"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" (א, א)

כך סיפר אליהו הנביא: "פעם אחת עברתי ממקום למקום, והנה בא לפני אדם ושאל אותי בדברי תורה. אחר כך אמר לי: "רבי! שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבם אהבה גדולה: תורה, וישראל, אבל שאלה אחת לי: איני יודע את איזה מהם לאהוב קודם. את התורה או את ישראל? עניתי: דרכם של בני אדם שהם אומרים: תורה קודמת לכל! אבל אני הייתי אומר: ישראל קדושים קודמים.

"איכה ישבה בדד"

איכה אותיות אַיֶכָּה. היכן אתה אבא? אני לא מרגיש אותך ובלי להרגיש אותך זה לא חיים, זה מוות. זעקת אַיֶכָּה איננה התרסה, זה חיפוש. זוהי הזעקה הנצחית של יהודי שרוצה טעם לחיים. שרוצה משמעות לחיים. שרוצה אור בחיים.

אנחנו לא בוכים על העבר, אנחנו בוכים על עצמינו, על המציאות שלנו היום, על העוונות שלנו שמעכבים את הגאולה, לא על העוונות של אבותינו, בוכים לה' על הנשמה שלנו, נשמה אלוקית שנחצבה מעולמות רוחניים גבוהים מאד, חלק אלוק ממעל ממש, שנפלה למקומות נמוכים כאלה, שהיא כלואה בתוך גוף עם כאלה תאוות, עם רצונות כאלה נמוכים. כי כמה זמן נשמה גבוהה כזאת יכולה לטעות אחרי שטויות והבלים? כמה זמן כבר היצר הרע יכול לפתות נשמה כזאת קדושה עם הבלי עולם הזה? מגיע שלב שהנשמה צועקת: אני לא יכולה לסבול יותר, לא זה מה שחסר לי, לא זה מה שאני רוצה, חסר לי הקשר עם הקדוש ברוך הוא, חסר לי רוחניות, לא גשמיות.

הדבר שהכי כואב ליהודי, זה הריחוק שלו מה'. ריחוק ממקור החיים. אין יהודי שזה לא כואב לו. הבכיה שבוכים בתשעה באב זו בכיה של געגועים. בוכים לה' שיהיה איתנו, שסוף סוף נהיה מחוברים אליו, כי אם לא, אנחנו מחוברים לדברים אחרים. אייכה? איפה אתה אבא? והתשובה נמצאת בהמשך הפסוק: "ישבה בדד". תשב עם עצמך, תתבודד, ככה יוצרים קשר אישי עם ה'.

כשיהודי לא טוב לו, זה רק כי הוא לא מרגיש את ה'. אדם חושב יש לו בעיה כזו, בעיה כזו, הבעיה היחידה שיש לו שה' לא נמצא בתוך הלב שלו. אדם אם הוא עכשיו מרגיש רע, זה בגלל שהוא טיפה עזב את ה'. כל העניין שלנו בחיים זה כל דקה לזכור שה' איתנו, ולשמור על החיבור. רק זה ימלא את הנפש שלי, רק זה ישמח אותי. כל שמחה מסוג אחר, אפילו שאנחנו כולנו שייכים לזה, לכל מיני תענוגות אחרים, אנחנו עוד לא מאלה שנמצאים בפרישות מהעולם, אבל כל הדברים האחרים זה רק אם הם מקושרים עם הקשר עם ה'. אם הם מחוברים עם הקשר הזה, אז גם הם מקבלות חיות, אבל אם הם מנותקים, אז אדם מרגיש אולי איזה תענוג, הוא מרגיש שכיף לו, מרגיש שטוב לו, אבל באיזשהו מקום בסוף הוא ירגיש ריקנות. כל דבר שאדם עושה וזה לא מחובר לקשר שלו עם ה', זה לא חלק מעבודת ה', אז זה מסתיר לו את האור של ה'.

כל החיים שלנו זה התמודדות, התמודדות, התמודדות, עם עוד קשיים ועוד נסיונות. כל רגע ורגע. רגע אחד מרגישים את ה' ורגע אחרי הגוף מתגבר. ממש כמו שקרה לעם ישראל שאחרי ההתעלות הרוחנית של מתן תורה נפלו לעגל כדי להתיר לעצמם את העריות. יש בחיים הרבה מיצרים. הרבה דברים קשים. כל דקה יש לנו מיצר, כל דקה יש לנו נסיון, כל רגע יש לנו איזה סבל, אבל מה אומרים? כל רודפיה השיגוה בין המיצרים, יש גם השגות, אין רק מיצרים. כל המיצרים זה כלים להשגות אלוקות. כל מיצר ומיצר זה כלי נפלא להתקרב אל ה'.

תשעה באב זה יום שמנקז את כל הצער והכאב שעבר העם היהודי באלפי שנות קיומו. זה לא אבל של יגון, של יאוש, של מרירות ואכזבה ח"ו, זה בכי של תקווה, של אמונה, של כיסופים וגעגועים. הבכי הזה הוא משהו נפלא, כמו כל דרכי ה' הנפלאות, בוכים על בית המקדש שאיננו כי כשהוא היה קיים, יהודי נכנס לשם ומייד קיבל דעת נפלאה, הקריב קורבן ומיד הרגיש כל כך קרוב לה', על זה אנחנו בוכים. בוכים על זה שאפילו האור של הצדיק גם הוא איננו, גם הוא ניסתר מאיתנו. "כי כשחפץ בכבוד עצמו, אזי איננו יכול להתקרב ולהנות כלל מאור הצדיק, ולפעמים אף נעשה חולק, בפרט עתה, בדורות הללו, שנקודת האמת מבוזה מאד" .(אוצר היראה בין המיצרים ב).

בוכים על החורבן של כל כך הרבה מנשמות ישראל שרחוקים מאור ה'. שלא חיים את האור שבתורה, את אור האמונה, שרודפים אחרי הבלי עולם הזה, אחרי התאוות , שהעולם הזה עדיין מושך אותם, שלא יודעים מה זה אור ולכן לא יכולים לבכות על החושך. בוכים על עצמנו כשאנחנו מאבדים את הקשר עם ה'. כשאנחנו נכשלים בנסיונות של אמונה, כשאנחנו לא זוכרים שבכל מצב ובכל נסיון צריך להגיד: ה' טוב ומטיב! אין רע בעולם! כל מה שקורה לנו זה רחמים של ה'! "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". אם אחרי אלפי שנים מסוגל יהודי להתאבל ולקונן על ירושלים, רואים כי ירושלים לא מתה בליבו, פה לא תופס מה שאמרו חז"ל: "גזירה על המת שישתכח מן הלב"(כדי שאדם יהיה מסוגל להמשיך את חייו אחרי אובדן, יתמות, אלמנות, שכול ח"ו). כשמדובר בירושלים, היא לא משתכחת מליבנו, ובזה עצמו ראוי לנו לשמוח, לא רק בעתיד, כבר עכשיו, כמו שכתוב: "זוכה ורואה בשמחתה", בהווה.

יש בחיים הרבה מיצרים, בעיות של חשבונות בבנק, ובעיות דיור, והרבה בעיות של חינוך ילדים, והרבה בעיות של שלום בית, והרבה דברים קשים מאד, בכל בית יהודי זה ככה. כל דקה יש לנו מיצר, כל דקה יש לנו נסיון. כל המיצרים זה כלים להשגת אלוקות. כל מיצר ומיצר זה כלי נפלא להשיג את האלוקים. כמה שקשה לי וכמה שנורא לי, יש מדרגות שאי אפשר לזכות אליהם אלא רק ע"י המיצרים.

בין המיצרים, ימים שצריך להתחזק בהם באהבת ישראל, באהבת חינם, הבית הראשון חרב בגלל שלוש עברות החמורות שבתורה: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים. והבית השני חרב בגלל שנאת חינם ששקול כנגד אותם שלושה עוונות חמורים כל כך. ולמה אינו נבנה מחדש? כי עדיין לא זכינו לבער את העוון הנורא הזה של שנאת חינם. אנחנו כל כך אוהבים את ה', שנדמה לנו שכל הסיפור של התשובה שלנו זה אני וה'. אבל אם מתחילים לפנות קצת מקום לשני, ולאהוב אותו, ולהגיד לו מילה טובה, לפחות לחשוב עליו מחשבה טובה, אז פתאום מרגישים שאוהבים את ה' יותר! כי זה מחובר אחד לשני, אהבת ה' ואהבת הבריות.

משה רבינו מונה בפרשה זו את כל המקומות שבהם הכעיסו ישראל את אביהם שבשמים והוא עושה זאת בכזאת זהירות ובכזאת עדינות. "סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל" (רש"י הקדוש). העיקר לא לבייש את השני, העיקר לשמור על כבודו. בזו אחר זו מוזכרות כאן פרשות קשות ובלתי נעימות, אך הכל ברמז. "כמו "די זהב" שרומז על עגל הזהב.

את כל הפרשות הכאובות הסתיר משה תחת שמות של מקומות ואתרים בהם עברו בני ישראל וכך הוא גם המציא להם כף זכות. כי המקומות בעצמם גרמו להם לחטוא, "המקום גורם", אתם בסדר, אתם נפלאים, רק המקומות שעברתם בהם, גרמו לכם לחטוא כי הרי עברו במדבר, מקום נחש שרף ועקרב, מקום עם קליפות קשות, וזה מה שגרם שלפעמים לא יכלו לעמוד בנסיון ונכשלו (ליקו"ה ערלה ד,טז). על מה מוכיח אותם משה רבנו? על כפיות טובה. הקב"ה עשה לכם כל כך הרבה טובות ואתם כל הזמן מתלוננים? כל כך הרבה ניסים ונפלאות זכו לראות מאז שיצאו ממצרים ובכל זאת הם נפלו לחטא העגל, חטא המרגלים, קורח ועדתו, מי  מריבה.

"ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן (מתוך ההפטרה). השורש והיסוד של כל הרע בעולם זה כפיות טובה. אנחנו שוכחים את כל הטובות, ניסים ונפלאות שהקב"ה עושה אתנו רגע רגע. יהודי עד לאלפי אלפים חסדים והארות פנים שנעשים עמו במשך שנים אבל מה, הוא שוכח, לא שם לב, כאילו הכל מובן מאליו, הכל מגיע לו. כבר אמרנו שנדיר למצוא אנשים שאומרים ברכות השחר מתוך רגש אמיתי של הכרת הטוב. ה' קרב אותך אליו, מזכה אותך לעשות כל כך הרבה מצוות, יהודי פשוט, איזה עושר רוחני מחכה לו אחרי 120 שנה.

אהבת ישראל זה קודם כל לקרב בני אדם אל השם. החיים זה מסע של קירוב לבבות לאבא שבשמים. אף אחד לא פטור מהשליחות הזו. "על אלה אני בוכיה", על כל כך הרבה יהודים שרחוקים מאור ה', מאור התורה, מאור האמונה. כשאדם נוסע בדרכים הוא לא יודע כמה אנשים חזרו בתשובה מזה שרק ראו אותו, רואים אדם עם פאות, עם אור על הפנים, נפתח להם הלב, מתעורר להם הלב, אולי בין האנשים יש אחד שצוחק, לועג, אבל הרבה מתעוררים בתשובה, אומרים הלוואי שהיינו כמוהו כמו זה עם הזקן, כמו זה עם הפיאות.

הקב"ה ברא את העולם מחמת רחמנותו. הוא רוצה עולם שבו נרגיש את הרחמנות שלו. ואיך נרגיש רחמנות בעולם אם לא נתחיל לרחם אחד על השני?! אם לא נלמד לצאת קצת מעצמנו ולהתחיל להסתכל מסביב?! אם לא נלמד לראות איפה צריך אותנו?! צריך לעזור לכולם, לאהוב את כולם, זה דבר כזה מינימאלי, ופשוט, וקיומי, בכלל לא צריך להגיד על זה דברי תורה. אין דבר שמקרב אותנו אל ה' יותר מאשר אהבת הזולת. אתה מגלה את הבורא ב"בוקר טוב" שאתה אומר לשני, ב"ברוך תהיה", בחיוך מעודד, בטפיחה על השכם. בכל גלוי של אהבה, של כבוד, של התחשבות בזולת. מי שרוצה שה' ישכון לו בלב, לא יכול להתעלם מהאחים שלו, הרצון הראשון של ה', שנאהב את החברים שלנו.

אתם באמת אוהבים אותי? אז קודם כל אני רוצה מכם שתאהבו את החברים שלכם. יש לך פה חבר, ופה אח, ופה בן משפחה, ופה בן זוג, ופה שכן, ופה זה וזה וזה וכולם הם אלוקות, כולם הם חלק אלוק ממעל, אז קודם כל תאהב את הילדים שלי. אתה יודע שכל יהודי הוא חלק אלוק ממעל, תתחיל לאהוב אותו. לא הצלחת לאהוב אותו, תבקש, תתפלל, אנא ה' תעזור לי שאני אוהב כל יהודי, שאני תמיד אזכור שכולם הם ילדים שלך, גם אלה שאני לא כל כך אוהב, גם אלה שקשה לי איתם.

תקבל את השני כמו שהוא, לא כמו שאתה רוצה שהוא יהיה. תלמד לכבד את המסלול שלו בחיים. הקב"ה ברא אותנו שונים אחד מהשני. בורא עולם רוצה שנעבוד אותו כל אחד עם היחודיות שלו. כשם שאתה אוהב את עצמך למרות חסרונותיך, כך תאהב את חברך למרות חסרונותיו. זה לא קל. צדיקים מעידים על עצמם שעבדו שנים רבות להשיג את הנקודה הזו. מסרו נפש על העין הטובה. זאת המשימה של החיים שלנו, לסגל לעצמנו עין טובה. חיבור כזה אל הזולת, חבור של הסתכלות בעין טובה על כולם, זה אור גדול.

וכשיש אור, כבר לא מסתכלים על כל אחד ואחד, כשיש חושך אז זה אמר ככה וזה עשה ככה אבל כשיש אור אז אפשר להתחבר לדברים כאלה נפלאים, שבשביל ההתחברות הזאת באנו לעולם, כמו בסיפור הבא:

הזיכוי

אני מתגורר בעיר ידועה במרכז הארץ. לפני מספר שנים, פרש אחד מתושבי העיר מעבודתו והעדיף לקבל את כל כספי הפנסיה שלו בחבילה אחת. את הכסף הוא המיר לדולרים, סך 170,000 דולר, והוא התכוון לקנות דירה שתכניס לו דמי שכירות.

הוא השיג משכנתא של כמה מאות אלפי שקלים, וביום חתימת החוזה לקח את הכסף בתוך חבילה חומה ענקית, עצר מונית ונסע לכיוון מקום המפגש עם עורך הדין. בדרך התקשרו והודיעו לו שהמוכרים כבר הגיעו והוא היה לחוץ מאד וביקש מהנהג למהר. כשהגיעו, נתן לנהג שטר של חמישים ₪ עשרה שקלים יותר ממה שהיה צריך ואמר לנהג: "אין לי זמן לעודף, אני יוצא". ויצא. הוא רץ לכיוון המשרד ופתאום נזכר ששכח משהו בתוך המונית, המשהו הזה היה חבילה ובתוכה מאה ושבעים אלף דולר!!! הוא החל לרוץ אחרי המונית, אך זו הסתובבה לרחוב הסמוך ונעלמה. הוא הבין שאין לו סיבה לרוץ וניסה לחשוב איך משיגים את הנהג. בשניות הבאות התברר שאין לו מושג מי הנהג, מאיזו חברה, ואפילו סוג הרכב לא היה ידוע לו, פרט לכך שהוא בצבע לבן.

הוא הגיע למשרד עורכי דין, מתנשם ומתנשף, "תביאו טלפון" אמר, "שכחתי את כל הכסף ומסמכי המשכנתא במונית..." בדקות הבאות התגייס כל המשרד, עורכי הדין, המזכירות ואפילו המוכרים – להתקשר לתחנות מוניות בעיר ולבקש מהמוקדן לברר אם נהג כלשהו מצא חבילה.. התשובות הגיעו בזו אחר זו. בתחנה זו לא נמצא, בתחנה אחרת איש לא מצא חבילה, וכך תחנה אחר תחנה.

האיש שאיבד את כספו הרגיש כמי שאיבד את עולמו, הוא התמוטט במשרדים המפוארים של עורכי דין, אמבולנס הוזעק למקום, אך הפרמדיק קבע כי זוהי חולשה מובנת ואין צורך לפנותו לבית החולים. הם נותרו אתו מעט זמן, גם אנשי מד"א, גם עורכי הדין ואפילו המוכרים, שהבינו שהעסקה אינה הולכת לצאת אל הפועל, לפחות לא באותו יום, ובכל זאת לבם לא נתן להם לעזוב את הקונה לנפשו לאחר שאיבד סכום כל כך משמעותי. בסופו של דבר, איכשהו הוא התאושש. בימים שלאחר מכן הוא 'חרש' את כל הארץ בטלפונים לתחנות מוניות לברר אם הם יודעים על נהג מונית שמצא סכום כסף גדול. כולם אמרו שאין להם מושג, וכמה מהם הוסיפו, שאם בתוך יום לא פנו אליו, הסיכויים שלו לראות את הכסף אפסיים, משום שבתוך החבילה היו מסמכי משכנתא שהעידו כאלף עדים על זהות המאבד ואם מישהו היה רוצה להחזיר כבר היה מוצא את הדרך לעשות זאת.

האיש החל להתייאש מהכסף וניסה להמשיך בחייו, אך הכאב והאבדן הוציאו לו את החשק לחיות, הוא שקע בדיכאון קל, ולא מצא את הכוחות להמשיך בחייו. ואז הציע לו חבר לגשת לרב מבני ברק ולבקש את ברכתו. הוא הגיע לרב, וזה שמע בסבלנות את סיפורו, השתתף בכאבו ואמר: "האיש שמצא את כספך אינו גנב, אבל ברגע שפתח את החבילה וראה את שמך ואת כל פרטיך- הוא הפך לכזה, המצפון בוודאי מייסר אותו. אתה צריך לעשות השתדלות כדי שהקדוש ברוך הוא יגרום לכך שהאיש יתחרט על מעשיו, אם לא בזבז את הכסף. "מה הרב מציע לעשות"? שאל האיש. ,אני מציע לך לעשות משהו שיש בו זיכוי הרבים. תזכה כמה שיותר אנשים בלימוד תורה, ואם ירצה ה' תראה ישועות. אם לא, יושפע עליך שפע ממקומות אחרים, ובכל מקרה יהיה לך כוח לחזור לפעילות, שזה הדבר החשוב יותר מכל – אפילו יותר מהכסף". האיש יצא מבית הרב, מבולבל, הוא היה איש פשוט, לא חרדי, הוא ידע מהי תורה, אבל לא היה לו שום מושג בנושא של זיכוי הרבים. הוא פנה אל החבר ששלח אותו ושאל: "תגיד לי, זיכוי הרבים הזה, איך עושים אותו?" ענה לו חברו, "תארגן שיעור שאליו יגיע רב ויגיד דברי  תורה, וכך תזכה את הרבים". "תן לי לחשוב על זה". אמר האיש והלך לביתו, בבוקר הוא קם עם רעיון גרנדיוזי. שנה לפני כן, השתתף בשיעור במסגרת 'בר בי רב' במקום מגוריו. הוא יעשה בר בי רב של עשרים וארבע שעות רצופות בה' באייר, משמונה בבוקר עד שמונה בבוקר שלמחרת.

הוא החל לגייס אנשים. התברר לו שהרבה נואמים תפוסים בעיקר ביום הזה, אבל הוא התעקש ואיכשהו מצא לכל אחד את השעה המתאימה עם הסעה ותשלום להרצאה. לאט לאט הלכו השעות ונתפסו, ואז החל לפנות לנואמים ה'כבדים'. אלה אמרו לו שהם תפוסים עד ה' באייר של עוד ארבע שנים והוא אמר להם: "אם תשמעו לאיזו שעה אני מזמין אתכם, תראו שאינכם תפוסים." "תגיד", "אמרו מתוך סקרנות". "יש לי מקום בין שלוש לארבע בלילה... אמר. "נראה לך שאנחנו לא ישנים או משהו?" "אתם צודקים, אבל אם תשמעו את הסיפור שלי, אני מאמין שתסכימו". וכך סיפר לכל אחד ואחד את הסיפור על האבדן הגדול של 170 אלף דולר ואת ציווי הרב לגרום לזיכוי הרבים. "אני מבקש ממך, תן לי את השעה הזו, בתשלום כמובן, ואני אדאג לך להסעה הלוך וחזור". הסיפור אכן משך את הרבים ואת הנואמים. הם התחברו אליו לגמרי ואפילו הלכו לקראתו וויתרו לו על ההסעה, הם נתנו את הלילה שלהם להצלחתו, ויומיים לפני הזמן היה לוח זמנים מלא של קרוב לעשרים נואמים. הוא עשה פרסום גדול בעיר שלו ובערים הסמוכות, והיוזמה תפסה, גם בגלל נדירותה. לא בכל יום בן אדם עורך בר בי רב של עשרים וארבע שעות באולם שמחות ענק עם אוכל ושתייה, מה עוד שהסיפור מאחורי העניין החל להתפרסם.

ה' באייר הגיע. התקיימה תפילת שחרית בשמונה. ומיד אחרי החל לדבר נואם מספר אחד. היו שם כמאתיים איש, ובכל שעה שחלפה, התרבו השומעים. בשעות אחר הצהריים האולם החל להתמלא מפה לפה, כשמונה מאות אנשים יושבים ושומעים שיעורים ושיחות, ומפעם לפעם הולכים לטעום עוגות, קפה ופיצוחים. בשעות הלילה החלו לנהור בני נוער, שבמקום לשוטט ולבלות, החליטו להגיע למקום. החל מהשעה עשר גויסו כל המוניות בעיר ובערים הסמוכות כדי להגיע למקום. והנהגים שומעים את הסיפור ותורמים את "איחוליהם" לנהג שגנב והרס את חייו של הנוסע, ולא פחות מכך, הרס את שמם של נהגי מוניות, שגם ככה נמצא בשפל נורא. בשעה 12 בלילה היו שם למעלה מאלפיים איש, כאשר בכל עת זורמות מוניות למקום ומביאות עוד ועוד צעירים. כך התקדמו השעות לכיוון שלוש וארבע, בהן היו ממוקמים הנואמים המבוקשים ביותר והמרתקים ביותר. לקראת הבוקר היו במקום כאלפיים וחמש מאות איש.

ואז, רגע לפני שעולה הנואם האחרון, ניגשתי אל האמרגן וביקשתי לעלות ולדבר. שקט הושלך בקהל, הם הבינו שמשהו הולך להתרחש כאן. "יש תפילה שאומרים כל יום: 'אל תביאינו לידי נסיון'. כל אחד שיושב כאן, קילל בלבו או בפיו את האיש שלקח את הכסף, אבל האם היה מישהו שחשב איזה נסיון זה למצוא במונית שלך מאה ושבעים אלף דולר?"

"אני רוצה לספר לכם מה עבר על האיש שמצא את הכסף", אמרתי. ,הוא נהג שכיר במונית פרטית. הוא צריך לתת בכל חודש סכום גבוה מאד לבעל המונית, ומה שנשאר זה משכורת רעב, ולפעמים פרוטות. הוא לא עמד בפיתוי ולקח את הכסף. הוא לא השתמש בו, רק הניח אותו בבית. זה נתן לו איזו תחושת ביטחון לעתיד, אבל מצפונו לא הניח לו לעשות שימוש בכסף. הלילה הגיע, וכמו כל בעלי המוניות שהסיעו אנשים לאירוע, הוא שמע מהם את ה'ברכות' שהורעפו על ראש מי שלקח את הכסף, שזה הוא עצמו, ואם לא די בכך, הוא שמע בקשר מכל התחנות את איחוליהם של הנהגים. זה החריד אותו עוד יותר, כי גם אם חשב להשיב את הגזילה, לא ידע איך לעשות את זה, הוא גם לא היה בטוח שהוא רוצה להחזיר. בשעת חצות הוא התקשר אליי. אני חברו הטוב זה שנים.

הוא מירר בבכי ושאל מה עליו לעשות. הקשבתי לו ואמרתי שיסיע אותי לאירוע ואנסה לבוא בדברים עם האיש שאירגן את הלימוד. ישבתי כאן משעה חצות וחצי והקשבתי לנאומים. והאמת, מאד התחזקתי. התקשרתי לנהג ודיברתי איתו. אמרתי שיש לו הזדמנות לצאת גדול גם בשמים וגם בארץ. לעשות קידוש השם. הוא השתכנע. לפני רבע שעה הוא התקשר אליי. יצאתי החוצה, הוא מסר לי את השקית הזו. אפילו לא פתחתי אותה, אבל כעת לפני כל הקהל הקדוש הזה אני פותח את השקית. הפכתי אותה על הדוכן, השטרות היו מחולקים לקבוצות של עשרת אלפים דולר כל אחד. המאבד החל לספור והקהל כולו הצטרף לספירה. נספרו 17 חבילות. כל הכסף היה שם, עד הפרוטה האחרונה. קשה לי לתאר את ההתרגשות שהתחוללה שם. אלפיים וחמש מאות איש קמו על מקומם והחלו לשיר, וכולם התעקשו לבוא אליי ולתת לי חיבוק ושתי נשיקות על הפנים. איני יכול לתאר לך מה קרה לי אחרי חיבוק מוחץ של אלפיים וחמש מאות אנשים, ועוד פחות מכך, בנוגע לנשיקות... כפי שתיארתי לעצמי, היו רבים שחשדו שאני הוא נהג המונית, אבל נראה שלא היה איכפת להם. דווקא אלה חיבקו אותי חזק יותר ונשקו יותר מפעמיים... רוח של שמחה ושל טוהר נשבה שם, וניתן לומר שהיה שם באמת זיכוי הרבים... ואז עלה המארגן לבמה, הודה לכל המשתתפים ולאחר מכן אמר: "אני סולח ומוחל בכל לבי לאיש שלקח את הכסף. כל הצער שהיה לי הסתלק כעת לגמרי והפך לשמחה גדולה. אני מאחל לו כל טוב ורוצה לומר לכולכם שגם אתם תמחלו לו בלבכם ותאחלו לו כל טוב. הוא צדיק אמיתי שחזר בתשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם עומדים". קול שאגה עלה מהקהל, ושוב קיבלתי מסכת של חיבוקים, בפרט ממי שהאמין שאני הוא הצדיק הגמור בעל התשובה... ולפתע, בגל החיבוקים הזה, אני רואה מול עיניי את חברי, נהג המונית. הוא החליט בכל זאת לבוא, וטוב שכך, השמחה שהייתה שם ואווירת הסליחה והמחילה גרמו לו לשמוח באמת ובתמים על החלטתו, ולהבין שתיקן את מעשיו, וכעת הוא נקי וטהור ויוכל להמשיך את חייו במצפון נקי. זהו הסיפור, ואני רוצה להקדישו לכל האנשים שנפלו בעבר, או נמצאים בנפילה. אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אך שערי תשובה לעולם אינם ננעלים.

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי להרגיש את הנועם שלך רגע רגע. כי זה באמת התענוג הכי גדול שאני מכיר. זכה אותי שיקויים בי המשפט שאני כל כך אוהב לקרוא ב"מסילת ישרים" : "האדם לא נברא אלא להתענג  על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעדון הגדול מכל העדונים".

רוצה להרגיש אותך כל היום וכל הלילה. לא רק בהתבודדות בלילה בשדה ובעוד רגעים מיוחדים שזוכים להם מדי פעם. זכה אותי אבא שבשמים לפרגן לעצמי זמן איכות איתך, כמו לבוא לתפילה לפני כולם או להישאר אחרי כולם בלי הריצה המטורפת הזו של החיים.

זכה אותי להתענג על יפי הבריאה כי רוב הזמן אני כמעט לא "רואה" את היופי הזה. זכה אותי להתחבר אל הנשמות של ילדיך כי כשהנשמות מתחברות מייד מרגישים אותך אבא.

רבונו של עולם, תעזור לי לנצח את השקר והדמיון הזה של תאוות הגוף ולהיות מחובר אליך ודבוק בך 24 שעות ביממה.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי