עיונים לשוניים - פרשת קדושים: שפחה חרופה, ביקורת

נכתב על ידי איתיאל, 1/5/2019

"וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה". (ויקרא י"ט, כ')


הפסוק מדבר על איסור מעורפל, שניתנו לו פרשנויות רבות, על כדי שחז"ל הפכו אותו למקרה נדיר של "חציה שפחה וחציה בת חורין".

נעמוד על פירוש שני מילים חריגות בפסוק:

"נחרפת"
זו מילה יחידאית, וכפי שכותב רש"י: "ואיני יודע לו דמיון במקרא". מההקשר ברור שהכוונה לשון נישואין, ואכן בגמרא (קידושין ו.) אמרו בפשטות: "האומר "חרופתי" - מקודשת, שנאמר וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ", והביאו שם שכך היו נהוג עוד בזמנם בלשונם של אנשי יהודה, וכן תרגם כאן יונתן - "מתארסא".

מאידך, במסכת כריתות (יא.) פירשו שהכוונה שהתחתנה ונעשה בה מעשה אישות, זאת בהשוואת למילה "הריפות" = חיטים כתושות (בדומה למעשה האישות). פירוש זה הוא דרשני, שהוא מפרש את המילה "הריפות" כבעל שורש הר"פ (וח' וה' מתחלפות, הן משום ששניהם ממוצא לשון זהה - גרוניות, והן בשל הדימיון בצורת האות המובילה לחילופין ביניהם), בעוד בפשטות השורש הינו רפ"ה, והה"א התחילית הינה תוספת הידוע.

הרמב"ן מציע שהמילה מגיעה מ"ימי חורפו", כלומר: ימי צעירותו. ולפי זה הכוונה - שפחה נערה = פילגש. זאת על פי דרכו של הרמב"ן שביאר שאף שפירוש המילה "נער" הינה בחור צעיר, בהשאלה משמשת המילה ככינוי לכל משרת, בין אם הוא צעיר או מבוגר.

הרשב"ם מקשר את המילה ל"חירוף נפש" - כלומר: "מסירות נפש". לפי זה פירוש המילה כאן הוא "היא שפחה מיועדת ומסורה לאיש" - היא מקודשת ליהודי, האמור לשאתה לאחר שתשתחרר שחרור מלא. כך נראה שפירוש גם אונקלוס, שתרגום "אחידא לגבר" (=אחוזה לגבר, כלומר: מיועדת לו).

ראב"ע מקשר את המילה ל"חרפה", ומבאר שהיותה בתולה תחת רשות אדון שאינו בעלה - הוא עניין של חרפה. נראה להוסיף לפי דרכו, ובהתאמה לפירוש חז"ל, שקידושיה ליהודי הם עניין של חרפה, מכיוון שהיא עדיין לא משוחררת לגמרי, ועדיין "חצי גויה".

"בקורת"

מסורת ביד חז"ל (כריתות יא.) שעונש שפחה חרופה הינו מלקות. לפי זה הם מפרשים את המילה:

רבי יצחק - תהא "בקריאה" - על שם הדין שגדול הדיינים מקריא את פסוקי התוכחה בעת המלקות.
רב אשי - תהא "בביקור" - כלומר: באומדן אם הוא יכול ללקות, כפי הדין שאין נותנים ארבעים מלקות, אלא אם יכול המחוייב לעמוד בלי ולא ימות, אך אם אינו יכול לעמוד בהם - מלקים אותו מספר מלקות נמוך יותר (ובלבד שיהיה בכפולות של שלוש).

באותו כיוון מפרש הרס"ג שהמילה "בקורת" פירושו - מלקות ברצועה שנעשית מעור של שור (בקר).

יש לשים לב שבעוד פירוש רב אשי ורס"ג מפרשים על פי השורש בק"ר, פירושו של רבי יצחק מפרש שהמילה משורש קר"א, והבי"ת לשימוש (דבר שאינו מסתדר דקדוקית, שאם כך היה עליה להינקד בשווא ולא בחיריק). עוד יש כאן חילוף בין גזרות, שכן סיומת "ת" מתאימה לגזרת נלי"ה (לשורש קר"ה), ואילו השורש קר"א הינו מגזרת נל"א. אמנם יש לציין שאצל חז"ל חילופין אלו תדירים, וכמו במשנה הראשונה בש"ס - מאימתי קורין את שמע בערבין (ולא "קוראים").

ראב"ע מביא פירוש נוסף, לפיו המילה "ביקורת" פירושה פילגש, ובה הפסוק לומר: יש כאן מעשה פילגשות ולא קידושין גמורים, כיוון שהיא עדיין שפחה. המקור לפירוש הינו הפסוק בתהילים (מ"ה, י') "בנות מלכים ביקרותיך".
ראב"ע דוחה פירוש זה, מכיוון שהיו"ד במילה "ביקרותיך" הינה שורשית, כחלק מהשורש יק"ר, והבי"ת לשימוש. ואף שיש שגרסו שיו"ד זו עיצורית, הדבר הינו חלק מתופעה קבועה, לפיה יו"ד שוואית לאחר אות שימוש בכל"ם הופכת לעיצורית, ואות השימוש מנוקדת בשווא (לפי המסורת שלפנינו המילה מנוקדת - בְּיִקְּרוֹתֶיךָ).

מסקנת ראב"ע ורשב"ם שפירוש המילה הוא שתיעשה ביקורת - כלומר חיפוש ובירור הדבר, האם היא אכן שפחה או ששוחררה כבר, ולכן לא יומתו. וכך תרגם יונתן "פשפוש יהוי בדינה".

הרמב"ן מציע פירוש אחר, לפיו פירוש המילה "ביקורת" הוא "מופקרת" - כלומר: יש כאן מעשה הפקרות בעלמא, אבל לא זנות, שכן אין הקידושין תופסים בה, שעדיין היא אינה משוחררת. זאת לפי שימוש המשנה בשורש בק"ר במקום פק"ר (עיין פאה ו', א' - "הבקר לעניים"), הנוהג בגמרא (הארמית). הרמב"ן מסביר שחלו כאן חילופי שפתיות, כמו במילה "נשפת ברוחך", המקושר לנשיבה ("משיב הרוח").

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה