עיונים לשוניים - פרשת כי תצא (הפטרה): נשמה, שצף, חש"ך

נכתב על ידי איתיאל, 12/9/2019

א. "וערים נשמות יושיבו". היום המילה "נשמה" משמשת רק לצד הנפשי-הרוחני שבאדם. מכאן גם פעולת שאיפת האוויר, ההכרחית לקיום החיים - נקראת נשימה.

אך במקרא המילה "נשמה" לעתים מתפרשת מלשון שממה. כך כאן בפסוק, נבואה שיושיבו ערים שהיו שוממות (אם כי אין ספק שבערי ישראל יש גם נשמה, בדומה למאמר המשורר על אבני הכותל: "יש אבנים עם לב אדם").

כיצד נבחין בין נשמה = רוח חיים, לבין נשמה = שממה?

הבלבול נוצר בשל האותיות המוספיות, ונבאר:
ניתן לחלק בעברית את האותיות לאותיות שורש ולאותיות מוספיות.
האותיות המוספיות הינן או"י מתנ"ה (שהרי "שונא מתנות יחיה"😁). אלו אותיות המשמשות ליצירת משמעות על גבי השורש, בעזרת משקלים ובניינים, הטיות הזמן והגוף.
שאר האותיות הינן אותיות שורש (אם כי האותיות דל"ת וטי"ת משמשות כמוספיות במקרה נדיר, כשהן מחליפות את האות ת' בבניין התפעל, אם פה"פ היא צ' או ז').

אבל האותיות או"י מתנ"ה אינן משמשות רק כאותיות מוספיות, אלא לעתים הינן אותיות שורש.

לכן - כשנפגוש אות מחוץ לאו"י מתנ"ה - נדע ודאי שהיא שורשית. אבל כשנפגוש את האותיות או"י מתנ"ה - נצטרך לבדוק.

במקרה שלנו האות נ' יכולה לשמש אות שורש, של השורש נש"מ (במשקל קְטַלָה), או מוספיות במשקל נְקַטְלָה, בה ניצק השורש שמ"מ.

רמז שיסייע לנו הוא הדגש באות מ'. כידוע דגש משמש לרוב כמשלים. הוא מציין אות ש"נעלמה". במקרה שלנו מדובר במ' השורשית של שורש שמ"מ הנוטה להיעלם כמנהג גזרת הכפולים (ע"ע).

ב. "ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשׂוכי". האות שׂ' שמאלית כנראה ביטאה עיצור בעל מבטא ייחודי משלו. לא נתייחדה לו אות משל עצמו, יתכן בשל כך שבתחילה נהגה הגייה שלא הבדילה בין שׁ לשׂ (כמו בני אפרים במבחן "אמור שׁבולת ויאמר שׂבולת").

בהמשך ההבחנה בין ההגייה של שׁ ושׂ נהייתה מוחלטת, אך נוצר איחוד בהגיית ס' ושׂ.

בתקופת בית שני איחוד הגייה זה מושלם, עד כדי שמילים שבמקרא נכתבות בשׂ' החלו להיכתב בס', מכיוון שלא היה הבדל בהגייה.

כך מצאנו שׂכין - סכין, אירושׂים - אירוסין, שׂוטה - סוטה, שׂוחט- סוחט.
יתירה מזאת: בר כוכבא, המצביא הידוע, נודע בכל שהיה כותב "כמו שמדברים", ולכן מכתביו מעידים על ההגייה בפועל באותה תקופה. הוא חתם על מכתביו (שנשמרו במדבר יהודה) כך: "שמעון הנסי (=הנשׂיא).

אצלנו השורש חשׂ"ך הפך אצל חז"ל לחס"ך.

התופעה די גורפת, והמקרים בהם נשתמרה הצורה בשׂ היא בעיקר במילים נפוצות במיוחד כמו: ישׂראל, שׂמאל, שׂמח.

ג. " בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך וברחמים גדולים אקבצך".

הנביא משתמש במליצות ליפי הלשון, כמו תקבולת, וגם חריזה ודמיון בין מילים: שצף - קצף.

המילה "שצף" הינה יחידאית, ללא הופעה נוספת.
המדקדק הקדמון מנחם פירש "חרי אף".
אך רוב המפרשים (התרגום, דונש, רש"י, מצודות, רד"ק ומלבי"ם) פירשו שהכוונה מעט כעס. פירושם נשען על התקבולת "ברגע קטון עזבתיך", והצלע ההופכית "וברחמים גדולים אקבצך", "ובחסד עולם ריחמתיך".

ב"דעת מקרא" פירש כמנחם. הוא מפרש שהמילה "שצף" מקורה בדומה ל"שטף".

לפי זה יש כאן גם משחק מילים כפול. המילה "קצף" משמעותה לפי ההקשר - כעס. אך יש כאן המשלה לשטפון מים חזק ומהיר (כמו השטפונות המוכרים במדבר ובנגב, הבאים בבת אחת בעוצמה, אך מסתיימים במהרה) שבו קצף - בועות אוויר. 

בעברית החדשה הביטוי משמש כפירוש מנחם, לציון כעס גדול מתפרץ.

ובאותו הקשר מעניין להביא את דברי קדמוני אשכנז (ספר חסידים, כל-בו, הרוקח) שעמדו על כך שאין בתפילת עמידה ובברכת המזון את האות ף' "לפי שאות ף' מצויה בשמן של מלאכי חבלה, כגון: אף, זעף, שצף, קצף, נגף, אנף, רשף", "שאין מלאך אף שצף קצף אנף שולט בסעודה במקום שמברכין ברכת המזון בכוונה".

נראה שלדבריהם ש"שצף" הוא שם של מלאך חבלה - הפירוש כדברי מנחם.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע