושתיה]). לכן בשמיטה מתגלה רמז למתן תורה: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" (ויקרא כה,א). '"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" – מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני!? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני' (ספרא). שהשמיטה מרמזת על כל התורה (ובפרט לימוד תורה, כיצד נאמרה התורה למשה), כי זהו פנימיותה של השמיטה. ביובל זה בא לידי ביטוי חזק ביותר במצוות הקהל, שמקריאים את התורה לפני כל העם כולו, כעין מעמד מתן תורה (רמב"ם חגיגה ג,ו), בזה בא לידי ביטוי שהתורה קשורה עם אחדות ישראל, שהתורה נתנה לכלל ישראל ולכן קשורה באחדותם. (ולכן גם התורה נתנה רק כשהיו כאיש אחד: 'חזקיה אמר: גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו" "ויחנו", נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת, ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת – הרי השעה שאתן להם את תורתי' [דרך ארץ, פרק השלום]). ממילא בגילוי של שמיטה ויובל בהקשר לספירת העומר, מדגיש ששניהם קשורים לשביתה ממלאכה (בשמיטה ויובל, ובלילות של ספירת העומר), שמרמז על לימוד תורה (שלא עובד אלא זהו זמן לשבת ללמוד, וכן באלו יש קשר לתורה כמו שאמרנו [בשמיטה ויובל, וכך גם ספירת העומר שסופרים לקראת מתן תורה בשבועות]), ושיש בהם גם קשר לאחדות בנ"י, בשל מהות התורה שקשורה באחדות בנ"י. כאשר תלמידי ר"ע פגמו באחדות, שלא נהגו כבוד, והיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, היה זה ההיפך מאמת התורה שמתגלה בזמן זה (שהתורה קשורה באחדות בנ”י), ולכן אז נענשו, ונקברו לאחר השקיעה, כמו הזמן של אי עשיית המלאכה בשל הדימוי של ספירת העומר לשמיטה ויובל. (אולי ע"פ שיטת מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א [ב'מועדי ישראל' – 'ספירת העומר באספקלרית הדורות'] שמתו בעקבות גזרות השמד שלאחר כשלון מרד בר כוכבא. אולי אפשר לומר שזה ביטוי לחטאם, שחטאו בין אדם לחברו בהקשר לתורה, וזהו ההיפך ממצוות הקהל [כמו שאמרנו], ובהקהל מי שקורא בתורה זהו המלך, לכן נענשו למות בהקשר לכשלון המרד של בר כוכבא שהיה כמלך [אולי גם מצות הקהל נעשית בחג הסוכות, כך שחל באותו זמן “ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות את פני ה' אלקיך שלש פעמים בשנה" (שמות לד,כד), (וגם זה נאמר בפס' של קבלת הלוחות השניים, כך שיש גם קצת רמז לקשר לקבלת התורה, כעין מצות הקהל), לכן תלמידי ר"ע נענשו ע"י הרומאים שכבשו את הארץ]).