"… ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא … וידבר ה' אל משה לאמר. שמעתי את תלונת בני ישראל דבר אלהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלקיכם. ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה. ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפר על הארץ. ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא ויאמר משה אלהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה. זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשתיכם איש לאשר באהלו תקחו" וגו' (שמות טז,ד-טז). ה' מצווה את בנ"י ללקוט מחוץ למחנה את המן. מצד אחד נאמרו השלו והמן ביחד, כאילו הם דבר אחד: “בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם", אולם מצד שני השלו ירד במחנה "ותכס את המחנה", ואילו המן ירד מחוץ למחנה "סביב למחנה", מדוע ירדו בצורה שונה? נראה שאמנם בנ"י התלוננו שרוצים אוכל, ולכן ה' הביא להם לחם (מן) ובשר (שלו), אולם לגבי השלו הרי יכלו לאכול מהבשר של הבהמות שהיו להם, לכן כיון שהתלוננו שלא כראוי, אז קיבלו שלא כראוי, לעומת זאת את המן בקשו כראוי, שחייבים לחם ולכן ניתן כראוי: '(שמות טז, ח) "ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע", תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה: בשר ששאלו שלא כהוגן, ניתן להם שלא כהוגן. לחם ששאלו כהוגן, ניתן להם כהוגן' (יומא עה,א-ב). ממילא נראה שאותו דבר גם למהות האכילה, השלו ניתן כסתם בשר לאכילה, לעומת המן שניתן כמאכל ראוי, ולכן היו בו תכונות מיוחד, שהיו בו כמה טעמים, והיה יורד איתו ממון, והיה נבלע בגוף (שם). לכן המן מסמן את המאכל הראוי בקשר לקדושה (לכן הוא מאכל מלאכים [שם]. לכן גם הוא מזוהה עם לימוד תורה: 'מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן היה לובש ומתכסה, הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן' [מכילתא שמות טז,ד]). לכן השלו שהוא כסתם אוכל, היה יורד בתוך המחנה (גם היה יורד בלילה ולא ראוי לצאת מחוץ למחנה בלילה, שהוא מקום סכנה), אבל המן שבא לרמז על מאכל שקשור לקדושה, היה מחוץ למחנה, שהיו יוצאים ללקוט בחוץ, כעין לצאת לעבודה להביא לחם, כביטוי ל'אם אין קמח, אין תורה. אם אין תורה, אין קמח' (אבות ג,יז). שאדם צריך לעבוד וללמוד, שכך היא דרכה של תורה. לכן מובא במכילתא על הפס' כאן: 'ר' יהושע אומר: שנה אדם שתי הלכות בשחרית, ושתים בערבית, ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קיים כל התורה כולה' (מכילתא שם) שזה קשור להתגלות של המן, חיבור הפרנסה עם התורה. וכן מובא בהמשך: '"וילקטו אותו בבקר בבקר", בשחרית בשחרית, דורשי רשומות אמרו: מכאן שהיה במן "בזיעת אפך תאכל לחם"' (מכילתא שמות טז,כא), שהבמן יש התגלות של פרנסה בעולם. זה לא מקרי, אלא המן הוא במקום הלחם, ועל מהו עץ הדעת סובר ר' יהודה: 'ר"י אומר: חטה היתה' (ברכות מ,א), כך שיש כאן התגלות של תיקון עולם ע"י עבודה, ולכן יש כאן התגלות של "בזיעת אפך תאכל לחם" שהיה בעקבות החטא, שבאים לתקן ע”י תורה ועבודה. (לכן ירדו עם המן 'אבנים טובות ומרגליות' [יומא עה,א], כרמז שבמן יש ביטוי לפרנסה. מהממון הזה הביאו למשכן [שם], שזהו שהממון בעולם שאדם עובד ומתפרנס, אין זה סתם כדי שיהיה לו כסף, אלא כדי לקשרו לקודש, במצות העבודה וגם בצדקה) [לכן ה' אומר “ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא", שמנסה את בנ"י שלא יצאו בשבת. אולם אולי גם מרמז שבזה מנסה אותם, שיפעלו ע"פ רצון ה' בעולם, שרצונו שיעבדו בששת ימי החול וישבתו בשבת]. במן הודגש שיש לצאת לאוספו כל יום חול, ולא בשבת, כעין מצות מלאכה, שעל האדם לעבוד בששת ימי החול, ולנוח בשבת. אולי הצטוו לקחתו מוקדם בבוקר, לא רק משום "בזעת אך תאכל לחם", אלא גם כדימוי לקב"ה, שבמלאכה (ובפרט בא"י), אנו הולכים בדימוי לה': 'רבי יהודה ב"ר סימון פתח (דברים יג, ה): "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא... אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הה"ד (בראשית ב, ח): "ויטע ה' אלקים גן בעדן", אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הה"ד "כי תבאו אל הארץ"' (ויק"ר כה,ג). לכן כמו שה' על ההתחלה התעסק בנטיעה – במלאכה, כך גם במן, על ההתחלה בבוקר מתעסקים בלקיטת המן כעין מלאכה, כדי לידמות לה'. לכן המן הפסיק בכניסה לארץ (פס' לה), כיון שאז כבר אין לעשות רק כעין מלאכה, אלא יש לעשות מלאכה ממש בא"י. המן היה יורד ע"פ מעלת האדם: 'כתיב (במדבר יא, ט) "וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו", וכתיב (שמות טז, ד) "ויצא העם ולקטו", וכתיב (במדבר יא, ח) "שטו העם ולקטו", הא כיצד? צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו' (יומא עה,א). שזה כך גם מצד שכך ראוי לכבד את הצדיק, ופחות ממנו לכבד את הבינוני, ולבסוף את הרשע (שגם הוא חלק מבנ"י). וגם מצד שזהו אוכל קדוש, ולכן כעין מתקרב לקדוש, ומתרחק מהחוטא. אולם יש בזה גם רמז שכך היא המלאכה, שכל אחד יש לו דרגת קושי ע"פ מעלתו: 'רבי נחוניא בן הקנה אומר: כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ' (אבות ג,ה).