לשעבר היתה התורה כלל

נכתב על ידי יניב, 27/1/2019

 

"סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני" (שיר השירים ב,ה). 'אמר רבי יצחק: לשעבר הייתה התורה כלל, והיו מבקשין לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד. ועכשיו שאין התורה כלל, היו מבקשין לשמוע דבר מקרא, ודבר אגדה' (שהש"ר ב,יד). מה הכוונה שהיתה התורה כלל, ובמה זה השפיע על הלימוד? (ראה בפרשני המדרש.) מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מסביר שהכוונה שלפני הגלות היתה תורה שבכתב ותושב"ע מאוחדים, וכך זה השפיע שבלימוד תושב"ע היו מתחברים לרעיונות הכללים שמתגלים בתורה שבכתב, ולכן היו לומדים משנה ותלמוד (שזהו תושב"ע) בשל שהתורה היתה כוללת את שני חלקיה. אבל בגלות נעשתה הפרדה בניהם, ולכן האדם לא מתחבר לרעיונות הכללים דבר התושב"ע, ולכן מבקש אגדה ומקרא שבהם מתחבר לרעיונות הכללים. אלו דברים עמוקים מאוד, נראה אולי רמז להסבר זה, שהדרשה הזו מובאת בהקשר לפס' "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני" (שה"ש ב,ה). ובתחילת הדרשה נאמר: '"סמכוני באשישיות" - בשתי אשות: באש של מעלה ובאש של מטה. דבר אחר: "סמכוני באשישות" - בשתי אשות: תורה בכתב ותורה בפה' (שהש"ר שם). שדרשו על תורה ותושב"ע (גם אש של מעלה ואש של מטה, זהו תורה שנמשלה לאש ["הלוא כה דברי כאש נאם ה'”. ירמיהו כג, כט] בצד העליון – שזהו תורה שבכתב, ובצדה התחתון – שזהו תושב"ע), כך שאפשר גם שדרשו על הקשר של תורה ותושב"ע שבאים יחד ומשפיעים על האדם ("סמכוני באשישות" שסומך ומעמיד – משפיע על האדם בשתי האשות יחד) כמו בדרשה של רבי יצחק שלשעבר היתה התורה כלל, שזה המצב הראוי – שמחוברים תורה ותושב”ע. אולי אפשר גם להסביר את ר"י ע"פ ההמשך: 'אמר רבי לוי: לשעבר הייתה פרוטה מצויה, והיה אדם מתאווה לשמוע דבר משנה והלכה ותלמוד. ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שהן חולים מן השעבוד, אין מבקשין לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות', שאפשר שר"ל מסביר את דברי ר"י (שאומר כמותו אבל במילים אחרות – ברורות יותר [או שלר”ל זה רק אגדות שמדברות במפורש על נחמה, ואילו לר"י בכל אגדה יש כעין נחמה בנעימות שבאגדה]). שפעם כשהיתה הפרנסה בשפע, אדם היה יכול להתמקד בלימוד ההלכות המעשיות על פרטיהם, שיכל להתמקד בהלכות הרבות. שזה היה כשהתורה היתה כלל, היא היתה מחוברת לכלל ישראל – שכל אחד היה לומד הכל ובנחת. אבל עכשיו שהצרות רבות, האדם לא יכול להתחבר בנחת לתורה, ולכן זה כבר לא התורה בתפוצה רחבה בכלל ישראל, אלא רק מעטים יכולים להתחזק וללמוד הרבה את פרטי ההלכות והפסקים, אבל רוב הציבור קשה להם להתחבר לתורה בשל הצרות, ולכן כשכבר באים קצת ללמוד רוצים דברי נחמה, ולכן פונים לאגדה ומקרא. או בדומה, כשהתורה היתה כלל, שהיתה כולה כאחד – שהתורה נראתה לאנשים תורה כללית אחת, אז התאמצו והתחברו להלכות (שזה קשה יותר), אבל בעקבות הצרות נעשה קושי בחיבור לתורה כולה, ולכן התורה נראת לאנשים כמחולקת לסוגים – שיש חלק קשה וחלק מנחם, ולכן הם מעדיפים ללמוד אגדה ומקרא שהם קלים יותר ומנחמים, ולהשאיר את ההלכות לאלו שיתאמצו (שלא כקודם שראו את כל התורה כאחת, ולכן לא ראו אפשרות שלא ללמוד הלכות, ולכן למדו גם הלכות. בזה מובן שהגרסה במסכת סופרים היא: '"כי חולת אהבה אני" אמר ר' יצחק: לשעבר כשהיתה הפרוטה מצויה, היתה נפש אדם מתאו' לשמו' דבר הלכה ודבר אגדה' [מסכת סופרים טז,ד] שמה שנאמר כאן שלשעבר היו מבקשים ללמוד הלכה, הכוונה שלומדים גם הרבה הלכה, להבדיל מעתה שרוצים ללמוד בעיקר רק אגדה). בזה מובן שקודם דרשת ר"י מובא: 'דבר אחר: "כי חולת אהבה אני" אף על פי שאני חולה, אהובה אני לו. תני, עד שלא יחלה אדם, אוכל מה שמוצא, כיון שחלה מבקש לאכול כל מיני תענוגים', שבהקשר לזה מביאים את דברי ר"י (ור"ל), לומר שכאשר כביכול בנ"י חולים מהאומות שמציקים לנו, אז רוצים דברים מנחמים כמו שהחולה רוצה מיני תענוגים, וזה ע"י אגדה ומקרא שרואים בהם שבנ"י אהובים לקב"ה ('אהובה אני לו') [וכן מובא 'דבר אחר: "סמכוני באשישות" אלו ההלכות המאוששות. "רפדוני בתפוחים" אלו ההגדות שריחן וטעמן כתפוחים'. הרי שעל האגדות נאמר שהם כתפוחים – שהם כמיני תענוגים]. אולי עוד אפשר, שפעם היתה התורה כלל, פירוש התורה היתה חלה בכלל ישראל, שלכל אחד היה את המסורת שלו, שהיה רושם לעצמו מה ששמע מרבו ('וְכֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד כּוֹתֵב לְעַצְמוֹ כְּפִי כֹּחוֹ מִבֵּאוּר הַתּוֹרָה וּמֵהִלְכוֹתֶיהָ כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַע' [רמב”ם, הקדמה למשנה תורה]), ולכן כל אחד היה מחובר להלכה כי היא תלויה בו, ולכן היו מחוברים למשנה ותלמוד, שאין הכוונה למשנה ממש, אלא כעין משנה – שהכוונה להלכות (משנה) וברוריהם (תלמוד). אבל כשרבו הצרות ואז היה צורך לרשום את המשניות כדי שלא ישכחו, אז כבר התורה לא תלויה בכלל, אלא בת"ח שמפרשים את המשנה והתלמוד, ולכן אז הרוב פנו לאגדה ומקרא שקלים יותר, וכן יכולים לפרש ולדרוש באגדה, כיון שאין זה להלכה שצריך סמכות הלכתית. אולי עוד, שכאשר בנ"י היו בא"י בגדולה, אז התחברו לתורה כראוי – שראו את התורה מתגלת בחיי היומיום, ולכן אז התורה היתה 'כלל' שכללה את כל המציאות, ולכן היו רוצים הלכות כדי לקיים את המציאות כראוי. אבל בגלות לימוד התורה נעשתה כעניין כשלעצמו, כמנותק מהמציאות (שדווקא בא"י בבניינה היה חיבור שלם בין התורה והעולם [בשל מעלת קדושת א”י שמחברת בין העולם והקדושה]) ולכן אז אנשים מעדיפים ללמוד את הקל ונעים ללמוד, ולכן פנו למקרא ואגדות. אולי אפשר גם, שפעם התורה היתה כלל, שהיה חיבור של תורה עם כלל ישראל, שכל אחד הרגיש עצמו כמחובר עם כלל ישראל כשהתורה מראה את הדרך, ולכן למדו הלכות. אבל בגלות, שהגוים טוענים שכביכול ה' עזבנו, אז כל אחד הוא כעין לעצמו – מנסה לשרוד באמונתו (אולי קשור גם לעניין שאין דין ציבור בחו"ל [שלא יכולים לגזור תענית ציבור אלא נחשבים כיחידים] ולכן כל אחד חש שנעשה כבודד) ולכן אז פנו למקרא ואגדה להראות שעדיין אמונתנו אמת וה' אוהבנו.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע