"וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ".

המילה "שָׁמוֹעַ" אינה ציווי (כמו שְׁמַע). כמותה מצאנו בתורה מילים נוספות, כגון: זָכוֹר ושָׁמוֹר, הָלוֹךְ ובָכֹה.

מצאנו שלוש פרשנויות עיקריות על צורות אלה:

1. התרגומים, מתרגמים על פי המשמעות, ומשנים ללשון ציווי (אונקלוס: שְׁמָעוּ, יונתן: קַבִּילוּ).

2. ראב"ע כותב שמדובר בצורת מקור. צורת מקור היא המכונה בפינו "שם הפועל".

לשם הפועל אין זמן וגוף. מאידך, הוא אינו שם עצם, אלא הוא צורת היסוד של הפועל לפני הוספת הגוף והזמן.

3. רש"י מבאר שצורה זו מבטאת פועל ממושך. כלומר: לא פועל שנעשה בפעם אחת ונגמר, אלא פועל שעשייתו נמשכת. הבחנה זו קיימת בהטיות באנגלית, בין "simple" ו"progressive".

לגבי "זכור" מביא רש"י את מנהגו של שמאי שהיה מוצא מאכל יפה ביום ראשון ואומר: זה לשבת. מוצא יפה הימנו ביום שני - אוכל את הראשון ושומר את השני לכבוד שבת. וכך כל ימיו נמצא זוכר את השבת. לעומת זאת, הלל היה אומר "ברוך ה' יום יום" - כמו שה- הזמין לי היום דבר יפה, כך יזמין לי בוודאי לקראת שבת.

למרות שבדרך כלל הלכה כהלל ולא כשמאי, רש"י מעדיף את פירושו התואם עם שיטתו הפרשנית לגבי הווה ממושך (עיין שפתי חכמים שם המבאר למה דווקא כאן הלכה כשמאי).

אצלנו, מביא בעל "אור החיים" הקדוש מספר פירושים, ואנו נחלקם לפי שיטת ראב"ע ולפי שיטת רש"י:

1. ציווי שגם אם כבר האריכו בעלי הדין והביאו טענות ומענות שאינם משנות לעצם העניין, לא יפסיקם הדיין ויאמר שניכר שאין עוד טענות היכולות להשפיע על הדין, אלא ימשיך לשמוע את כל טענותיהם.

2. גם לאחר דין ארוך ומסובך, לא יקחו הדיינים הפסקה לנוח, אלא מיד ימשיכו וישמעו את הדין הבא, כדי שלא יהיה עינוי הדין.

נראה לומר שהשימוש בצורת מקור בא להדגיש שצריך שמיעה מיוחדת:

1. הדיין ישמע גם את ה"סאב-טקסט". גם אם לפי הטענות לגופן ההלכה כפלוני, אך הדיין שומע מתחת לפני השטח ומרגיש שאחד משקר - לא יפסוק, אלא ימשיך לחקור את הדין כדי לחשוף את האמת.

2. הדיין ישמע את דברי בעל הדין בעצמו ולא על ידי מתורגמן, כדי שיבין בדיוק מה הוא טוען (ולכן הוצרכו היושבים בסנהדרין להיות בקיאים בשבעים לשון).

3. הדיין ישים את השמיעה "בין אחיכם" - בין בעלי הדין, ולא יגלה קירוב פנים לאחד יותר מלחבירו (ובדומה נמצא בתרגום יונתן). ומביא מנהג מרבו, רבי משה ברדוגו, שהיה נזהר בעת שמיעת הטענות להשפיל את עיניו ולא להסתכל בבעלי הדין, שלא יראה קירוב לאחד יותר מלחבירו.

****