"אמר רבי ברכיה: בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם הראשון, ראה צדיקים ורשעים יוצאים ממנו, אמר: אם אני בורא אותו, רשעים יוצאים ממנו, ואם לא אברא אותו היאך צדיקים יוצאים ממנו? מה עשה הקב"ה? הפליג דרכן של רשעים מכנגד פניו, ושיתף בו מידת רחמים ובראו, זהו שכתוב (תהילים א, ו): 'כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד', איבדה מכנגד פניו ושיתף בו מידת רחמים ובראו".

(בראשית רבה ח, ד)

יש לבאר, מה בכך שהקב"ה העלים פניו מהרשעים ("הפליג דרכן של רשעים מכנגד פניו"), והלא הרשע עדיין קיים? מה ההיגיון שלא להסתכל ברשעים ולברוא עולם?

והביאור כך: יש הבדל יסודי במהות של הטוב והרע. הטוב זקוק למסירות נפש מיוחדת. אנשים טובים הנושאים בנטל, החושקים בחוכמה, בטהרה, בקדושה, במוסר, לומדי התורה, אי אפשר להם לגדול ולהתעלות, אלא ע"י מלחמה מתמדת עם היצר הרע, התרחקות מהבלי העולם הזה, ובריחה מטרדות היום יום, ומעל לכל התגברות על קשיים, צרות וייסורים. רק בדרך זו מתגדל ומתפתח הטוב הנעלה.

ההיפך הגמור הוא הרע. די לו לאדם להיסחף בתאוות ליבו ורצונותיו, והוא יתקרב אל הגשמי, שכן הרע איננו זקוק למסירות נפש, שכל מהותו היא האבדון והכיליון, והוא נתון בקלות לכל אחד. וכך כתוב בזוהר הקדוש: "הטומאה בחינם היא, והקדושה בשכר".

יסוד מתבאר לנו, שבכל מצב שבו העולם קיים גם כאשר מתרבה הרע מאוד, הטוב המועט שיש נגדו עולה עליו לאין שיעור וממילא תמיד יש צידוק לקיום העולם ושלא לאבדו, שכן הטוב תובע המון מהאדם שדורש העמקה, התבוננות ומסירות הנפש, והרע אינו זקוק לכלום, מכיוון שהוא קל ושטחי להיעשות. זהו שאמרו חז"ל (יומא לח, ב): "אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים שנאמר (משלי י, כה): צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם".

ויש כאן מוסר השכל גדול: בהעלמת הפנים מהרשעים ויצירת העולם האנושי - הקב"ה לימד אותנו מהי הדרך להגיע לכל יצירה אנושית. כל אדם העומד בפני התחלת דבר גדול בחייו, אם יסתכל על כל הקשיים העומדים לפניו - ירך לבבו ולא יוכל להתקדם ולהתחיל שום דבר גדול, שכן ישאל את עצמו, כיצד אוכל להתגבר על כל כך הרבה קשיים?

כאן מלמדת לנו התורה הקדושה שהקב"ה העלים פניו מהרשעים כדי שיוכל לברוא עולם - הרי בכך גילה לנו שכדי לברוא טוב, יש לדבוק ולהאמין בטוב ולהתעלם מהרע.

הרב יצחק רקובסקי (אביצדק), מהספר: "דרכים של אש - ביאורי מדרשים"