מעשה יהודה ותמר

נכתב על ידי איתיאל, 18/12/2019

 (תודה לרב אמנון בזק [הר עציון] ולרב מאיר שפיגלמן [ברכת משה - מעלה אדומים], מהם שאבתי את רוב הרעיון והוספתי נופך משלי).


מעשה יהודה שזור בתוך סיפור מכירת יוסף, במיקום לא כל כך מובן. הוא ממש מפסיק את הסיפור באמצע (עד שלאחריו, כשנחזור למכירת יוסף, צריך לתת את "תקציר הפרק הקודם" - "ויוסף הורד מצרימה וכו'", כדי שנחזור לעניינים).

לכאורה הוא הובא כאן מפני הסדר הכרונולוגי. לאחר מכירת יוסף אירע כל אותו המעשה. דבר זה עלול להשתמע גם מפתיחת הפרשה: "ויהי בעת ההיא". אלא שבחישוב פשוט של השנים עולה שלא כך הדבר, כפי שהעיר ראב"ע. יוסף היה במצרים 22 שנים עד לבוא משפחתו (דבר המפורש מחשבון הגילאים של יוסף). בירידת בני ישראל למצרים מנויים שבעים נפש, בתוכם שני בנים של פרץ. אם נניח שהסיפור כסדרו יצא שבתוך 22 שנים יהודה הספיק להתחתן, להוליד שלושה ילדים, הבכור התחתן ומת, השני התחתן ומת, עברו תקופה שמתוארת כ"וירבו הימים", תמר התעברה והולידה תאומים, ובנה גדל והתחתן והוליד שני בנים. למעשה מדובר בשלושה דורות. לפי החישוב שלי, זה צריך לקחת כ-30 שנה, וזאת בהנחה שהנישואין כולם היו בגילאי 13.

לכן נראה שהפתיחה "ויהיה בעת ההיא" אינה מתארת את ירידת יהודה לעדולם, אלא שלב מרכזי אחר בסיפור שקרה במקביל למכירת יוסף, ולצרכו הוקדמה כל פרשת נישואי יהודה ובניו.

לענ"ד, "בעת ההיא" הכוונה לשלב החותם את הסיפור, מעשה הוצאת תמר לשריפה והודאת יהודה.

אם כן, ניתן היה לספר את כל הסיפור לפני כן, שהרי הוא לא פותח רק לאחר מכירת יוסף. אלא שיש כאן גם קשר רעיוני. לא לחינם הדבר קרה "בעת ההיא". נראה שבסיפור מקבילות רבות למכירה.

בסיפור מכירת יוסף, יהודה הצליח "לנקות ידיים" מהאחריות, כשהציל את יוסף וגרם למכירתו. אך ההצלה הייתה חלקית מאוד. יוסף נמכר למצרים. התורה משווה מבחינת הדין בין רוצח לבין "גונב איש ומכרו", בכך ששניהם חייבים מיתה (פרשת משפטים). בנוסף, מבחינת יעקב - יוסף מת. כך שהצער לאביו היה כאילו הוא מת.

יהודה לא יכל לבשר לאביו על מכירת יוסף, הן מצד הקושי להוציא דבר שקר מפיו, והן מחמת הבושה. לכן הם מוצאים דרך להתחמק מהאחריות. הם שוחטים שעיר עזים וטובלים בדמו את כתונת הפסים. מראים אותה ליעקב ואומרים לו "הכר נא". יעקב מעצמו מסיק "טרוף טורף יוסף".

במעשה תמר, יהודה מעגן אותה. הוא לא רוצה לתת את שלה (מחשש "אשה קטלנית"), אך גם מתבייש לומר זאת בפירוש לתמר, וכך היא נותרת אלמנה חיה. תמר מבינה שמדובר בבעיית אופי אצל יהודה: הוא לא מסוגל לעמוד ולשאת באחריות לכשלונותיו, ונותן לאחרים "להבין לבד". היא עושה מעשה שנועד לא רק להקים לה זרע, אלא גם להעביר את המסר ליהודה ולגרום לו לשנות כיוון לנטילת אחריות. בכך למעשה היא יוצרת תיקון למכירת יוסף.

במעשה יש מוטיבים רבים מקבילים: המעשה נעשה בעת אירוע מרכזי של הצאן, כמו יוסף שהלך למצוא את אחיו הרועים בצאן. היא מתחפשת בצעיף, המקביל לבגד הפסים של יוסף. יהודה מבטיח לה גדי עיזים, המקביל לשעיר העיזים שנשחט ובדמו הוטבלה כתונת יוסף.

גם כאן יהודה לא לוקח אחריות. הוא שולח את רעהו לשלם לה, כי הוא מתבייש לחפש אחר הקדשה ולפרסם את נפילתו. לאחר שרעהו לא מוצא אותה, הוא שוב בורח מאחריות, בנימוק שעשה את שלו לחפשה, ו"פן נהיה לבוז" - שוב החשש מהבושה. אך תמר כבר השיגה ממנו ערבון - את "תעודת הזהות" שלו: חותמו, מקלו ופתילו - חפצים אישיים המעידים על בעליהם.

לבסוף, לאחר שמתגלה הדבר יהודה שולח לשורפה. תגובתה מעניינת:
"וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה".
חז"ל דורשים שהיא לא רצתה לביישו. אך לכאורה, אם היא אומרת בפני בית הדין "לאיש אשר אלה לו - אנכי הרה" - הרי ניכר לעין כל שהיא הרה ליהודה, כיוון שהחפצים מעידים על בעליהם (על החותמת כתוב שמו, והמקל והפתילים מפורסמים).

כמו כן, קשה הכפילות בפסוק: "לאמר", "ותאמר".

יש לבאר שאת המילים האלה היא לו הוציאה מהפה, אלא הם היו משמעות דבריה. היא אמרה: "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה". משמעות דברים אלה (=לאמר), אותם הבין רק יהודה, היו: "לאיש אשר אלה לו - אנכי הרה". 
יתכן גם לפרש שאת האמירה "הכר נא" היא אמרה בקול בפני בית הדין וכל הקהל, ואילו את המילים "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה"  היא שלחה ע"י שליח לומר לו בצנעה.

חז"ל מקבילים: "ב"הכר" בישר לאביו, ב"הכר" בישרוהו".
כלומר: תמר עשתה כאן פעולה "מנערת" ליהודה. היא השתמשה באותו סגנון שהוא פעל, הודיעה לו בצורה מרומזת ולא מפורשת, בדיוק כפי שיהודה הודיע לאביו על מכירת יוסף. אלא שבעוד ההודעה לאביו היתה מחוסר אחריות וחשיבה על עצמו, הודעת תמר באה מתוך התחשבות וחשיבה על כבוד הזולת, אפילו במחיר חייה.

יש להוסיף: הנוסח "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה" תמוה. היה ראוי להשתמש במ' המקור: "מאיש אשר אלה לו אנכי הרה", ולא בל' המגמה (שפירושה: "אל"). אלא כוונתה: איננה רק הרה ממעשי אותו האיש, אלא אני הרה בשבילו, בשביל להחזיר אותו למסלול ולגלות לו את הדרך.

כאן יהודה נמצא בסערת רגשות. הטיחו לו את האמת בפנים בצורה מחוכמת. הוא ננער ומודה מיד: "צדקה ממני". מכאן ואילך יהודה משנה כיוון, ונראה כיצד בפרשות הבאות הוא הגורם הראשי של לקיחת האחריות על בני המשפחה עד למציאת יוסף.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע