chiddush logo

סוגיית מוציא - המוציא בירושלמי

נכתב על ידי איתיאל, 11/2/2020

 זה לשון הירושלמי במלואו:

רבי יעקב בר אחא אמר: איתפלגין רב נחמן ורבנן.
רב נחמן אמר: המוציא לחם מן הארץ.
ורבנן אמרי: מוציא לחם מן הארץ.

אתיין אילין פלוגוותא כאילין פלוגוותא:
"לפת" - ר' חיננא בר יצחק ורבי שמואל בר אימי.
חד אמר: לפת - לא פת היתה?!
וחרנא אמר: לפת - לא פת היא עתידה להיות?! (תהילים עב) יהי פסת בר בארץ בראש הרים.

רבי ירמיה בריך קומי ר"ז: המוציא לחם מן הארץ, וקלסיה.
מה, כרבי נחמיה?
שלא לערב ראשי אותיות.
מעתה "המן הארץ" - שלא לערב ראשי אותיות?

על דעתי' דר' נחמיה הבורא פרי הגפן ועל דעתייהו דרבנן בורא פרי הגפן.

*

כמה נקודות לעיון בסוגיית הירושלמי:

הבבלי מבאר שלכו"ע צריך לברך לשון עבר, השאלה אם "המוציא" לשון עבר או הווה-עתיד. הירושלמי משווה לדיון על שמה של הלפת. הלפת הרשימה את בני התקופה, בהיותה ירק מלא, שאינו מצריך עבודת הכנה מלבד בישול /כבישה. מהשדה היישר לסיר. גם המראה החלק שלה נדמה כמו לחמנייה יפה ותפוחה.

בגן עדן לא היו טורחים בהכנת הפת מהחיטה באחת עשרה מלאכות, אלא הייתה צומחת מוכנה, וכך יהיה גם לעתיד לבוא.

כך דרשו חז"ל על הלפת, כאילו שמה "לא פת?!" - היא מזכירה את הפת המוכנה שהייתה / תהיה.

יש שאלה חזקה: מדוע מברכים "המוציא לחם מן הארץ"? הרי החיטה היא היוצאת מהארץ, ואילו הלחם הוא מעשה ידי האדם.

ע"פ הירושלמי נשיב: יש אומרים שמברכים על העבר, הלחם שהיה בגן עדן (מוציא) ויש אומרים על העתיד (המוציא). אנו אוכלים לחם מעשה ידינו, ומזכירים לעצמנו שהיה צריך להיות מוכן ישירות מה', לולי החטא וקללת "בזעת אפך תאכל לחם".

אפשר לקשר זאת לפסוקים בסוגייתנו. פשוט שנוסח הברכות מושפע מלשון המקרא (כמו שלמדנו בדף יא, בנוסח ברכת יוצר: כדכתיב קאמרינן). נוסח ברכת הלחם מושפע (כדברי התוס') מהפסוק "להוציא לחם מן הארץ", אלא שיש צורך להתאים ולשנות את שם הפועל לפועל\תואר. רבנן לא רק מוכיחים מהפסוק "המוציא לך מים מצור החלמיש" - אלא מעוניינים לקבוע נוסח המשולב מפסוק זה. המטרה היא להזכיר לאדם כי לחמו הוא ניסי, אף אם בא בטרחתו, כשם שמי בני ישראל במדבר באו בנס.

*

התוס' מביא את הקושיה שגם במילים "לחם-מן" יש חשש דיבוק. הוא מתרץ שכאן אי אפשר מחמת לשון הפסוק.

אצלנו הירושלמי מקשה כן ולא מתרץ, ומשמע לדחות עניין זה.

לפי סוגיית הירושלמי בה הדעות מהופכות, יש לבאר: יצא שהמברך נהג כדעת יחיד, ועל כן קילוסו משונה. מה גם, שבעוד בבבלי הנוסח שבירך כשר לכו"ע, לירושלמי הנוסח הזה אינו כשר לדעת רבנן.

על כן מתרצים שהקילוס היה מסברה חיצונית. לא בגלל סברות המחלוקת (עבר / עתיד), אלא מחשש טעות לשונית.

הגמרא דוחה שזה לא סברת המחלוקת, שאם כן היה נכון להקפיד כן גם בשאר הדיבוקים.

ניתן לבאר את המשך הסוגיה כהמשך הקושיה:
"האם נעלה על דעתנו שרבי נחמיה יסבור לברך "הבורא פרי הגפן", כדי למנוע דיבוק מ' וב' הדומות?!".

או נאמר בניחותא. הסוגיה מסיימת את הדחייה. אין לומר שסברת רבי נחמיה משום דיבוק, שהרי כאמור הוא לא הקפיד ב"לחם-מן". אלא הוא חולק בכלל הברכות, שלדעתו יש לברך בלשון הווה ולא עבר. לכן לדעתו גם בברכת הגפן שאין דיבוק אותיות זהות הוא סובר לברך "הבורא".

*

מסברה ניתן לומר שיש לחלק בין "העולם-מוציא" לבין "לחם-מן". ב"העולם-מוציא" תיווצר משמעות שגוייה: "מלך העולה. מוציא". לעומת זאת ב"לחם-מן" יווצר רק שיבוש ללא הבנה: "לחֶ מן". לכן לא הקפידו.

*

מה שאמרו בתחילת הסוגיה בשם "רב נחמן" מסתבר שהוא טעות סופר, שהמדפיס ראה ר"נ ופתח כהרגלו. ואכן בהמשך הסוגיה מובא "רבי נחמיה".

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
lawguide
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע