chiddush logo

פרשת "בלק" – לא הכל טוב, אבל הכל לטובה

נכתב על ידי ניר אביעד, 7/7/2011

 פרשת -בלק מספרת לנו על מכשף אכזרי שנשלח על מנת לקלל את עם ישראל, אולם בכל פעם שפתח את פיו יצאו לו מהפה ברכות נפלאות במקום קללות.

 

על הדרך לצלוח גם את התקופות הפחות טובות שבחיינו, על המאבק ביאוש ובעצבות, על אתון אחת נאמנה ופטפטנית ועל הדרך לשמור על זוגיות בריאה וחזקה גם בתוך השיגרה והיום-יום. 


רקע – על מכשף רשע שנכשלבמשימתו                                                                                                    

השנה היא השנה הארבעים ליציאתמצרים. בלק, מלך מואב, עקב בחרדה אחר מסע הכיבוש והניצחונות של עם ישראל בדרכו לארץ והוא חשש שעתה יגיע תורו. לאחר שטיכס עצה הוא שלח שליחים אל בלעם, הנביאוהמכשף הרשע, כדי שיבוא לקלל את בני ישראל, ובכך יסלול את דרכו להביס אותם. בלעם,שהיה בעל כוחות נבואיים נעלים, אולם גם אדם שפל, תאב בצע ולא אמין, הסכים למשימהבחפץ לב לאחר שהובטח לו ממון ושלל רב. אותו מכשף ניסה מספר פעמים לקלל את בני ישראל,אולם הפלא ופלא - הקב"ה, בהשתלשלות אירועים מופלאה, סובב את הדברים כךשבכל פעם שבלעם פתח את פיו יצאו לו מהפה ברכות במקום קללות.

בין הברכות והנבואות, שנשמעומפיו של בלעם, אנו מוצאים כמה עניינים נעלים ויסודיים במהות העם היהודי, כדוגמת:"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – נבואה המבטאת את יחודו וסגולתושל העם, "לא הביט עוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – ביטוי ליחס והאהבההמיוחדת של ה' לעם ישראל, "הן עם כלביא יקום וכארי ישאג" – נבואה עלכוחו העתידי של העם עם בוא הגאולה, "מה טובו אוהליך יעקב ומשכנותיך ישראל",ועוד ברכות רבות ונוספות.                                                                                   

באירועי הפרשה ניתן למצוא מסריםנפלאים שיכולים לשמש אותנו במציאות חיינו גם היום וננסה להתמקד בכמה מהם.

 

אל תתייאש. בסוף הכול יתהפךלטובה!

בלק בן ציפור, מלך מואב, שהיה,כפי שעולה מהפרשה, שונא ישראל גדול, זכה בכל זאת שהפרשה תקרא על שמו והוא ייזכרלעולמי עד. הרבי מילובביץ כתב שהדבר קשור למהפך הגדול שמתגלה לנו בפרשה, עת הברכותנהפכות לקללות והרע שתכנן אותו רשע לעם ישראל נהפך לטוב גמור. יתר על כן, גם בגורלוהאישי של בלק עצמו יש היפוך גדול ומפתיע – דווקא מביתו ושושלתו של אותו אנטישמיאכזר יצאה כמה מאות שנה מאוחר יותר רות המואבייה, אשר כידוע התגיירה והיתה סבתארבא של דוד המלך – נצר למשיח.

במוטיב של ההיפוך והשינוי, כפישכאמור עולה מהפרשה, יש מסר חשוב ביותר שיכול וצריך לשמש כל אחד מאתנו כאן ועכשיו- אסור להתייאש, אסור לעולם להרים ידיים. גם אם אנחנו נמצאים בסיטואציות חיים קשותומורכבות תמיד יש תקווה לשיפור ושינוי. חז"ל ניסחו זאת היטב באומרם: "אל תתייאש מןהפורענות" (פרקי אבות) וגם ''אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאשמן הרחמים'' (התלמוד הבבלי).

התורה היא השורש הרוחני לכל מהשמשתלשל אח"כ בעולם, ועל כן יש לזכור שהסיפור על בלק ובלעם אינו סתם כעוד סרטפנטזיה של וולט-דיסני עם סוף טוב בו הנסיכה והנסיך צועדים שלובי ידיים אל עברהשקיעה. מדובר ממש בסיפור של החיים שלנו. ההיפוך עליו נקרא השבת בפרשה הוא חוקרוחני שתמיד היה קיים ותמיד יהיה קיים במציאות, לפיו דווקא מהקושי צומח הטוב הכימתוק. הבנה זו משנה לחלוטין את התפיסה שלנו ביחס לקשים, מכאובים, מניעות וסבלשאנחנו עוברים וחווים. כמו בפרשה כך גם בחיינו – דווקא אחרי מאמץ, אחרי מכשול ואחרינפילה ממתינה לנו התרוממות נפלאה. גם אצלנו, כמו אצל בלעם - מהקללה צומחת ברכה.עכשיו כל שנותר לנו לעשות הוא לפתוח את העיניים ולראות שאכן המציאות בנויה ועובדתכך. שלום חנוך, באחד משיריו היפים, שר "תמיד הכי חשוך לפני עלותהשחר", ובכך הוא אומר לנו שכמו בטבע, כך גם בחיים שלנו - ברגע שבו נדמה שהכולאבוד, דווקא אז אנו מוזמנים להתמלא באופטימיות, שכן מהנקודה האפילה ביותר בהכרחמובטח לנו שיפציע האור.

לפעמים המהפך של הרע לטוב הואמוחשי וגלוי לנו. במקרים האלה קל לנו כמובן הרבה יותר להתפעם מכוחו של הבורא ולראותכיצד התהליך שעברנו בסופו של דבר היה לטובתנו ועזר לנו להתבגר ולהתחשל, אולם האתגרהאמיתי לעשות זאת הוא כמובן גם אם הסוף לא היה כפי שציפינו. בבסיס האמונה היהודית עומדתההנחה שגם אם אנחנו לא רואים את הטוב המיוחל, וגם אם בעיני הבשר ודם שלנו המציאותאיומה ונוראה ומה שייחלנו לו לא קרה (כדוגמת אדם שחלה במחלה ובסופה הוא נפטר ולאנרפא) – גם אז היד המכוונת, שמנהלת את העולם, יודעת מה היא עושה ותכלית פעולתה הואטוב גמור.

אודי דוידי שר בשירו המקסים:"לא הכול טוב, אבל הכול לטובה". רעיון זה בעצם מבטא את התובנה שבאומרנוש"הכל לטובה" אנחנו מאמינים שמטרת כל התמונה בכללותה היא עשיית טובומגמתה חיובית, יחד עם ההבנה שאמירה זו לא סותרת את העובדה שבתוך המגמה הכללית שלהחיים יש גם פרטים שכל אחד מהם בפני עצמו יכול להיות שלילי ולהרגיש כרע גמור. רק אם היו לנו עיניים אלוקיותהיינו יכולים לראות שלמרות שהפרט עצמו שלילי הוא שייך לכלל שהוא טוב. אדם מאמיןאומר לעצמו שהוא אולי לא מבין כעת איך מה שקורה זה אכן לטובה, אולם אין זה אומרשזה לא כך. לא מדובר בעצימת עיניים או חלילה בהתעלמות מהמציאות, אלא בהכרה שישבעולם כוחות שאנחנו לא בהכרח מבינים אותם.

מעבר לכך, תפקידו של החיסרוןלבנות בנו את ההשתוקקות ואת ההערכה לטוב. הנפש שלנו בנויה בצורה כזו שאנחנו מעריכיםאת ה"יש" בעיקר אחרי ה"אין". הדרך להתחזק באמונה באותםמצבים שה"אין" דומיננטי הוא לזכור את הכיוון והמגמה הכלליים שלפעולותינו ומטרותינו. הדבר דומה לאדם שנוסע באוטובוס או ברכבת כדי לפגוש חברקרוב ואהוב שלא ראה שנים רבות ובמהלך הנסיעה הוא סובל מכל מיני הפרעות קטנותשמציקות לו, כדוגמת שהמשענת לא נוחה, שהשתייה לא קרה מספיק ושמעט צפוף. אותו אדםיכול להתלונן, לקטר ולסבול כל הדרך, אולם מאידך הוא יכול להתעלם מכל זאת ולזכור אתהפגישה המשמחת שמחכה לו בסוף הנסיעה ושבגללה הוא בכל יצא אל המסע. אם זוכרים אתהמטרה הגדולה כל הקשיים בדרך נהיים קטנים הרבה יותר.

 

כל שנכתב פה עד עכשיו עבור רביםיכול להיתפס לכל היותר כתאוריה נחמדה. השאלה הגדולה היא כיצד מתמודדים בזמןהקושי עצמו, כיצד הופכים את הקלה לברכה ואת הצער לקרש מקפצה? רבי נחמן לימד אותנוסוד נפלא ועצה פרקטית ביותר. לדבריו, הקב"ה מבקש מאתנו את העוד אקסטרה מאמץקטן, את ההתעקשות לדבוק בטוב לעוד רגע קט גם אם כל התנאים מסביב קוראים לנו לנהוגאחרת. כל אחד נתקל בסיטואציות שבהן היצר הרע קורה לו ליפול לייאוש ועצבות ועל פניויש לו את "כל הסיבות הכי לגיטימיות שבעולם" למה להרגיש כך. נקודתההיפוך, אותה "ישועת השם כהרף עין", מתרחשת רק אחרי שאנחנו מתנגדים בתוכנולכוח הגרביטציה שרוצה למשוך את הרגש והנפש שלנו למטה, וממשיכים להאמין, לעשות טובולחייך. כך לדוגמא, אדם שמחכה זמן רב לזיווג ורוחו נוטה ליפול – שימשיך להאמין(וכמובן להשתדל) שבן/בת זוגו מחכה ממש מעבר לפינה והוא יראה ישועות, גבר/אישה שממשרוצים לכעוס על בן/בת זוגם או להגיד הערה מעליבה – שיתאפקו עוד קצת ויראו כיצדפתאום זווית הראייה שלהם משתנה ומה שקודם לכן הרתיח אותם לא כל כך נורא בעצם, אדםשסובל מחולי גופני ובעקבות כך מצב רוחו בשפל – שיעודד את עצמו בכוח עוד כמה רגעיםופתאום יגלה בעצמו עוצמות גנוזות שיכולות לרפא ממש כל מחלה. כל שאנחנו נדרשיםאליו זה את הטיפונת מאמץ לשמור על רוח טובה מעבר לגבול הקיים שלנו. אם נצליח בזההקב"ה בכבודו ובעצמו כבר יסייע בידינו לעשות את השאר.

 

אם לחמור מגיע תודה, אז בטח שגםלבעלך/אשתך!

בפרשה אנחנו קוראים על אירוע מעטחריג ואף תמוה – בדרכו של בלעם לקלל את עם ישראל הוא רכב במרץ רב על אתונו. באמצע צעידתהבמקום צר ותלול ראתה האתון מלאך שניצב בדרך ושבלעם עצמו לא ראה. בעוד האתון עצרהאת הילוכה וכרעה על הארץ, בלעם הפליא בה את מכותיו, עד שבצורה ניסית הקב"הפתח את פיה  והיא הטיפה לו על שהוא מכהאותה למרות שהיא הצילה אותו מנפילה לתהום ולמרות נאמנותה רבת השנים. בשלב הזה גםהמלאך נגלה אליו והוכיח אותו גם כן.

מהתקרית אנחנו לומדים בראשובראשונה שחמור שמדבר לא קיים רק בסרט "שרק", ושהסבתא רבה של החמורהמיתולוגי מהסרט הייתה כנראה אתונו של בלעם. מעבר לכך, מדברי האתון לבלעם ניתןכמובן ללמוד ולהיזהר מהנטייה האנושית לקחת כמובנים מאליהם את הקרובים לנו ביותר. למרבההאבסורד, אנשים זרים שעוזרים לנו בדבר הפעוט ביותר זוכים להכרת תודה גדולה ולשבחיםמרובים, בעוד מי שחי לצדנו, או שנמצא במגע יום-יומי אחר אתנו, נתפס לא אחת כחייבלנו את הטוב שהוא משפיע לנו ואנחנו לא עוצרים לחשוב, להוקיר ולהעריך את עשייתו.דבר זה נכון במיוחד ביחסי הורים וילדים וכמובן בזוגיות בין גבר ואשה.

יש לזכור שלא מגיע לנו שום דברכמובן מאליו ושבן/בת זוגנו לא חייב לנו כלום. יש נשים שחושבות שתפקיד הגבר לשרת אותןומאידך יש בעלים שחושבים שאשתם היא המשרתת הצמודה שלהם. זאת היא כמובן תפיסה שגויהעל החיים שסופה פיצוץ. אין דבר כזה "מגיע לי". כשלוקחים את הצד השניכמובן מאליו ייתכן שבהתחלה הוא ישאב אל תוך התפקיד הזה, אך לבסוף הוא ימרוד ונפסידאותו. לגיטימי לחלוטין לבקש בנימוס מבן/בת הזוג את שאנחנו צריכים ורוצים ולהסביראחד לשני מהם ציפיותינו הכלליות, אולם במידה והן לא מתמלאות, לעולם אין לכעוס עלשרצוננו לא סופק. בנוסף, אל לנו לשכוח את מילות הקסם "תודה"ו"בבקשה". זה לא מובן מאליו שהגבר עובד שעות רבות כדי לממן את צרכיהמשפחה ולא מובן מאליו שמחכה לו בשובו הביתה ארוחה חמה ומושקעת. כשהעיניים פקוחותלראות את הטוב היום-יומי, שאנחנו זוכים לו, מתפתחת הערכה והכרת תודה שחיונית לכלקשר זוגי. כאשר לא מובן מאליו שבן/בת הזוג עושה עבורנו משהו אפשר באמת להכיר לותודה אמיתית על מה שכן עושה ולהרגיש מאושרים שזכינו לפרטנר שכזה. מציאות הפוכה שלתביעות הדדיות אינסופיות מולידה תסכולים, כעס, האשמות ולבסוף פרוד.

הרב שלמה אבינר מלמד כי ה"דבק"המחבר של כל זוגיות טובה זה נתינת מחמאות הדדיות. יש כל כך הרבה על מה להחמיא.פשוט צריך לפתוח את העיניים ולראות את הטוב. בעלך הוריד בבוקר את הזבל לפח,שטף כלים או עבד שעות נוספות במשרד כדי לסגור את החודש? זה לא מובן מאליו! תגידילו את זה, תספרי לו כמה את מעריכה ואוהבת אותו, שירי לו: "אתה תותח, אין, איןעליך, מתה עליך, אתה הגדול מכולם"!! אשתך גיהצה לך בבוקר לעבודה את החולצהשאתה אוהב, הלכה לעבוד למרות העומס עם הילדים ועוד הספיקה להכין להם ארוחה חמה? ישלך אשת חיל רצינית ביותר! תגיד לה את זה, תספר לה כמה אתה לא יכול בלעדיה, תן להלהרגיש מלכה. אישה, אף יותר מגבר, זקוקה כמו חמצן למחמאות של בעלה. תהיה גבר אמיתיותיתן לה את מה שהיא כה צריכה.

יחד עם כל זאת, מוטב לזכורשמלאכת נתינת המחמאות מוטלת עלינו בלי קשר לשאלה האם גם בן זוגנו נותן גם לנוקומפלימנטים בעצמו. אסור לנו לנהל פינקסאות, לספור כמה ומתי פרגנו לנו ולפי זהלחשב את מידת החום ותשומת הלב שניתן בחזרה.

 

אל תציץ לי אל תוך האוהל בבקשה

אחת הברכות המפורסמות היאכאמור: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". מהדבריםעולה השאלה מה היה מיוחד כל כך במשכנות בני ישראל? פירושו של רש"י מדבר על כךשפתחי אוהליהם של בני ישראל במדבר סודרו באופן כזה שהם לא היו אחד מול השני. באופןזה לא יכלו האנשים לראות מה נעשה באוהלי שכניהם ופרטיותם נשמרה. הנביא הגוי, אםכך, שיבח את כישרונם של היהודים בתכנון ערים, שכן הם הקפידו לשמור על צניעותם ועלפרטיות המרחב האישי שבה חיה משפחתם מכל מיני מציצנים וחטטנים. על כך אמורחז"ל: "אין הברכה שריה אלא בסמוי מהעין". פרשנות נוספת לדבריו שלרש"י היא שבעצם העובדה שהמרחב האישי של האנשים היה מוצנע, הדבר מנע משכניהםלהביט אל תוך אוהליהם, לחשוב בטעות ש"הדשא של השכן ירוק יותר" (שכן זוהינטייה אנושית) וכפועל יוצא לחיות את חייהם על סמך מה שאנשים אחרים עושים או לאעושים.

בני אדם בטבעם הם יצורים השוואתיים. רבות מההחלטותשלנו מתקבלות מתוך השיקול  של "מה יחשבועלינו?" ו"כיצד הדבר יראה?". אנחנו בוחרים מקצוע על סמך ה"יוקרה"שלו, בוחרים מקום מגורים על סמך "מה שנחשב", מתלבשים לפי צו האופנה האחרון,לרוב נופשים יחד עם המוני ישראל במקומות אליהם כולם נוסעים ובמקרים לא מעטים אף בוחריםאת בן/בת זוגנו לפי אמות מידה חברתיות. הלחץ "ללכת בתלם" ולהיות "כמוכולם" הוא גדול מאוד. גם מי שמגדיר עצמו כ"אינדיבידואליסט" לא אחת עושהזאת כדי לקבל הכרה ככזה מהסביבה. אילולא היינו מנסים להתאים את עצמנו לסטנדרטיםשל אנשים אחרים היינו יכולים לחסוך כל כך הרבה קינאה, טינה, מרירות ואכזבה.אילו היינו מתבוננים בעצמנו בלבד ומשיגים את שביכולתנו להשיג בלי להשוות את עצמנו לסביבה היינו הרבה יותר מאושרים. העובדה שבני ישראל השכילו לסדר את האוהלים בצורה כזושתשמור על הדיסקרטיות והצניעות יצרה מצב נפלא בו כל אחד יכול היה להיות באמת הוא עצמומבלי הלחץ החברתי להידמות לשכן ממול.

 

שבתשלום, ניר אביעד j

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה