ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חנם" (אורות הקודש ג', שכ"ד).

השעה היתה שעת לילה. צביקי ואורי סיימו סוף סוף את התורנות בחדר האוכל. הכלים היו שטופים והתייבשו בשקט במטבח החשוך. השיש הבריק בנקיונו והפחים עמדו ריקים, מחכים להתמלא שוב למחרת.

צביקי ואורי פסעו בעייפות לכיוון הפנימיות. סדר ערב כמעט הסתיים, וזה עתה סיימו לנקות את המטבח מארוחת הערב. "יודע מה?" פנה אורי לצביקי "ממש נמאס לי! לא ייתכן שכל פעם יבריזו בחורים מתורנות שטיפת כלים. כרגע היו אלו יוסי ומומו שהבריזו. שבוע שעבר התלונן אבי באוזני שנשאר לבד עם יוני לתורנות והחברים שהיו איתם הבריזו והתנדפו עוד לפני סיום ארוחות הערב... אי אפשר להמשיך כך. צריך לשים לזה סוף!"

"צודק!" ענה צביקי, "אך מה אפשר לעשות? כבר שבועות שהרב מדבר על החשיבות של התורנות. כבר אתמול פנינו ליוסי וביקשנו שיגיע היום לשטיפה. נראה שאין מה לעשות!" סיים צביקי את דבריו בכעס מהול בעצב. "כואב שאלו חברינו" הוסיף, ספק לאורי, ספק לעצמו.

השניים המשיכו ללכת, כל אחד שרוי בהרהורים, כשלפתע נעמד אורי במקומו. "מה קרה?" שאל צביקי. "יש לי רעיון!" אמר אורי. "איזה רעיון בדיוק?" שאל צביקי, כשנימת הזלזול נשמעת מבין דבריו. "חכה, חכה, יש לי רעיון גאוני!" ענה אורי ומיד פרש בפניו את תוכניתו הפשוטה אך הגאונית...

למחרת, לאחר תפילת שחרית, הלכו בחורי הישיבה לכיוון חדר האוכל. גם מומו ויוסי היו בינהם, כשלפתע קרא בחור אחד ליוסי: "היי, קוראים לך יוסי, נכון? למה לא עשית את התורנות שלך אתמול?! לא יפה!" יוסי הביט בבחור ולא הבין מהיכן הבחור יודע על כך. שניה לאחר מכן הבין הכל. בפתח חדר האוכל התנוסס שלט ענק שעליו הכיתוב: "אתמול היו יוסי כהן ומומו אשכנזי תורנים אך הבריזו. חבל!" מומו ויוסי האדימו ולא ידעו מה לעשות. ניכר היה שעיני כולם נעוצים ביוסי ומומו הנבוכים, ולאחר נסיון לאכו לארוחת בוקר חטופה השניים מיהרו לברוח מהמקום.

מיותר לציין, שעוד באותו הערב התייצבו השניים ראשונים לתורנות וביקשו את סליחתם של אורי וצביקי על הברזותיהם הקודמות. באותו הערב, באופן לא מפתיע, התורנות הסתיימה מוקדם יותר וארבעת התורנים סיימו בשמחה את העבודה והזדרזו ללימוד סדר ערב המקוצר שנותר להם.

האם נהגו צביקי ואורי כדין כשתלו את השלט בפתח חדר האוכל?

תשובת הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א:

אסור היה לפרסם את שמותיהם של מי שלא ניקה בלי שיזהירו מראש.

אמנם אילו היו מזהירים שכך יעשו, ושינו ושלשו, במקרה כזה מותר לפרסם את שמותיהם. וכעין זה מצינו בגמרא (כתובות) שמי שלא מפרנס את בניו הקטנים היו מכריזים בשוק: "עורב הוא אכזרי, ובכל זאת זן את בניו, והאדם הזה כל כך אכזרי שלא זן את בניו". וכן מי שלא משלם לבית כנסת מותר לפרסם את שמו לאחר התראה, כדי לזרזו לשלם. ומכל מקום, יש עדיפות לפרסם את הדברים בצורה עקיפה ולא בצורה ישירה. למשל ניתן לכתוב על דף את השמות של מי שיש לו תורנות באותו יום. מי שמגיע לתורנות יסמן 'וי' ליד שמו, ומי שלא יגיע פשוט לא יסמן כלום. כך הם לא מעליבים מישהו בצורה ישירה.