הרהור נחשב כדיבור?!

נכתב על ידי גל גל, 27/12/2018

 

בס''ד                         שמות: האם הרהור נחשב כדיבור?!

פתיחה

בפרשת השבוע אנו קוראים על בריחתו של משה ברח למדיין מאימתו של פרעה, לאחר שמשה הרג את המצרי. במעמד הסנה מצווה הקב''ה על משה לשוב מצריימה ולגאול את עם ישראל. משה חשש שאהרן יכעס עליו ויקנא בו על שלקח לו את ההנהגה, אולם הקב"ה גילה לו, שלא זו בלבד שאהרון לא יכעס, אלא שהוא ישמח בליבו על כך, ובלשון המדרש (ילקוט שמעוני):

''אמר משה, עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם שמונים שנה... עכשיו אני בא לתחומו של אחי שיהיה מצר בכך, אמר לו הקדוש ברוך הוא, אהרן אחיך אינו מצר בדבר הזה אלא ישמח, תדע לך שהוא יוצא לאנפטי (= לתחום) שלך שנאמר הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו.''

בעקבות אהרון ששמח בליבו, נעסוק השבוע בשאלה, האם יש משמעות הלכתית להרהור הלב. נתמקד בשתי שאלות מרכזיות:  א. האם אדם שמהרהר קריאת שמע בליבו יוצא ידי חובה. ב. האם כאשר אדם מחליט בליבו לתת צדקה, הוא מחוייב לתת אותה.

1. הרהור בקריאת שמע

המשנה במסכת ברכות (כ ע''ב) פוסקת, שבמידה ואדם נטמא ומשום כך הוא אינו יכול לקרוא קריאת שמע, עליו להרהר את המילים בליבו. בעקבות כך נחלקו בגמרא רבינא ורב חסדא, מדוע מחייבת המשנה להרהר את קריאת שמע בלב: רבינא סובר שהרהור, מבחינה הלכתית, נחשב ממש כמו דיבור, ולכן יש להרהר את קריאת שמע. אולם לדעת רב חסדא, הרהור לא נחשב כדיבור אלא כהרהור בלבד, ולמרות זאת יש להרהר את קריאת שמע בלב. הגמרא מביאה את סברתם:

''אמר רבינא, זאת אומרת: הרהור כדבור דמי. דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי, למה מהרהר?! אלא מאי הרהור כדבור דמי? יוציא בשפתיו! כדאשכחן בסיני. ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדבור דמי. דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי - יוציא בשפתיו! - אלא מאי הרהור לאו כדבור דמי, למה מהרהר?! אמר רבי אלעזר: כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל.''

רבינא מוכיח שהרהור כדיבור, מכך שהמשנה מחייבת את הטמא להרהר את קריאת שמע, שהרי אם הרהור לא היה נחשב כדיבור, למה המשנה מחייבת להרהר את קריאת שמע?! הרי אין להרהור זה שום משמעות! ממילא מוכח שהרהור נחשב ממש כמו דיבור.

אמנם עדיין קשה על שיטתו, שהרי אם הרהור ממש כדיבור, אז עדיף שיאמר את קריאת שמע בפיו ממש, ומדוע אסרה המשנה דיבור והתירה הרהור? מתרץ רבינא, שאמנם נכון שהרהור נחשב ממש כדיבור, אבל המשנה בחרה לאסור רק את האופן שבו נשמעו הדברים בהר סיני, ומכיוון שבסיני שמעו קול ממש ולא רק הרהרו בדברים, נאסרה אמירה בפה בקול ממש, והותרה המחשבה על הדברים.

לעומתו, רב חסדא סובר, שהרהור אינו כדיבור. הוא טוען, שאם אכן הרהור היה נחשב כדיבור, מדוע אומרים לטמא רק להרהר?  הרי זה בדיוק כמו לומר את הדברים בפיו ממש! מוכח שהרהור לא נחשב כדיבור (ועל אף שרבינא תירץ את הקושיה, הוא לא מקבל את תירוצו).

אמנם עדיין קשה על שיטתו, שהרי אם הרהור לא נחשב כדיבור, אז מדוע מחייבת המשנה את הטמא להרהר בקריאת שמע?! הרי אין להרהור זה שום משמעות! מתרצים רבי אלעזר ורב אדא בר אהבה, שעל מנת שאותו טמא לא יראה כפורק עול ובשעה שכולם קוראים קריאת שמע, הוא שותק, לכן חייבו חכמים אותו להרהר את קריאת שמע.

להלכה

א. רוב הראשונים פסקו להלכה כדעת רב חסדא, שהרהור לא נחשב כדיבור, משום שכפי שראינו לעיל, כאשר הגמרא מקשה על שיטת רב חסדא, רב אליעזר ורב אדא בר אהבה מתרצים את הקושיה, מוכח שהלכה כמותו (שאם ההלכה לא הייתה כמותו, הם לא היו טורחים לתרץ). כך פסקו התוספות (ד''ה ורב חסדא), רבינו יונה (יב ע''א בדה''ר), המאירי (שם) וכך הביא גם הרא''ש (ג, יד) בשם רבינו חננאל:

''וכתב רבינו חננאל ז''ל הלכתא כרב חסדא, מדשקלו וטרו (= מכיוון שדנו) ר' אלעזר ורב אדא לתרוצי מילתיה (= לתרץ את שיטתו).''

ב. הסמ''ג לעומת זאת פסק כדעת רבינא, שהרהור כדיבור דמי, וכן פסק להלכה גם הריא''ז (שלטי גיבורים ברכות ב, ועיין בשו''ע הרב קפה).

פסק השולחן ערוך

בפסקי השולחן ערוך אנו מוצאים סתירה, האם הרהור נחשב כדיבור כדעת רבינא, או לא נחשב כדיבור כדעת רב חסדא:

מצד אחד פסק השולחן ערוך בהלכות ברכות (או''ח קפה, ב), שיש חובה לברך את ברכת 'המוציא' בפה ממש, ומשמע שהלכה כדעת רוב הראשונים שהרהור לא נחשב כדיבור. כך עולה מדבריו גם בהלכות קריאת שמע (או''ח סב, ג), שם הוא פוסק, שצריך להוציא את המילים של קריאת שמע בשפתיו ממש:

            ''צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו, ואם לא השמיע לאזנו יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו.''  

לעומת זאת בהמשך דבריו פסק השולחן ערוך (שם, ס''ק ד), שבמידה ואדם אנוס ולא יכול להוציא את המילים של קריאת שמע בפיו, הוא יכול להרהר אותם בליבו ולצאת ידי חובה, ובלשונו: ''אם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בלבו, יצא''. לפי דברים אלו משמע, שהרהור כן כדיבור, ולכן כאשר הוא מהרהר את קריאת שמע הוא יוצא ידי חובה, ולא כפי שראינו לעיל (ועיין בשאגת אריה סי' יג).

יישוב הסתירה בשולחן ערוך

האחרונים הביאו שתי אפשרויות לפחות, ליישב את פסק השולחן ערוך:

א. המשנה ברורה (שם, ס''ק ז) תירץ, שכאשר השולחן ערוך פוסק שאדם אנוס והרהר בליבו יצא ידי חובה, אין כוונתו לומר שהוא ממש יצא ידי חובה, אלא שהקב"ה ייתן שכר לחולה על כך שהוא עושה כל מה שהוא יכול, ומהרהר בליבו את קריאת את שמע, אבל לא שהוא ממש יצא ידי חובה.

לכן לפי שיטתו, כאשר החולה יבריא מהמחלה ויוכל שוב לדבר, הוא יהיה חייב לקרוא שוב קריאת שמע כדי לצאת ידי חובה (ועיין עוד בדבריו באו''ח צד, כא), ובלשונו:

'''האי 'יצא' שכתב השולחן ערוך לא לגמרי אמר, דהא (= שהרי) נפסק הרהור לאו כדיבור דמי (= לא כדיבור נחשב), אלא רוצה לומר שעל כל פנים בשעה שאינו יכול לדבר יהרהר קריאת שמע בלבו, והקדוש ברוך הוא יקבע לו שכר עבור זה, אבל בעצם אינו יוצא בזה ידי חובה, על כן כשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן קריאת שמע מחוייב לחזור ולקרות.''

ב. הפרי מגדים (משבצות זהב שם, א, א) יישב אחרת. הוא טען, שמדאורייתא כולם מודים שהרהור נחשב כדיבור, אלא שלדעת רב חסדא (וכן פסק השולחן ערוך) חכמים גזרו שצריך להוציא דווקא בפיו. במקום אונס, שאי אפשר להוציא בפיו ממש חכמים פסקו, שאפשר להסתמך על הדין המקורי, שמדאורייתא יוצאים ידי חובה בהרהור בלבד, ולכן יש להרהר קריאת שמע בלב (ועיין עוד בברכי יוסף סב).

לפי שיטתו עולה, שבמידה ואדם הרהר קריאת שמע כאשר הוא היה אנוס, הוא לא חייב לקרוא שוב קריאת שמע בפיו ממש כאשר יש לו את היכולת, מאחר שחכמים פסקו שמפסיק במצב כזה לצאת ידי חובה מדאורייתא בלבד.

2. הרהור בצדקה

הגמרא במסכת ראש השנה (ו ע''א) פוסקת, שבמידה ואדם התחייב לתת צדקה ויש עניים באזור, הוא חייב לתת את הכסף מיד                         (על פי ביאור התוספות ד ע''א). נחלקו הראשונים ובעקבות כך השולחן ערוך והרמ''א, מדוע כאשר אדם מבטיח לתת צדקה הוא חייב לתת אותה, הרי בדרך כלל כדי שתהיה משמעות הלכתית, יש צורך בעשיית מעשה ממש, וכאן לא היה מעשה אלא רק דיבור:

א. הרמב''ם בהלכות מתנות עניים (ח, א) וכן בעקבותיו השולחן ערוך (יו''ד רנז, ג) הבינו, שאדם מתחייב לתת צדקה בדיבור בלבד,                       מכיוון שכאשר הוא אומר שהוא רוצה לתת צדקה, זה נחשב כאילו שהוא נודר לתת צדקה, והרי נדר תקף במילים בלבד, ובלשונו:

''הצדקה, הרי היא בכלל הנדרים. לפיכך האומר: הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד.''                

ב. הטור (חו''מ רמג, ב) ובעקבותיו הרמ''א (יו''ד רנח, יג) הבינו, שאדם מתחייב לתת צדקה בדיבור בלבד, מדין 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט'. מה פירוש הדברים? הגמרא בקידושין (כח ע''ב) פוסקת, שכאשר אדם מקדיש חפץ או מתחייב לתת צדקה לבית המקדש יש דין מיוחד, שאין צורך במעשה בכדי שתהיה השפעה למעשיו, אלא עצם האמירה נחשבת כמעשה. הרמ''א סובר שהוא הדין גם בצדקה.

במה תלויה מחלוקת השולחן ערוך והרמ''א? מחלוקתם תלויה בשאלה, האם נתינת צדקה נחשבת כמו הקדש לבית המקדש, או כמו חולין. לדעת המרדכי (ב''ב תצא) וכך פסק הרמ''א, נתינת צדקה נחשבת כמו הקדש לבית המקדש, לכן כשם שהתחייבות למקדש פועלת בגלל 'שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט', כך התחייבות לצדקה. לעומת זאת הרא''ש (כלל יג, א) והרמב''ם (שם) ובעקבותיהם השולחן ערוך הבינו, שנתינת צדקה אינה מטעם הקדש, לכן התחייבות לצדקה פועלת כנדר, שאיתו מתחייבים בענייני חולין.

א. התחייבות לצדקה

נפקא מינה בין השיטות תהיה במקום, בו אדם לא אמר בפיו שהוא מתחייב לתת צדקה, אלא רק גמר בליבו לתת צדקה. לדעת השולחן ערוך, כפי שראינו, ההתחייבות לתת צדקה מחייבת מדין נדר, ולנדר יש משמעות רק כאשר נודרים בפה ממש (ועיין בדף לפרשת וישב), ולכן התחייבות במחשבה בלבד לתת צדקה לא תקפה.

לעומת זאת, לדעת הרמ''א, שההתחייבות מחייבת מדין הקדש, כשם שהמחשבה להקדיש חפץ כלשהו לבית המקדש מחייבת, כך יהיה גם בצדקה, ובמידה ואדם מתחייב בליבו לתת צדקה הוא יהיה חייב לתתו, ובלשונו:

''אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה... ויש אומרים דאם לא הוציא בפיו ממש,                       אינו כלום. (הרא"ש כלל י"ג). והעיקר כסברא הראשונה[1].''

מקרה דומה (בחו''מ ריב, ח), אנו מוצאים בדין אדם שקנה קרקע על דעת שתהיה שייכת לצדקה, ולא אמר בפיו בפירוש בשעת הקנייה שכך כוונתו. לדעת השולחן ערוך, מכיוון שלא הוציא בפיו בפירוש שהוא נותן את הקרקע לצדקה, הוא לא מחוייב לתת אותה. הרמ''א לשיטתו חולק, וסובר שגם במחשבה בלבד מתחייבים, ולכן הקרקע תהיה שייכת לצדקה ברגע הקנייה.

ב. מתנה על מנת להחזיר

ישנה השלכה נוספת למחלוקת השו''ע והרמ''א. הגמרא במסכת קידושין (ו ע''א) פוסקת, שאדם יכול לתת לחברו מתנה על מנת להחזיר. לדוגמא, ראובן יכול לתת לשמעון את האתרוג שלו במתנה, ושמעון יהיה חייב להחזיר אותו לאחר השימוש. הרווח מכך הוא, שכאשר החפץ מגיע לשמעון הוא נחשב לגמרי שלו כפי שדורשת התורה ('לכם'), והוא יוכל לצאת בו ידי חובה.    

הרמ''א פסק (חו''מ רמא, ז) בעקבות תרומת הדשן (סי' שיא), שבמידה ואדם קיבל מחברו מתנה על מנת להחזיר ושרף אותה, הוא צריך לתת לנותן המתנה את דמי החפץ בתמורה. כפי שהעיר קצות החושן במקום (ס''ק ז), אפשר להחזיר את דמי החפץ ולא את החפץ עצמו, רק כאשר החפץ לא קיים, אבל במידה והחפץ עדיין ברשות מקבל המתנה, בוודאי שהוא מחוייב להשיב את החפץ עצמו.

מה הדין, כאשר מקבל החפץ התחייב לתת את החפץ שהוא קיבל לעניים? לדעת השולחן ערוך כפי שראינו, התחייבות לצדקה פועלת מטעם נדר, לכן כאשר אדם נודר את החפץ לצדקה, אין הכוונה שמקבל הצדקה כבר זכה בחפץ, אלא רק שהנודר מתחייב לתת אותו בשלב מסויים. משום כך כאשר יגיע מועד החזרת המתנה לבעלים המקוריים (הרי מדובר במתנה על מנת להחזיר), הוא יהיה מחוייב להשיב את החפץ עצמו, כי הוא נחשב עדיין ברשותו, וכך פסק גם קצות החושן (שם):

''צדקה לעניים אינו עושה קנין ואינו אלא מטעם נדר, ואין אדם נודר בשל חבירו, דכל זמן שלא נתנו ולא זכה בה העני, צריך ליתן החפץ בעינא (= עצמו) ליד הנותן כפי התנאי ודו"ק היטב''.

לעומת זאת לדעת הרמ''א כפי שראינו, החובה לתת את הכסף לצדקה היא מחמת 'שאמירתו לגבוה היא כמסירתו להדיוט', דין הנוהג בהקדש. כמו שבהקדש כבר ברגע האמירה החפץ הופך להיות מוקדש, ממילא דין זהה יהיה בצדקה, ומיד כאשר מתחייבים לתת את החפץ לצדקה העניים זכו בו, ולכן כאשר יגיע מועד החזרת החפץ הוא ייאלץ להחזיר לבעל החפץ כסף, ולא את החפץ עצמו.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו[2]...



[1] כפי שהעיר ערוך השולחן (רנח, לט), אם אדם רק העלה במחשבתו לתת צדקה ולא החליט לגמרי בליבו שהוא רוצה לתת, אז הוא לא מתחייב לתת.

 [2]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך, או להקדיש לע''נ? מוזמן: tora2338@gmail.com

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה