פרשת השבוע צו

נכתב על ידי אלון, 18/3/2019

 הגאון מוילנא זי"ע, אמר שכשהיה רוצה במשך ימות השנה להתחזק באמונה ולהרגיש שהוא בידיו של הקב"ה, היה לומד את "מגילת אסתר" ומתבונן איך שהקב"ה מוליך את כל אחד מישראל בידיו, וכל צעד וכל מקרה שקורה אצל האדם יש בו חשבון מדוקדק ונפלא.

פורים הקדוש

יש יום אחד בשנה שבו זורקים לגמרי את השכל והולכים רק עם אמונה. בפורים ניתנת לכל יהודי הזדמנות לשפר ולשכלל את היכולת להתבונן במציאות ולראות בכל מקרה ומקרה את יד ההשגחה, את ידו של הקב"ה. מלכות ה' מתגלית אז בשלמותה. האדם רואה שהכל זה רק ה' עושה ואין עוד מלבדו יתברך.

בפורים נגזירה גזירה איומה ונוראה על היהודים שהפכה לישועה מושלמת ומופלאה. במקום השק והאפר , יוצא מרדכי היהודי בלבוש מלכות, ברוב פאר והדר. אותו רשע שגזר גזירה נוראה על עם ישראל פתאום הוא מתהפך ונותן ליהודים רשות להרוג את מבקשי נפשם. פורים הקדוש פוקח לנו את העיניים לראות איך ההשגחה הפרטית מגיעה לכל פרט ופרט בחיינו, ה' שולט גם על הלבבות וגם על המוחות, ה' יכול להפוך אויב לאוהב.

 

הנס של פורים, נוהגים לומר שהוא גדול מכל הניסים האחרים, ולכאורה תמוה, הרי אין פה שום שינוי הטבע כמו שהיה בקריעת ים סוף, או בחנוכה כשפח קטן של שמן שאמור היה להספיק ליום אחד הספיק לשמונה ימים, אלא שניסים גלויים כאלה, שיש בהם שינוי הטבע אינם יכולים להיות כי אם לפי שעה, באותו עת, ואח"כ הקב"ה מנהיג את עולמו ומסתיר את עצמו בתוך הטבע. בפורים ראו כולם איך ההשגחה המופלאה של הקב"ה מלובשת בטבע תמיד. לא שקרה לנו נס בתוך הטבע, אלא כל הטבע הוא נס, כל שניה זה נס, כל החיים זה נס אחד גדול. מגילת אסתר, כשמה כן היא,  מגלה את ההסתרה של ה'. כי בפורים הכל היה הכל היה כביכול אבוד, כביכול יאוש, גזירת כליה, ובתוך החושך הזה מתגלית לה הנקודה של ההתגלות האלוקית ומאירה את החושך.

 

אנחנו בעיצומו של חודש שכל עניינו שמחה. חודש אדר. אנשים חושבים ששמחה זה דבר קל ופשוט ומובן מאליו. ששמחה זה לצחוק, או לרקוד ולשיר, או לספר בדיחה וזהו... נהיים שמחים. רבינו מסביר שלהיות בשמחה זו עבודה גדולה וזה לא בא בקלות: "והכלל, שצריך להתגבר מאד בכל הכוחות, להיות אך שמח תמיד כי טבע האדם למשוך (את) עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד  ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל".

 

צריך להכניס אמונה קדושה לחיים שלנו, רק זה יוציא אותנו מהעצבות. מהנפילות האלה. שמחה היא תוצאה של אמונה. אמונה בבורא עולם שברא אותך בשביל להיטיב לך, בשביל לרחם עליך, וכל מה שהוא עושה איתך זה הכי טוב בשבילך.

כל זמן שאדם לא חי באמונה, הוא ילך כל הזמן עם הרגשה שלא טוב לו. כל זמן שאדם לא חי באמונה שכל מה שעובר עליו זה הכל לטובתו, גם הקשיים, והחסרונות, ומה שלא הולך, והנפילות, והירידות, הוא לא יהיה שמח. לכן אדם צריך להחליט שהוא יתאמץ להיות שמח ולא משנה מה שיעבור עליו. כי הוא מאמין שזה רצון השם שהוא יעבור את מה שהוא עובר. בורא עולם רוצה שיהיה לי את החיסרון הזה, את הקושי הזה, שיהיה לי את העיכוב הזה, בורא עולם רוצה ככה ואני צריך לשמוח בזה. זאת העבודה שלך –לשמוח! ולהגיד תודה! כי זה הכי טוב בשבילך כרגע!

תזכור שיש בורא לעולם, והוא מנהיג פה את הכל, הוא יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור, ואתה צריך להאמין באמונה שלמה שמפה תצמח הישועה שלך, דווקא בדרך הזו, דווקא על ידי הקשיים האלה, זה המסלול שהנשמה שלך צריכה לעבור כדי להגיע לתיקון שלה. תאמין שה' יודע מה הוא עושה עם כל אחד ואחד, שהוא עושה איתו את הטוב ביותר.

המגילה זה לא איזה מעשה קדום שפעם היה, הסיפור של המגילה הוא הסיפור של כל אחד מאיתנו. כשיהודי מגיע לשפל המדריגה, אם הוא ימשיך לקוות ולרצות ולבקש, הוא יזכה שהכל יתהפך לטובה.

השמחה של פורים היא לא על מה שקרה אז, השמחה היא של כל אחד מאתנו, כאן, ועכשיו. "להודיע שכל קוויך לא יבושו! ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך". פורים אומר די להסתרה של השגחת ה'. צריך לראות איך כל מה שקורה לנו בחיים, זה הכל מאת ה', זה הכל בהשגחה פרטית מופלאה, אין טעויות בהשגחה של ה'. אף אחד לא נפלט מהמחשב של הקב"ה.

הבעיה שלנו שאנחנו בעצמנו מסתירים לנו את הקב"ה. כי פה כואב לנו וכואב לנו שם, וזה אמר ככה וזה אמר לנו אחרת וזה בכלל לא אומר לנו, הוא פשוט לא מדבר אתנו, ומתחשק לנו משהו ולא זכינו לזה, ואנחנו מצטערים, וזה לא משנה אם בגשמיות או ברוחניות, בכל המובנים, צריך לצאת מן ההסתרה של העצבות, לצאת מן ההסתרה שאנחנו לא מצליחים בחיים, שלא הולך לנו, שהחיים שלנו מאד קשים, שהגורל פגע דוקא בנו, כל השמחה של פורים זה שנתגלה לנו שה' נמצא איתנו כל שניה, כל רגע, שכל מה שקורה לנו זה ממנו יתברך והכל לטובה, הכל זה רחמים.

 

יש כזו התעוררות לאהבת ישראל בפורים שזה לא יתואר ולא ישוער. נכנס קצת יין ואתה משתחרר מכל מעצור, אוהב את כולם ואומר להם את כל המילים הטובות שרצית להגיד להם כל השנה רק שהתביישת. בפורים הלב כל כך מתרחב, שהוא מבקש להטביע את העולם כולו במשלוחי מנות ומתנות לאביונים. יהודי מטבעו הוא טוב. אפילו אם המעשים שלא כל כך טובים, הנשמה שלו טובה. אם הוא עשה משהו לא טוב, אז הוא מתחרט. אם עשו לו משהו לא טוב, אז הוא מוחל וסולח. ככה להסתכל על יהודי.

 

בפורים ניתנת לכל יהודי הזדמנות להתבונן במציאות ולראות בכל מקרה ומקרה את יד ההשגחה , את ידו של הקב"ה . זוהי מתנת החג האמיתית, זהו משלוח המנות שדואגים מרדכי ואסתר לשלוח לכל יהודי לחג הפורים, בכל שנה ושנה.

המלחמה שניהלו מרדכי ואסתר נגד המן היא חלק מהמלחמה שנמשכת עד ימינו אנו. מלחמה במי שכופר בהשגחת ה' בעולם ח"ו. המפלה של המן היא אור גדול המבהיק עד עצם היום הזה. אור שכולו אומר: "אין עוד מלבדו".

 

"צו את אהרון ואת בניו לאמור זאת תורת העולה"

"זאת תורת העולה" עולה לשון עליה. יהודי צריך כל הזמן לשאוף למעלה,  אל ה'. הוא צריך להחליט ששום דבר לא יבלבל אותו, שום דבר לא יזיז אותו מהנקודה הזו שהוא רוצה רק את ה'. אדם שעוד לא טעם פעם אחת את האור האמיתי של השם, אז מסכן, הוא כל הזמן חושב שהתענוג היחידי שיש בעולם זה התענוג של הגוף. אם פעם אחת יטעם טעם של תורה, של תפילה, של התבודדות, טעם של קדושה, של רוחניות, כבר אי אפשר  יהיה לרמות אותו. והעיקר זה הטעם של הרצון. אדם רק רוצה את השם, איזה טעם זה! כל הזמן מתגעגע. כל הזמן כוסף.

נבראנו כאן בעולם הזה להתענג על ה'. להידבק בה'. התחליף לתענוגות השקריים שהעולם הזה מציע לנו הוא לחיות חיים של קדושה. אין עונש יותר גדול מזה שאדם אין לו חשק להתפלל, אין לו חשק לתורה, הלב שלו נהיה קר לכל דבר שבקדושה, כי הוא נתן את כל חום לבו לצד האחר.

אדם שחי מתוך שמירת התורה, מתעלה למעלה מדרך הטבע, הוא נהפך לבריה חדשה לגמרי. התורה מרוממת אותו לחיי קדושה ואמת. כפי שמסופר על רבי שמעון בן שטח שקנה חמור מאיזה ישמעאלי, ונמצאה מרגלית יקרה בצואר החמור, והחזיר רבי שמעון בן שטח את המרגלית לישמעאלי, ואמר חמור קניתי, מרגלית לא קניתי, ואמר אותו ישמעאלי: ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח. אשרינו שבחרנו בדרך האמת והשלמות, שכל רצוננו לעזוב עולם של יצרים ולהיכנס לעולם של קדושה.

 

מה ה' רוצה מהאדם במלחמה הארוכה בעולם הזה? שהוא ידע שה' נתן בו יצר הרע, כך גזר הבורא בחוכמתו, שיהיה לאדם יצר הרע. ומה על האדם לעשות? להתפלל. לא לכעוס על עצמו, לא להיות עצוב ושבור ומיואש מזה שיש לו יצר הרע שהרי האדם לא ברא את עצמו עם הטבע הזה, כך ברא אותו ה', ולכן ה' לא בא בטענות לאדם על כך שיש לו יצר הרע, אלא הוא רק רוצה שהאדם יתפלל.

צריך לשאת את הראש למעלה. אל ה'. העצה היחידה לעבור את החיים בשלום זה לחיות עם בורא עולם. כל כך הרבה עובר עליך ביום אחד, איך אתה יכול להישאר עם זה לבד? אתה חייב ללמוד לדבר עם ה'! פגישה יומית עם בורא עולם פותחת את הסתימות, משחררת את המועקות, מביאה לקירבת ה' כל כך נפלאה. הנפש שלך זקוקה לזה. רבי נתן אומר שיגיע הזמן וזו תהיה דרך כבושה לרבים, כמו שהיום מניחין תפילין כך בעתיד ידברו עם ה'.

יהודי צריך לחיות את האמונה בשלמות, עד שהכל ממש בוער בו, שזאת תהיה כל חיותו וכל שיחתו, עם כל מי שייפגש, ידבר רק על זה, צריך לחיות את הדברים, שזה יזרום בדם. כמו שאני רוצה אתכם אני רוצה שאתם תרצו אותי. מה אני מבקש מהיהודי? במה הוא ניכר שהוא יהודי? שהוא את המסר הזה שאין עוד מלבדו – הוא לוקח את זה אל הלב, מאמץ אותו, לא עוזב אותו, נושם אותו, ישן איתו, קם איתו, אוהב אותו, תודה רבה שיש ה'. תודה רבה שאין עוד מלבדו. זה לא איזה מן גזירה, איזה משהו קשה, כן, הבנתי את זה בשכל אבל עכשיו תעזבו אותי, עכשיו יש לי חשק לזה ועכשיו יש לי תאווה לזה, ועכשיו יש לי רצון לזה. לא! את המסר הזה שאין עוד מלבדו, אני מתפלל על זה, אני כוסף לזה, ומבקש את זה, ומאמץ את זה לליבי, וכשאני רואה שאני לא מצליח אז אני עוד פעם מתפלל ועוד פעם מבקש, זה מה שאני הכי רוצה.

אם אדם משקיע את החיים שלו באין עוד מלבדו, ומגדל את הילדים שלו על זה, הוא יראה נפלאות. כי כשאין עוד מלבדו אז כל כך הרבה בעיות נעלמות מאיתנו, כל כך הרבה דאגות כבר לא שייכות אלינו.

 

ה' מחכה לנו. מצפה לראות איפה יש לנו איזה פרפור בלב, פרפור של עליה, של רצון להתקדש, להיות יותר טוב, אפילו בפסיק הכי קטן, ה' אוסף  את כל הנקודות האלה, משתעשע איתן. אפילו שאלה הדברים הכי קטנים. והעיקר זה הרצון. זה המבחן שלך. כי בעצם הוא זה שיקרב אותך אל ה'. אדם צריך כל הזמן להתחזק בנקודה הזאת, לא משנה מה עובר עליו, שהוא רק רוצה את ה'. זה כל הסוד. שאפשר לפחות לרצות. ולעשות מהרצון תפילה, יש לך התעוררות להיות צדיק, אל תזרוק את זה בגלל שאתה זוכר שבעבר כבר ניסית ולא הלך לך. אל תתייאש מזה. אתה לומד באיזה ספר מוסר או חסידות, אתה שומע איזה דרשה מרב ובאה לך התעוררות? אז גם אם אתה מבין שאי אפשר בבת אחת להיות צדיק גדול, אבל תרצה. תרצה. תעמוד בפינה ותגיד כמה מילים לקדוש ברוך הוא. זה כל כך יקר כשיש לאדם רצונות חזקים וכיסופים גדולים לה' יתברך. כי אם תתמיד בהם, אז הקב"ה יעזור לך שגם אתה תזכה להיות צדיק גדול. כמו בסיפור הבא:

שלום של חלום

הסיפור הוא על אבא שלי, שהיה אדם מיוחד במינו , וכל מי שהכירו  אהבו. בילדותנו לא ידענו להסביר את הדבר, מה שראינו הוא אדם שכולם אוהבים וסומכים עליו ומדברים בשבחו. האמת שראינו אותו תמיד עוזר ומסייע לאחרים, אבל לא יכולנו לשים את באצבע על משהו מסוים שגורם לו להיות איש כל כך אהוב.

יש בחיים אירועים שמותירים חריטה על הנשמה, וכשהייתי בגיל 13 קיבלתי חריטה אחת כזו.

הייתי קשור מאד לסבי. הוא היה סוג של חזן פייטן מרוקאי, בכל שמחה או מסיבה או שבת חתן או ברית או מה שלא יהיה, הוא היה מפייט.

כשמרוקאים מפייטים, אתה יודע איך זה מתחיל אבל לעולם אינך יודע איך זה נגמר. אז יש כאלה שאוהבים את הפיוט, אבל לא אוהבים את הזמן שהם נדרשים להקדיש לו.

בניגוד לחלק גדול מאחיי, שמצאו דרך להשתמט אחרי איזה שעה וחצי, אני הייתי נשאר עד הסוף, ועם טעם של עוד.

 

אלא שכשהייתי בגיל 12 וחצי, הסבא שלי נפטר. ככה, ביום אחד בלי הודעה מוקדמת, הוא הסתלק מאתנו.

כשאני מדבר על חריטה בנשמה זה היה כשהוא נפטר. זו הייתה בהחלט חריטה רצינית. הייתי בהלוויה וב'שבעה', וממש הרגשתי אבל, כי הייתי כל כך קשור אליו. אחרי שסבא נפטר, ישבו האחים והאחיות של אבא שלי, וחילקו ביניהם את הירושה. את הדירה הם נתנו לאח הקטן, כי הם עובדים לפרנסתם והוא אברך שיושב ולומד ואין לו כסף. מהחסכונות, הפרישו סכום נכבד לספר תורה, ואת כל השאר חילקו ביניהם. לגבי החפצים בעלי הערך הרגשי והכלכלי, הם החליטו לעשות הגרלה.

 

לפני שנערכה ההגרלה, אבא שלי אמר שהוא מקווה שיגריל את השעון של הסבא. היה זה שעון ישן, שאולי פעם היה זהב ואחר כך נחושת ואחר כך סתם ברזל חלוד עם כתמים. אבל מה, הוא עבד היטב. מובן שאבי לא רצה את השעון בגלל שוויו. אבא אמר לי: "ככה אני  ארגיש שאבא שלי תמיד הולך אתי". קיוותי בשבילו שיזכה בשעון.

אבל כשההגרלה נערכה, אבא שלי לא זכה בשעון, אלא דוד שלי זילבר, שהוא קצת יותר גדול מאבא, אבל לא הבכור. אבי התעצב קצת, אבל התנחם בכך שזכה בתפילין של סבא. הוא נזכר שזילבר אמר לפני ההגרלה שהלוואי והוא ירוויח את התפילין, ושאל אותו בעדינות אם הוא רוצה להחליף. דוד שלי אמר: "נכון שרציתי את התפילין, אבל הגרלה זו הגרלה".

אבי לא אמר מילה. אחר כך שמעתי את אמא אומרת לו: "היית יכול קצת להתכווח אתו, הרי הוא רצה את זה מהתחלה". ואבא שלי ענה: "חלילה לי מלגרום אפילו ויכוח קטן על הירושה של אבא שלי, זיכרונו לברכה. אני רוצה שישמח בשמיים. בבקשה, בואי לא נדבר על זה יותר".

כשהגיע חודש לפני בר המצווה שלי, אמר לי אבא כי חשב הרבה והחליט לתת לי להשתמש בתפילין של סבא, בגלל שהייתי כל כך קשור אליו והוא אליי. הוא הראה לי שהחליף רצועות ובדק את התפילין. "האותיות כאילו נכתבו אתמול", אמר. הוא גם סידר את הבתים, כך שהתפילין היו נראות ממש חדשות, אבל עדיין היו "התפילין של סבא".

שאלתי אותו למה הוא אינו משתמש בתפילין. הוא אמר שחשב על זה הרבה ושכך הוא מרוויח כי הזיכרון של סבא ילך לדור שלי ולזה שאחריי. 'אצלי הוא ממילא בלב', אמר ואחר כך הוסיף: 'גם בלי השעון'. ראיתי שעדיין כואב לו.

 

הלכנו להניח תפילין בכותל המערבי. אני הנחתי לראשונה את התפילין של סבא, אבא הוריד דמעות וגם אני קצת.

התקדמנו לקראת בר המצווה, וההורים שלי מזמינים אולם, אורגניסט וכל זה. הרגשתי צביטה בלב שלא אזכה לפייטנות של סבא בשבת בר המצווה, ואפילו בבר מצווה עצמה, אבל עדיין היו לי התפילין.

עשרה ימים לפני בר המצווה הגיעה אשתו של ז'ילבר – דודתי רשל אלינו הביתה. היא דפקה בדלת. אבא ואמא אמרו לה: "תיכנסי". היא נראתה לא טוב, חיוורת, נבוכה, אמרה : "לא, פשוט באתי בגלל בעלי". אמא לחשה: "מה שוב בעיות?" ". דווקא הכל בסדר. הוא פשוט שלח אותי". היא אומרת. "שלח בשביל מה?" "לא נעים", היא אומרת, "אבל הוא חלם בלילה שאבא שלו רוצה שהוא זה שיניח את התפילין שלו". הרגשתי שהדם אוזל מפניי, והאמת, גם בלי להרגיש, ידעתי שזה מה שקורה לאבי ולאמי. "בחלום, את אומרת?" אמר אבא. "סבא בא לו בחלום, זה נפלא". "כן", היא חזרה, "בחלום. הוא בא ואמר לו שיניח את התפילין שלו". "תשמעי , זה מרגש מאד", הגיב אבא, ואם הוא התכוון להיות ציני, הרי שהסתיר זאת יפה מאד. "אם הוא חלם חלום – אנחנו נצטרך לקיים אותו". "אבל יש בעיה, את יודעת", אמרה אמא בשקט, "כי התפילין כבר של אריה, הוא החל להניח אותם לפני שבועיים". "כן, אני יודעת וגם אמרתי לו", אמרה רשל, "אבל הוא בכל זאת שלח אותי לספר לכם על החלום שלו". הסתכלתי על אבא. לראשונה בחיי ראיתי אותו מתלבט וידעתי היטב היטב על מה הוא מתלבט. ידעתי שמצדו היה נותן את התפילין כבר אחרי המשפט הראשון, אבל כעת, היה לו משקל כבד כנגד.

 

והמשקל הזה היה אני. אבי ידע, שכל מה שהוא יעשה, לא יהיה טוב או לאחיו או לבנו. היה חשוב לי מה הוא יבחר. הייתי בטוח שהוא יבחר בי.

אבא נכנס אליי לחדר. הוא דיבר מהר: "אני יודע שיהיה לך קשה להבין, אבל אני אשמח אם תרשה לי לתת את התפילין לאח שלי". הבטתי בו ולא אמרתי דבר.  "זה בסדר מצדך?" שתקתי ולא הוצאתי הגה מפי.

"אני צריך את ההסכמה שלך, אריה. לא אמסור את התפילין בלי ההסכמה שלך, ואני מאד הייתי רוצה שתסכים. אסביר לך פעם אחרת מדוע". הסתכלתי עליו ופשוט התחלתי לבכות. הוא חיבק אותי ואמר : "אם אתה לא רוצה – אוותר על זה". ניתקתי ממנו, הלכתי למגירה שלי והוצאתי את התפילין. מסרתי לו ומיד רצתי למיטה שלי ופרצתי בבכי. אבי חיכה והתלבט עם עצמו, ואז שמעתי את צעדיו המתרחקים. "בבקשה, הינה התפילין", אמר לדודה רשל. "מאד לא נעים לי", שמעתי אותה אומרת. "הוא... הוא שלח אותי". "כן, את זה הבנו", אמר אבא. ואז שמעתיו שואל: "אגב, הבאת את השעון?" "אמממ... לא כל כך . זילבר אמר שהוא חלם שהוא צריך להניח את התפילין של אבא שלו. הוא לא חלם כלום על השעון".

"אהה", שמעתי את אבא אומר, "אז בסדר, שיישאר אצלו גם השעון". "אתה מסכים?" שאלה הדודה רשל ונשמעה אומללה עוד יותר ממקודם. "כן", אמר אבי. "הוא חלם. מה אני יכול לעשות נגד זה?" הפעם הוא היה ציני. מאה אחוז. "שתדע שלא רציתי לבוא", אמרה, הוא לחץ עליי". "זה בסדר", אמר אבא, "את אישה טובה עושה את רצון בעלה". "אז זה בסדר?" שאלה. "בסדר גמור", אמר אבא שלי. "מה אני יכול לעשות מול החלום של אבא שלי?" "אז שלום", היא אמרה וסגרה את הדלת. שקט השתרר בבית.  יצאתי מהחדר וראיתי את אבי ואת אמי עומדים המומים. לא יכולתי להתאפק. "למהההה??." שמעתי צרחה וידעתי מיד שאני הוא הצורח. "למההההה???" אבא חיבק אותי. אני רעדתי מבכי, וככל שחלף הזמן הרגשתי שגם הוא בוכה.  "יבוא יום ואתה תודה לי על כך", אמר אבא. "זה משהו שלעולם לא תשכח. הקדוש ברוך הוא ניסה אותי בניסיון גדול מאד. אולי הניסון הכי  קשה שעברתי. אני אפצה אותך, אני מבטיח לך, אבל אני אומר לך שמה שראית עשיו זהו יסוד שיילך אתך לכל החיים. לא מפסידים מלוותר".

 

עברו מאז ארבעים שנה. אני בן 53. אבי ז"ל כבר אינו בין החיים, וכך גם רוב אחיו ואחיותיו. הוא נפטר בגיל 80, אבל יצא מן העולם זך ונקי ומוקף באהבת הבריות. עד היום אנשים אינם מפסיקים לספר סיפורים על מידותיו הטובות ועל המסירות והנתינה שלו, ובעיקר על חכמת הלב שלו. ואני, שלמדתי מדרכיו, נוכחתי לדעת כמה מרוויחים מוויתורים. פעלתי כך מול חברים ומול אשתי ומול הילדים שלי, מול המעבידים ומול העובדים והשכנים והמכרים ומי לא – תמיד לוותר מיד, להוריד ראש ולהתפשר.

ראיתי אנשים שמשגשגים ופתאום מתרסקים וחייהם נהרסים בגלל חוסר היכולת שלהם להתגמש. ראיתי אנשים הורסים משפחות, מפסידים חברים, נמצאים במערכות גדולות מול שכנים וחייהם מלאי ריב ומדון.

ואילו אני, בסייעתא דשמיא, חיי שקטים ורגועים וזורמים, ואני חי בשלום עם עצמי ועם סביבתי בגל התכונה הזו שלמדתי מאבי היקר זיכרונו לברכה. לוותר, לוותר, לוותר.

 

ומדוע נזכרתי בסיפור הזה?

לפני חצי שנה נפטר דוד שלי זילבר, זה שקיבל את התפילין שלי. בגלל שילדיו אינם קרובים לדת, הם פנו אליי, ואני זה שעסקתי בארגון ההלוויה, הקבורה וימי ה'שבעה'. וביום האחרון ל'שבעה' פנתה אליי אלמנתו רשל, זו שבאה אז לביתנו, והיא כיום כבר בת 87. "תראה, אריה" אמרה לי, "יש פה שני דברים שאני חשובת שאתה צריך לקבל אותם. לצערי, הילדים שלי לא דבקו בדת, אף שכולם מסורתיים ומכבדים. לא ראיתי שמישהו דורש את התפילין של בעלי ז"ל. אולי אתה תיקח אותם אליך?" ואז מסרה לי את הנרתיק הישן ההוא והחלה לבכות, "אתה היית ילד קטן, אבל אתה לא יודע איזה מלאך היה אבא שלך. אני בחיים לא אשכח את ההתנהגות שלו", אמרה , ולא הבינה מדוע אני מתרגש עד דמעות.

היא כנראה שכחה את הפרט הקטן הזה, שהתפילין היו שייכות לי, ושהן חוזרות אליי אחרי כמה עשרות שנים. ומאז, מדי בוקר כשאני מניח את התפילין של סבי עליו השלום, אני מקבל הוכחה יומית שמוויתור לא מפסידים. אבל ההוכחה האמיתית היא חיי, שבהחלט עוצבו באותו מאורע טראומתי שבו החלום לא הרס את השלום.

 

 

תפילה

רבונו של עולם

רוצה לקבל ממך עוד ועוד משימות של נתינה כי זה הדבר שהכי משמח אותי, כי זה הדבר שהכי מקרב אותי אליך.

זה גם הדבר היחידי כמעט שבו אין לי ספק שאני עושה את רצונך שהרי באנו לעולם הזה בדיוק בשביל זה. בשביל לעשות רצון אבינו שבשמים.

 

הנתינה הזו כל כך מתוקה, כל כך ממלאת את המצברים, כל כך נותנת כוח שאני מבקש ממך אבא לתת לי עוד ועוד. שאף פעם אני לא ארגיש שאני מפסיד משהו, לא זמן, לא כסף, וגם בזמנים שזה ממש לא מתאים לתוכניות שלי, שאני אוריד את הראש ואושיט יד לשני. שהסיסמא שלי בחיים תהיה -  "אתה לפני", שזה אומר לוותר, לוותר, לוותר.

שאני אזכה שהבית שלנו יהיה בית שחיים בו בשביל השני.

שהשמחה הכי גדולה שלי תהיה להושיט יד לשני כדי לעזור לו להשלים את התיקון שבשביל זה ירדה נשמתו לעולם.

 

רבונו של עולם, רוצה להיות בדיוק כמוך, נותן ומשפיע עד בלי סוף ועד בלי די.

 

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי

דובר אנגלית? אתר חידוש מתרחב וצריך אותך!

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה