להאכיל קטן מחוץ לסוכה

נכתב על ידי גל גל, 24/9/2018

בס''ד                             סוכות: האם מותר לתת לקטן לאכול מחוץ לסוכה

 

פתיחה

כאשר קטן מגיע לגיל שלוש עשרה, הוא מתחייב בכל המצוות האמורות בתורה. בגמרא לא מצאנו בשום מקום, את המקור לכך שבגיל שלוש עשרה מתחייבים במצוות. אמנם המשנה במסכת אבות (ה, כא) כותבת, שבגיל שלוש עשרה למצוות, אבל כפי שעולה מנוסחאות הראשונים במקום, מדובר בהוספה מאוחרת, ואין זה המקור לחיוב קטנים במצוות. אז מהו המקור לדין חשוב זה?

א. הרא''ש בתשובה כתב (כלל טז, א), שמדובר בהלכה למשה מסיני. הגמרא במסכת עירובין (ד ע''א ומקבילות) אומרת, 'ששיעורים' (למשל שיוצאים ידי חובת מצה באכילת כזית, כזית מן המת שמטמא באוהל ועוד) הם הלכה למשה מסיני, הרא''ש כותב שגיל 'בר מצווה' נכלל בתוך השיעורים שנמסרו למשה מסיני, וכך סבר גם המהרי''ל (סי' נא, ועי''ש מה שהביא בשם השואל).

ב. רש''י (נזיר כט ע''א) נקט, שהמקור לכך שמגיל שלוש עשרה מתחייבים במצוות הם שמעון ולוי. כיצד? כאשר שמעון ולוי יצאו להרוג באנשי שכם, התורה אומרת שהם לקחו 'איש חרבו', ולוי היה באותה שעה בן שלוש עשרה, ונקרא איש. מכיוון שלא מצאנו בשום מקום שהתורה קוראת למי שהוא קטן מגיל שלוש עשרה 'איש', משמע שבגיל שלוש עשרה יוצאים מגיל קטנות, ונעשים אנשים (עיין הערה[1]).

אמנם רק בגיל שלוש עשרה מתחייבים בפועל במצוות, אבל השולחן ערוך (תרמ, ב) פסק בעקבות הגמרא בסוכה (מב ע''א), שקטן שאינו צריך לאמו, כאשר הוא מגיע לגיל חינוך (בערך גיל חמש, שש, תלוי בילד), מתחייב בסוכה מדברי סופרים, כדי לחנכו במצות. בעקבות כך נעסוק הפעם בחינוך קטנים למצוות בכלל, ומתוך כך נגיע לשאלה, האם מותר לתת לקטן לאכול מחוץ לסוכה.

הפרשת קטן מאיסור

א. הגמרא במסכת יבמות ביבמות (קיג ע''ב) מספרת, שר' יצחק איבד בשבת את המפתחות של בית הכנסת ברשות הרבים. המליץ לו רבי פדת שישלח את הילדים לשחק שם, ומתוך כך הם ימצאו את המפתחות ויביאו לו אותם:

''רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא (= נאבדו לו מפתחות בית המדרש) ברשות הרבים בשבת, אתא לקמיה (בא ל:) דרבי פדת, אמר ליה: זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם (= תשלח את הילדים לשחק שם), דאי משכחי להו מייתי להו (ואם הם ימצאו את המפתח, הם יביאו לך)''

בעקבות דברי ר' פדת הגמרא מסיקה, שלדעת רבי פדת, כאשר בית דין (= אנשים זרים) רואים ילד קטן עושה איסור, אין חובה להפרישו מן האיסור, שהרי מסתמא ר' יצחק יראה את הילדים משחקים, וכאשר הם ימצאו את המפתח ברשות הרבים, הוא לא יאמר להם להניחו כדי לא לטלטל ד' אמות ברשות הרבים, אלא יניח להם לקחת את המפתחות הביתה. מוכח, שאין חובה על בית הדין להפריש את הקטן מאיסורים (ועיין במרומי שדה במקום, ויש לדחות את דבריו).

ב. מדברי הגמרא ביבמות משמע, שאין אחריות על מעשי הקטנים, אבל מדברי הגמרא בסוכה (מב ע''א) עולה תמונה אחרת:

''תנו רבנן: קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע.''

מחלוקת הראשונים

נחלקו הראשנים כיצד להסביר את ההבדל בין הגמרא ביבמות לגמרא בסוכה:                                            

1. הרמב''ם (מאכלות אסורות יז, כז-כח) חילק בין חינוך של האב את בנו למצוות, למניעה מאיסור של בית דין (= אנשים זרים). הגמרא ביבמות מדברת על בית דין, ולהם אין חיוב להפריש קטן מאיסור. הגמרא בסוכה, לעומת זאת, מדברת על הציווי לחנך, ציווי זה מוטל רק על האב, וזה יכלול גם להפרישו מאיסור ולא רק במצוות עשה, בדרך זו צעד גם ר''י (תוס' נזיר כח, ב).                      

2. התוספות בנזיר (שם) תירצו, שבגמרא ביבמות מדובר על מצוות לא תעשה, ואילו הגמרא בסוכה מדברת על מצוות עשה.               כאשר מדובר באיסור לא תעשה, אין ציווי לאף אחד להפריש את הילד מאיסור, ועל כך מדברת הגמרא ביבמות. במצוות עשה לעומת זאת, יש על כולם חובה לחנך, ועל כך מדברת הגמרא בסוכה. בשיטה זו צעד גם הרשב''א (יבמות קיד)[2].    

3. התוספות במסכת בשבת (קכא ע''א ד''ה שמע מינה) תירצו, שהגמרא ביבמות מדברת על קטן מתחת לגיל חינוך, ולכן אין מצווה להפרישו מאיסורים. לעומת זאת, הגמרא בסוכה מדברת על קטן מעל גיל חינוך, לכן יש מצווה לחנכו למצוות (ואין חילוק בין מצוות עשה ללא תעשה), וכך כתבו הריטב''א והרמב''ן (יבמות קיד ע''א).

האכלת קטן בנבילות

נתקדם שלב נוסף. עד כה ראינו מחלוקת, האם צריך להפריש קטן שאוכל איסורים, כעת נדון בשאלה האם מותר לתת להאכיל קטנים איסורים. הגמרא כותבת שלדעת כולם הדבר אסור:

''תא שמע: לא תאכלום כי שקץ הם - לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים... דלא ליספו ליה בידים (= שאסור לגדולים להאכיל את הקטנים בנבילות). תא שמע: כל נפש מכם לא תאכל דם - להזהיר הגדולים על הקטנים... דלא ליספו להו בידים (= שאסור לגדולים להאכיל קטנים בדם). תא שמע: אמור... ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים... דלא ליטמו להו בידים ( = שאסור לגדולים לטמא כהנים קטנים).''

א. הרשב''א במקום כותב (ד''ה מיהו), שהגמרא אוסרת האכלה לקטן איסורי דאורייתא, אבל כאשר מדובר באיסורי דרבנן והמטרה היא לצורך הקטן ולא לצורך הגדול מותר (למשל אסור להגיד לקטן להדליק אור בסלון, כי זה איסור דרבנן לצורך הגדול, אבל בחדרו של הקטן - מותר), וכן פסק שולחן ערוך הרב (שמג, ו).

ב. הרמב''ם (מאכלות אסורות יז, כז) חולק על דברי הרשב''א, וסבר שאסור לתת לקטן בשום עניין גם איסורי דרבנן, וכן פסק השולחן ערוך (שמג), וכך נוהגים למעשה, אם כי בשעת הדחק אפשר להקל (ביאור הלכה ד''ה מדברי).

אמנם במקום שבו מדובר בגזירת חכמים, כתב הפרי מגדים (או''ח סי' שא) שמותר לתת לקטן איסור דרבנן, גם לדברי הרמב''ם.       לכן למשל יהיה מותר בשבת לתלות כלי שמשמיע קול על העגלה של התינוק, והתינוק ישחק בו, משום שהאיסור להשמיע קול בשבת, הוא רק גזירה שמא יתקן כלי שיר (אלא אם כן הכלי הוא מוקצה, וע''ע בשו''ת מחזה אברהם סי' נו).    

נתינת אוכל לקטן מחוץ לסוכה

ראינו שאסור לתת לקטן לאכול נבילות שאיסורם בלאו, אך האם יהיה מותר לגרום לקטן לעבור על מצוות עשה?                                          

1. בתרומת הדשן דן בשאלה (סי' קכה) האם מותר לתת לקטן לאכול מצות בערב פסח, למרות שחכמים אסרו. הוא כתב, שמכיוון שמדובר בביטול עשה בלבד, אין בכך בעיה. ראיה לדבריו הוא הביא מדברי המהר''ם, שהתיר לתת לקטן לשתות את היין של הקידוש שעשו בבית כנסת, למרות שהוא שותה לפני קידוש (זה נחשב לפני קידוש, משום שזה לא נחשב קידוש במקום סעודה):

''יראה דאם לא הגיע הקטן לכלל דעת כל כך, שיודע ומבין מה שמספרים לו מניסים ונפלאות ביציאת מצרים, שרי (= מותר) להאכילו. ואף על פי דאסרו חכמים לגדול אכילת מצה בערב פסח מזמן איסור חמץ ואילך, וקיימא לן (= ומקובל בידנו) דלא ספינן (= מאכילים) בידים איסור לקטן, הרי חילק מהר"ם בהלכות ברכות, דהני מילי (= שמה שאסור לתת לאכול איסור) באיסור לאו, אבל ביטול מצות עשה ספינן ליה (= מאכילים אותו). ובזה יישב המנהג שנהגו להטעים התינוקות מן הקידוש בבית הכנסת.''

יוצא לפי דברי המהר''ם הללו, שאין בעיה לתת לקטן לאכול מחוץ לסוכה, משום שמדובר בביטול עשה בלבד.

2. אמנם נראה שדעת הבית יוסף (או''ח רסט) לא כך. לעיל ראינו, שדעת הרמב''ם היא, שאסור להאכיל קטן אפילו באיסורי דרבנן וכך פסק גם השולחן ערוך (שלא כרשב''א). אומר הבית יוסף, ברור שמי שאוסר לתת לקטן איסורי דרבנן, יאסור לתת לקטן איסורי עשה מדאורייתא! משום כך בשביל להתיר לקטן לשתות לפני הקידוש בבית כנסת, הוא מצרף עוד שני גורמים:

א. במידה והקטן לא ישתה, המקדש יעבור על ברכה לבטלה, ולדעת השולחן ערוך מדובר בלאו דאורייתא, לכן עדיף לתת לקטן לשתות, למרות שנותנים לקטן איסור. ב. יש שיטה שסוברת, שאין כלל בעיה לשתות יין לפני הקידוש, ואפשר לסמוך עליה ולתת לקטנים לשתות לפני הקידוש.

בכל אופן, מכך שהשולחן ערוך לא הסתפק בטעם אחד, ברור שהוא סובר שאסור לתת לקטן לאכול דברים שאיסורם בעשה, ויהיה אסור לתת לקטן לאכול מחוץ לסוכה, וכך פסקו ערוך השולחן (תרמ, ב), שולחן ערוך הרב, הילקוט יוסף (שם) ועוד, ובלשון המשנה ברורה: ''ולכולי עלמא אסור להאכיל לקטן בידים חוץ לסוכה, אפילו לאדם אחר, דהיינו ליתן לתוך פיו או לצוות לו לאכול''.                                 

אמנם יש לסייג את האיסור, כפי שעולה מדברי הפוסקים, האיסור הוא רק לתת לקטן את האוכל לקטן לתוך פיו ממש, או לצוות עליו לאכול, אבל כאשר מניחים לפניו את הקערה והוא אוכל, אין בכך איסור, משום שבכהאי גוונא הוא לא מאכיל אותו ממש, ואין בכך איסור. צריך לציין, שהיתר זה (לתת לפניו) הוא רק לאחרים, אבל אביו צריך לחנך אותו לאכול בסוכה, ולכן אסור לו גם להניח לפניו.

על איזה קטנים מדובר

בפשטות, יהיה אסור לתת אפילו לתינוק בן שנה אוכל מחוץ לסוכה, כמו שאסור להאכיל קטן בן שנה נבילות וטריפות, ואכן כך כתב הרב משה לוי (תפילה למשה ד, נג) ''ומינה לנידון דידן שאסור להאכיל יותר מביצה פת לקטן אפילו אם צריך לאמו, כשהוא מחוץ לסוכה''. 

אמנם מלשון רוב הפוסקים לא משמע כך, ולפי שיטתם יהיה אסור להאכיל מחוץ לסוכה רק קטן שהגיע לגיל חינוך, ובלשון ערוך השולחן (תרמ, ב): ''הקטן אף שמן התורה פטור, מכל מקום משום מצות חינוך יש לחנכו לאכול בסוכה מהזמן שאין צריך לאמו, והיינו כבן ה' כבן ו'... ומכל מקום להאכילו לכתחלה בידים חוץ לסוכה אינו נכון''.

חג שמח! 


[1] מתי גוי מתחייב, בשבע במצוות בני נח? הפוסקים כתבו שאין זמן מוגדר לחיוב, אלא ברגע שהוא מגיע לכלל דעת, הוא מתחייב במצוות, ובלשון החתם סופר (יו''ד שיז) כל ששכלו שלם כראוי... דמסברו ליה ומסבר (= שמסבירים לו והוא מבין), הוה גדול, ופחות מזה הוא קטן''. בעקבות כך, נקטו האור שמח (איסורי ביאה ג, ב) והגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה ח''א סי' לד), שכאשר ילד יהודי מגיע לכלל דעת, הוא גם חייב בשבע מצוות בני נח, אלא שהוא לא מקבל עונשים במידה והוא יחטא, כי התורה חסה עליו. הרב אשר וייס חלק (שו''ת ח''ב סי' מח) וטען, שיהודים לא שייכים בשבע מצוות.

[2] לכאורה היה עדיף להפריש ממצוות לא תעשה, משום שמדובר בעבירה חמורה יותר! היראים יישב (סי' נא), שהקטן לא יתרגל לאכול איסורים, כי זה דבר לא מצוי. לעומת זאת, מצוות עשה הם מצויות, ואם הקטן לא יתרגל לקיים אותם, יהיה לו קשה להתרגל כאשר הוא יגדל.  תרומת הדשן (סי' צד) ביאר, שכדי לקיים מצוות עשה צריך להרגיל לעשייה, וקשה להרגיל אדם לעשייה. לעומת זאת במידה והקטן אוכל נבילות, לא צריך לעשות פעולה אקטיבית, אלא פשוט לא לעשות כלום, וקל לחנך לזה. 

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע