עיונים לשוניים - פרשת דברים: שמות החרמון
נכתב על ידי איתיאל, 6/8/2019
"צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ־לוֹ שְׂנִיר".
להר החרמון נמנו ארבעה שמות בתנ"ך:
שמו העברי - חרמון, מלשון "חרם", דבר שהוקדש, ולכן אינו נעבד. גם להשמיד דבר עד כלות במלחמת מצווה נקרא "להחרים".
כך הר החרמון המושלג במשך כמה חודשים בשנה, אינו מצמיח כמעט, ומראהו שומם כאילו הוקדש בחרם. ואכן אקלים החרמון העליון מבחינת הצמחייה הינו במפתיע מדברי, בעיקר צמחים נמוכים. הצמחים שצומחים שם יודעים להסתדר עם תקופת פריחה קצרה בקיץ, בה הם ישתו תקופה קצרה ממי הפשרת השלגים.
יתכן גם שהשם מעיד על כך שההר היה בעל מתחם מקודש (חרם). במקום אחר נקרא ההר "בעל חרמון" - כלומר: שהיה מקודש לעבודה זרה. מנגד, ישנה מסורת לפיה ברית בין הבתרים נערכה בשלוחה בהר, שנקראת עד היום "הר הבתרים", ובערבית "משהד אל טייר" - העדות המקודשת של הציפור, על שם הציפור שאברהם לא ביתר, וכן "מקאם איברהים אל חליל" (מקום אברהם האהוב). כיצד הגיע אברהם למקום, אם התגורר בגב ההר? יתכן שבחזרתו ממלחמת חמשת המלכים, שם הגיע עד משמאל לדמשק, ובחזרתו כנראה חצה את החרמון.
שמו הצידוני (צידון היא איזור לבנון) - שׂיריון. שם זה נמצא בשמות בכתבים ארכיאולוגים אוגריתים וחיתים (עמים צפוניים, דבר המסביר כיצד השתמר השם בצידונית). תרגום יונתן מתרגם את השם (כנראה בדימיון עם הארמית - שיריון - סרי) "טוורא דמסרי פירוי" - הר שפירותיו מסריחים (מתקלקלים). כלומר: מדובר בשבח להר, שפירותיו טובים ומשובחים עד שהם נוטפים מרוב טוב. דבר זה תואם לחלק התחתון של ההר הנודע בפירותיו המשובחים: גפן, דובדבנים, שזיפים ואגסים. הרמב"ן מציע שאולי "שיריון" פירושו שלג בצידונית, והוא מקביל לשם האמורי שניר (ומעניין ששניהם נכתבים באותם אותיות, בסדר שונה).
שמו האמורי (ממלכה כנענית צפונית) - שניר. שם זה נמצא גם בכתבי שלמנאסר מלך אשור המתאר את מלחמתו בחזאל מלך ארם. השם השתמר גם בערבית: "ג'בל סאניר". שם זה מתורגם באונקלוס כ"טור תלגא" - הר השלג, וביתר פירוט בתרגום יונתן: "דלא פסיק מיניה תלגא, לא בקייטא ולא בסיתווא" - שאין השלג פוסק ממנו, לא בקיץ ולא בחורף. רש"י מציין שהשם השתמר גם בשם האירופאי לשלג - שנעע (snow). אכן ההר מרשים בשלג הנשאר עליו חודשים ארוכים, ובגיאיותיו המוצלים הגבוהים ניתן למצוא שלג גם בקיץ.
אגב, ההר מכונה בערבית "ג'בל אל-שייח'" - כלומר: הר הזקן, מכיוון שכשהוא מושלג הוא מזכיר שערות שיבה. בדומה חרזה רחל המשוררת "חרמון הסבא".
בפרשה הבאה מופיע "הר שיאון הוא חרמון", והרי עוד שם. שם זה כנראה מתאר את גובהו של ההר - מלשון "שיא".
כיום קרויים שלוחות שונות בהר, כל אחת בשם אחד מהמנויים כאן (כתף שיאון - הר דוב, שלוחת שיריון, כתף חרמון).
מדוע צריך הר אחד שמות כל כך רבים?
בפשטות מתאר הכתוב את שמותיו של ההר בשפות שונות של עמי האזור ששלטו בהר זה אחר זה וכבשו אותו זה מזה. מדוע חשוב לתורה לעסוק ב"מחקר בלשני" זה?
רש"י כותב שהכתוב בא להודיע שבחה של ארץ ישראל, שכל האומות רצו שיקרא ההר המשובח הזה על שמם (בדומה לתופעה ההיסטורית בסוף השלטון העות'מני בה כל העמים האירופאים חשקו בחלק מירושלים וקנו בה שטחים. וכך בימינו יש לנו את מגרש הרוסים, המושבה הגרמנית, בית החולים האיטלקי [כיום משרד החינוך], נוטרדאם דה-פראנס [הצרפתית] ורחוב קינג ג'ורג' [מלך בריטניה]).
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
