הקרבה ליום ט' באב, שיחול השנה ביום שלישי הקרוב, זו הזדמנות עבורנו לשוב ולדון במצוות אהבת הזולת, שכה הייתה חסרה בימי בית שני, ושחסרונה הביא, כאמור, בסופו של דבר לחורבן הנורא ולגלות בת אלפיים שנה לאחריו. כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות לראות את ההקבלה בין הלך הרוח החברתי ששרר בתקופה שלפני החורבן ההוא לבין הלך הרוח הנוכחי בחברה הישראלית של היום. יום זה, אם כך, הוא קריאת אזהרה לכולנו לשוב אל המהות היהודית הבסיסית ביותר שביסודה מקור כוחנו כפרטים וכעם – האחדות, האחווה, הערבות והרעות בין אדם לרעהו.

יתר על כן, היו אלה חז"ל שקבעו בתלמוד הירושלמי ביחס לבית המקדש כי "דור שאינו נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו", כלומר העובדה שהמקדש טרם נבנה מחדש בימינו מעידה על כך שהסיבות שהביאו להחרבתו מלכתחילה עדיין, לצערנו, תקפות וקיימות גם היום. אם כך, כיצד בונים את המקדש מחדש?? מהם היסודות והלבנים שלו?? התשובה היא אחת: אהבה חברים, אהבה!

רבי עקיבא, גדול התנאים, שחי באותם ימים חשוכים של טרום החורבן וחווה את ההרס הנורא, השכיל להגדיר את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" באומרו שמדובר ב"כלל גדול בתורה", ושככזו עלינו לשאוף בכל רגע ורגע לקיימה. מה הכוונה "כלל גדול בתורה"? המשמעות היא שאהבת הזולת כוללת בתוכה את כל שאר המצוות! כל שאר העשיות הן רק פרוט של הכלל הגדול עצמו. כמו, שלדוגמא, בתוך הכלל הגדול של "זהירות בדרכים" יש פרוט של הרבה עשיות אחרות כגון: נהיגה במהירות המותרת, עצירה ברמזור אדום, מתן זכות קדימה וכו', כך גם באהבת הזולת אנו מקיימים את כל שאר המצוות עצמן. אין עוררין ששמירת שבת, כשרות וטהרת המשפחה הן הבסיס לקיום היהדות, ואף נאמר במקום אחר שאין אנחנו יודעים איזו מצווה חשובה מחברתה, ובכל זאת, ברצון להטיב לשני אנחנו ממש מידמים לקב"ה בעצמו שעסוק ללא הרף בהשפעת שפע לברואיו ומכאן חשיבותה המיוחדת.                             

אדם נולד באופן אוטומטי עם אהבה טבעית לעצמו. לרוב הוא לא צריך לפתח אותה. ה"חינוך העצמי" עליו מדברת היהדות הוא בלהתחיל לאהוב גם את הזולת ממש כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו! לרצות שיהיה לשני טוב בדיוק כמו שאנחנו רוצים שיהיה לנו טוב! יהודי צריך לאהוב כל יהודי ולא רק מי שנחמד אליו, דומה לו, מצביע או מתנהג כמוהו. זו מצווה קשה ביותר אבל מאחוריה עומדת חוכמה אלוקית אדירה. המחלה של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות, אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות.

לצערנו, רוב היום אנחנו אטומים בתוך הבועה של עצמינו, מרוכזים בצרכים שלנו, עסוקים שמה שחסר לנו, במה שמפריע לנו, במה שעדיין אין לנו. אנו שבויים בעיסוק האובססיבי והאינסופי ב"אני הפרטי". לעיתים אנו כה סגורים באותה הבועה עד שאנחנו עיוורים לחלוטין אפילו למי שנמצא מילימטר מקצה האף שלנו. לפעמים ה"מישהו" הזה יכול להיות חבר למשרד שעובר עליו יום איום ומילת עידוד קטנה והתעניינות מצדנו יכולה ממש לשנות את מצב רוחו, ולעיתים זה אפילו הבעל/אישה שלנו שבעיוורונינו אנו פשוט לא רואים אותם וחוטאים לאחת המטרות העיקריות שלשמן הגענו לעולם – לשמח את בן/בת הזוג ולהפוך אותו למלך/למלכה. הדרך אל אותו התיקון עוברת דרך פתיחת הלב. יש לנסות להיזכר ולחשוב שיש לידינו עוד אנשים עם צרכים, כאבים ורצונות. יש לשים את עצמנו לרגע בנעלים של הזולת ולחשוב מה הוא צריך? איך הוא מרגיש? מה חסר לו? האם אני יכול לעשות משהו כדי לשמח אותו?   

אל הקריאה לאהוב את הזולת מתלווה הציווי "לא תשנא את אחיך בלבבך". מהדברים מתבהר לנו שלא מספיק לא לבטא כלפי חוץ את הסלידה שלנו ממישהו, ובגדלות נפש לשדר לו שהוא מקובל עלינו. אנחנו לא נדרשים רק להתנהגות נעימה כלפי חוץ, אלא ממש לעדן את עצמינו לרמה כזו עד שלא נרגיש אפילו בעומק הלב, בצד הכי נסתר וסמוי מהעין, שנאה כלשהי כלפי מישהו אחר. בשלב זה לרוב מורמות הגבות בתמיהה "כיצד זה אפשרי?" ו"כיצד ניתן להכריח את הלב להרגיש או לא להרגיש משהו?". בהקשר הזה מוכר הסיפור על הילל הזקן, אשר כתשובה לשאלתו של אותו גר, אשר שאל כיצד ניתן לקיים את כל התורה על רגל אחת? ענה לו: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". הילל הזקן, אם כך, חשף בפנינו סוד גדול באומרו כי הדרך לקיום מצוות נשגבות אלה מתחילה בהימנעות מעשייה לחברינו את השנוא עלינו. מי שמתמיד בכך מובטח לו שעם הזמן לא רק שכלו ירצה לאהוב ולכבד כל אדם, אלא גם ליבו.

התפיסה הרווחת של "אם לי יהיה טוב אז במלא גם לסביבה שלי יהיה טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במלא כבר יהיה טוב". בית המקדש יבנה בשנית רק אם נצא מהתפיסה האישית לזו הכללית. צריך שיהיה אכפת לנו מה קורה גם עם מי שאינם קרובים לנו, שיפריע לנו שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. "כאיש אחד בלב אחד" – רק ככה התורה יכולה להינתן.  

עצוב לומר זאת, אבל נראה כי כחברה עם הזמן נהיינו יותר ויותר אדישים ואטומים לסבל הזולת. אם פעם היינו מזדעזעים עד עמקי הנפש מכל כתבה על אדם שנשדד או הוכה ברחוב, היום אנחנו פותחים את העיתון וקוראים בחצי אדישות על עוד רצח ועל עוד אונס. הסולידריות, האפטיה, היכולת להרגיש ולכאוב את כאב הזולת - הן אלה שמבדילות אותנו מהחיות ואסור בשום אופן לאבדן.

רבים חושבים בטעות שהאיום האמיתי על קיומנו הוא הפצצה האיראנית, אולם האמת היא שונה לחלוטין. האיום הרלוונטי והמוחשי ביותר על עתידינו כאומה וכפרטים הוא בפילוג, בשנאה, בלשון הרע ובסכסוכים הפנימיים בנינו. מכאן יכולה לבוא הרעה, או לחלופין לצמוח הישועה. כך היה בדיוק באותם הימים שלפני החורבן הנורא בשנת 70 לספירה. הרומאים היו רק כלי משחק בידיו של הקב"ה שניסה ללמד אותנו לקח. הכוח הוא בידיים שלנו. יש לנו את האפשרות לבחור את הגורל שלנו כפרטים וכעם, ולכן במידה ונחזור להיות מאוחדים וננהג בסבלנות ובכבוד איש לרעהו כל האיומים החיצוניים ייעלמו כלא היו.                                                     

בספר דברים נאמר על עם ישראל " וישמן ישורון ויבעט". פרוש הדברים הוא שברגע שעם ישראל מרגיש מספיק בטוח בעצמו ובקיומו הפיזי והחומרי הוא שוכח את דרך הישר ובועט בדרכי האמת והמוסר שקיבל. די להבחין בשמורות הטבע המטונפות לאחר חג או שבת בהן ביקרו המטיילים, בתופעת ההתחמקות משרות מילואים שהולכת ומתרחבת, בתופעות העלמת המיסים והשחיתות ובאלימות הבלתי נסבלת ונתפסת בקרב בני נוער, כדי להבין שמשהו לא טוב קורה פה. תרבות ה"לא לצאת פראייר" והתחמנות, שכולנו לצערנו מכירים כה טוב, בהכרח מביאה לאגואיזם, חשדנות ויותר ויותר ניכור. הקנאה, התחרותיות וצרות העין שומטים את הקרקע מתחת לרגלינו ולא מאפשרים לנו לחיות ביחד. בטעות אנחנו חושבים שישנם משאבים מוגבלים וכי מי שלא משיג ותופס ראשון יישאר מאחור. אם מעט נפקח את עינינו נראה שהשפע הוא אינסופי ודווקא כשלזולת טוב יותר אז גם לנו עצמנו טוב יותר. אנחנו לא צריכים עוד חורבן של מדינתנו האהובה וגלות נוספת כדי להתעורר מהתרדמת הכללית ולהיזכר בכל אותן תובנות חשובות.

בדר"כ כשמדברים על תחלואי החברה קל לנו הרבה יותר לראות את הקלקול אצל האחרים ולא אחת היינו שמחים לשלוח כמה מהסובבים אותנו ל"תיקון ושיפוץ מחדש במוסך". האמת היא שזה בתוך כל אחד מאתנו, אין אדם שלא נברא עם "יצר לב האדם רע מנעוריו". "רע", אומרים חכמי הסוד, זה ראשי תיבות של "רצון עצמי", כלומר אותו האגואיזם ואותה הדאגה המוגזמת לטובתו ונוחיותנו. איך מתקנים את אותו קלקול? הפתרון הוא אומנם לא פופולארי, אבל הכי נכון והכי אמיתי - להסכים להיות קצת "פראייר", לעשות דברים למען הכלל או למען אדם אחר גם אם התועלת שלהם עבורנו לא ברורה ולא נקבל בתמורה דבר, לעזוב לרגע את המחשבה "מה אני מרוויח מזה", לנסות ולו לרגע להרגיש את צרכי הזולת.  דוגמאות להלך הרוח הזה ישנן למכביר - עלינו להקפיד לנקות אחרינו את שובל הטפטוף המצחין שהשאירה שקית הזבל שהורדנו לפח הבניין גם אם אף אחד לא תפס אותנו על חם, לא לנסוע בנתיב של התחבורה הציבורית בשעות שהדבר אסור גם אם אנחנו מאוד מאוד ממהרים, לא להתייחס לכל קבצן ברחוב כמניפולטור ותחמן, לא להתקמצן על הטיפ למלצרית גם אם השרות לא היה בהכרח הטוב ביותר, לא לאיים ולצעוק על המוקדנית המסכנה בחברת הסלולר שרק השתחררה הרגע מהצבא ובטח שלא אשמה בעצבים שלנו מכל היום, לא לדבר אל הקופאית בסופר בזלזול ובטון משפיל בגלל שעיכבה אותנו לרגע בתור ולנצל את העובדה שאסור לה לענות לנו, לא לזרוק בדל סיגריה על הרצפה ואח"כ לכעוס על העירייה שלא מנקה, לא לתפוס את החניה למי שעמד בתור לפנינו ולרגע השתהה או לחנות בחניית נכים "באימא שלי רק לשנייה", וכו' וכו'.

אחרי שבמשך אלפיים שנה, בהן הינו מפוזרים בגולה, שנאו אותנו, השמיצו אותנו, האשימו אותנו בכל הצרות והבעיות וניסו לפגוע בנו, הצלחנו להתאחד ולהגיע סוף סוף לארץ אבותינו. זה פשוט אבסורד לראות כיצד אחרי כל מה שעבר עלינו אנחנו ממשיכים ועושים את אותו הדבר האחד לשני. המצאנו מחנות ותתי-מחנות ומיהרנו לשייך את עצמינו למחנה אחד ואת הזולת לצד שכנגד. ימניים מול שמאלניים, מתנחלים מול פציפיסטים, צפונים מול דרומיים, מזרחים מול אשכנזים, דתיים מול חילוניים, חרדים מול כל השאר. אוף!! זה כל כך מעייף ומיותר!! אנחנו עם אחד. עם ישראל אחד. אנשים ממציאים לעצמם דמות בשביל לשנוא אותה וכך מגדירים מי הם ובמה הם עצמם טובים. ההבנה וההבחנה של "מי אני?" באה כנגד "ממי אני סולד?" ו"כמו מי אני לא רוצה להיות?".                                שנים רבות חייתי (בעידודה של התקשורת ה"אובייקטיבית והנאורה") בידיעה מוצקה ולא ניתנת לערעור שהחרדים הינם חבורת סחטניים, אלימים ופרימיטיביים, ושהדתיים הלאומיים הינם קומץ של פנאטיים, שחיים ומאמינים בדברים שאבד עליהם הקלח, ושבעיקר מסכנים את ביטחוני וביטחון משפחתי. כיום למרבה הצער, גיליתי גם לא מעט דתיים מכל המינים והסוגים המפוחדים מדמות החילוני ש"מכרו" להם ורואים בהם חבורת בורים, טיפשים ורשעים. מצד אחד כואב לראות עד כמה האוויר החברתי והתרבותי בארץ צפוף ומזוהם, ומהצד השני מצחיק לראות איזה הבלי הבלים וסטיגמות מטופשות המצאנו והמציאו עבורנו. ההבדלים בנינו כל כך מינוריים וזניחים, והגבול שנראה עבור רבים כמסך ברזל בלתי עביר הוא לא יותר מאשר שובל בד דק, שמעט רצון טוב ומוכנות לתקשר ולהכיר יכולים בנקל להעלים.

כדי באמת לטהר את האוויר מהזיהום האינסופי שהיא פולטת, המלצתי האישית היא להשאיר את הטלוויזיה קצת פחות פתוחה. "הערב מועצת השבט מתכנסת ותדיח את המועמד החלש!!", "בואו ונראה את מי יסמנו השופטים כמועמד להדחה והוא ימצא את עצמו מחוץ לתוכנית?", "אתה החוליה החלשה!!", וכו'. יש בגישה הזו כוחנות נוראית. מה אנחנו מחנכים עת עצמינו ואת ילדינו? שבמקום לחבק ולתמוך אחד בשני יש להילחם ולתחמן את דרכינו אל הצמרת! במקום לחפש את המשותף והמאחד מחפשים את המסכן התורן, שרק חפץ בקצת פרסום ואהבה, ושלא זכה במספיק sms מהצופים ועל כן נאלץ לעזוב את האולפן/ה"בית"/האי מבויש. זה ההפך מאהבת ישראל! אל אלה ניתן להוסיף את העובדה שכל פרשן פוליטי וברברן מזדמן מרשה לעצמו להעביר ביקורת שלוחת רסן על אנשים נכבדים שיש להיזהר בכבודם כראש הממשלה, שרים או רבנים חשובים. אין ספק שחשוב שנהיה ערניים ולא נקבל כל התנהגות כלגיטימית, אבל מפה ועד הכפשה אישית של אנשים, דיבור לשון הרע בפרהסיה ופרסום נתונים שקריים בשם "חופש הביטוי" הדרך עוד ארוכה. מי שחושב שהדברים האלה נשארים אך ורק בגדר תוכניות טלוויזיה טועה. זה נוגע ומשפיע בעל כורחנו על צורת חשיבתנו.

נהוג לומר שהתרופה לשנאת החינם, שהחריבה את בית המקדש, ושגורמת לכך שהוא עדיין לא נבנה מחדש, היא אהבת חינם, שפרושה לאהוב את הזולת גם בלי סיבה – מעצם ומתוקף העובדה שהוא קיים. אני מוצא טעם לפגם בטענה הזו. אנחנו ממש לא נדרשים לאהוב את הזולת לחינם. בכל אחד יש טוב ויופי, שבזכותו אנחנו יכולים וצריכים לאהוב אותו. העבודה שלנו היא לא לשכנע את עצמינו שעלינו לאהוב כל אחד רק בגלל שהוא ישנו, אלא לפתוח את העיניים ולראות את הטוב שבהכרח קיים בשני.

לסיכום, חשוב שנצא מיום ט' באב מחוזקים ברצון לחפש את המאחד והמשותף. אם אהבה זה רגש שעדיין רחוק מאתנו, אזי לכל הפחות עלינו לכבד את השני, גם אם הוא נראה, מתנהג, מבלה ומאמין אחרת מאתנו. מי שחושב שלקיים את כל שכתוב כאן קשה אכן צודק! אכן לא פשוט לשמור על אותה אחדות ולחיות אורח חיים נכון בין אדם לחברו. אומנם זה לא קל, אבל מבט קצרצר באלימות על רבדיה השונים שגואה כיום בחברה הישראלית, בקוטביות האדירה בין עשירים לעניים, ביחסים הבעייתיים בתוך המשפחה, באחוז הגירושין שמרקיע שחקים, בקשר הורים-ילדים שמתערער, במערכת החינוך הקורסת, וכו' וכו' – יגלה שבסופו של דבר דווקא הדרך הזו היא הקלה יותר...

אז איך מתחילים? איך כל אחד בונה בתוך עצמו את בית המקדש הפרטי עד שמבפנים כה נאיר שבמעשינו הטובים נביא את הגאולה ויבנה המקדש החיצוני? התשובה לכך היא להרבות בעין טובה ובדיבורים טובים. לחשוב טוב על הזולת, לשפוט לכף זכות, לנסות להבין אותו ואת מקומו, וכמובן שלהימנע מדיבור סרה, מרכילות ומהשמצות. ההתחלה היא במעגלים הקרובים לנו ביותר – עם בן/בת הזוג והילדים, אח"כ להמשיך כלפי ההורים והאחים, החברים, השכנים, ולאט לאט להגיע אפילו עד ל"מרשעת ההיא מהמשרד שלא מפסיקה להציק לך בעבודה".

ובעניין אחר – אי אפשר לשוחח על ט' באב מבלי להתייחס לבית המקדש ולחשיבותו העצומה עבורנו. לצערנו, אנחנו לא מבינים היום מה המשמעות של חיים בלי בית מקדש והוא בטעות נתפס בעיני רבים במקרה הטוב כמו עוד מקום פיזי שפעם היה שוקק חיים ונהרס, ובמקרה הרע כחבית חומר נפץ פוליטית ואף כמכשול להגעה לשלום עם מדינות ערב. חרף הקושי להכיל ולהבין את המשמעות האמיתית של החורבן, חשוב לנסות ולהסביר שהמציאות הנוכחית בה הבית עדיין הרוס היא כה מהותית ורלוונטית לחיינו כאן ועכשיו עד כי נראה כי אין דבר שיכול היה לשנות את מציאות חיינו לטובה בכל המובנים יותר מאשר החזרת עבודת המקדש לקדמותה. הדימוי הראשון שעולה בראשי הוא של משפחה מיוחסת ומכובדת שלפתע החלה להתנהג לא כשורה (לא שילמה ארנונה וחשמל, הסתכסכה עם השכנים ממול ובעיקר ניהלה אינסוף מלחמות פנימיות בין חבריה) עד שלבסוף לאחר מספר אזהרות היא הושלכה אל הרחוב והיא נאלצה לשנות את סגנון חייה הנוצץ ולחיות כאחרון ההומלסים והקבצנים. למרבה הטרגדיה, אחרי תקופה לא קצרה ברחוב אותה המשפחה כבר התרגלה לחייה החדשים, ראתה בהם כדבר טבעי וחיובי ואף שכחה שפעם היא הייתה מכובדת ומיוחסת.

עבורנו, החיים בלי בית מקדש זה בדיוק כמו עבור אותה המשפחה שנזרקה מביתה, נאלצה לקבץ נדבות למחייתה ולהיות נתונה לחסדי התושבים השונים, אשר לא אחת התעמרו בה, היכו אותה וביזו את כבודה. אחרי אלפיים שנה ללא בית כבר התרגלנו לתחושה הזו. אחרי מסע נדודים ארוך מידי בגולה כבר שכחנו כעם את הטעם והריח של הבית, שכחנו את ההוד וההדר של מבנה המקדש, את הניסים הגלויים שכל אחד יכול היה לראות שם במו עיניו, את מראה הכוהנים והלויים בעבודתם, את תחושת הביטחון התמידי במציאות הבורא ובהיותו טוב, את הגאווה שבלהיות יהודי ואת הרגש הנפלא בתחושה שכולנו משפחה אחת ומאוחדת.

הלוואי ונזכה לאהוב אחד את השני מעומק הלב ולחגוג שוב יחד בבית המקדש בקרוב ממש.