"לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים יא, כב)

בפרשת השבוע יש לפנינו פניה, דרישה מאתנו והבטחה, מעין התחייבות מפורשת, מצד ה' לבסס אותנו בכל חלקי ארץ ישראל (יא, כד): "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹוךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה". ואולם כל זה בתנאי יסודי וחשוב, דרישה בסיסית, אשר בלעדיה אין מה לדבר, כביכול, על התחייבות מצד ה' (יא, כב): "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ". ומהי אותה המצווה? "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ".

ובהמשך, כאמור, מתן שכרה בצידה, דהיינו אם תעשו את המוטל עליכם, אזי (יא, כג-כה): "וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם... לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹקֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם".

מהו אותו התנאי? מהי מהותה של הדרישה: "וּלְדָבְקָה בוֹ"? ידוע מה שהקשו חז"ל: "וכי אפשר להידבק בשכינה?!" והגמרא משיבה (שבת קלג, ב): "מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום", וכך סיכם הרמב"ם את המצווה (הלכות דעות א, ו): "כך למדו בפירוש מצוה זו. מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום... להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כוחו".

באה התורה הקדושה ומנתבת אותנו בנתיב מצוותיה וקובעת, כי קיום המצוות שבין אדם למקום מותנה בשמירה קפדנית ובזהירות יתר במה שכרוך לעניינים שבין אדם לחבירו. ולכן, גם כשאנו מקימים מצוות, חלילה לנו לשכוח את הכלל של "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו": היינו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום! מה הוא גומל חסדים, אף אתה היה גומל חסדים! וממילא לא ייעשה כן במקומנו לקיים מצווה על גבו של האחר. הגמרא קובעת בפסקנות: שהרוצה להיכלל בכלל חסיד, ישמור את עצמו לבל יזיק לזולתו.

כזאת צריכה להיות ההתייחסות לזולתנו וזהו המרשם הבדוק לתקווה, כי כך תהיה השפעה דו סיטרית ברוכה בין הרבדים השונים בעם ישראל.

הרב יצחק הלוי, מתוך האתר "ישיבת ההסדר קרני שומרון" www.karnash.co.il