הפטרת שלח

נכתב על ידי יהודה ברקאי, 28/6/2018

 ט"ו תמוז תשע"ח  
בנתיבות הרואים 

לקט מדברי גדולי הדורות על הפטרת השבוע

יהושע ב' (א'-כ"ד) וַיִּשְׁלַ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֠וּן מִֽן־הַשִּׁטִּ֞ים שְׁנַֽיִם־אֲנָשִׁ֤ים מְרַגְּלִים֙ חֶ֣רֶשׁ לֵאמֹ֔ר לְכ֛וּ רְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְאֶת־יְרִיח֑וֹ...

שליחת המרגלים על שום מה?[1]

קשרה של הפטרתנו לפרשה הינו ברור והדוק ביותר, אך כפי בהירות ההקשר כך כהות הבנה לעצם מעשה השליחות של יהושע, כפי דבריו של הרב שמואל לאנידו בפירושו כלי יקר לנביאים: הנה יקשה מה טעם בשלוח המרגלים, וראינו הנסיון הביא לידי בזיון במרגלים ששלח משה רבו?! ופירש הרלב"ג וזלה"ק: ...ואנחנו אומרים בהתר זה הספק [שאל שתי שאלות, הראשונה מדוע לשלוח מרגלים הרי יהושע כבר אמר להם שבעוד שלשה ימים הם נכנסים לארץ (יהושע א' י"א), השאלה השניה כפי שהזכרנו, הרי ראינו את החורבן שנגרם בעקבות שליחת המרגלים ע"י משה] ששלוח המרגלים הוא על התר שני דרכים, הדרך [האחת] לחקור אם יתכן שישתדל להלחם בעם אשר הם שלוחים לרגל ארצם, אם לא. יתכן זה כאילו תאמר שיחקרו מהעם היושב בה המעט הוא אם רב החזק הוא הרפה, ומה הערים הבמחנים אם במבצרים. והנה פרי זה הרגל [כלומר תוצאה של מעשה הריגול הזה] הוא אם בהמשך אל המלחמה או התרחק ממנה לפי מה שיספרו המרגלים. ואולם מדרך [השניה] הוא לחזק לב העם הנלחמים לבד כמו שנתפרסם מענין גדעון בן יואש כי היה סומך בדברי הש"י אחר שעשה לו אות שהוא יעזור עמו [נסיון גיזת הצמר שתהא רטובה  מטל, וסביבה יובש. (שופטים ו' ל"ו-מ')] והנה הגיע מדרגתו בכחו בש"י עד שכבר שלח החיל הבא אליו מישראל להלחם עם מדין, ולא השאיר מהם כי אם שלש מאות איש בדבר הש"י [שם ז' ז'] ועכ"ז לחזק לבו על דבר המלחמה צוהו הש"י שירד אל המחנה הוא ופורה נערו וישמע מה ידברו ואחר תחזקנה ידיו [שם ז' ט'-ט"ו] והנה שמע שם מה שחזק לבו לבוא בקשרי המלחמה, וכן היה בשלוח המרגלים בזה המקום כמו שנבאר ר"ל שלא היה שלחם רק לחזק לב יהושע והעם כשישמעו שנפלה אימת ישראל עליהם וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם...עכ"ל הרלב"ג.

האלשיך הקדוש בפירושו מראות הצובאות פירש וזלה"ק: [כדרכו פרס מערכת שאלות, ביניהן בנוסף לשאלה היסודית הנ"ל, שאל מדוע מוזכר מקום שליחתם מן השטים, ומה משמעות צמד המלים שסותר עצמו מיניה וביה חרש לאמור, ובלשונו: הם שני הפכים בשני תיבות, ומה זו שתיקה ומה זו אמירה, כי כל לאמור הוא לאמור לאחרים, מה שלא יצדק שם כלל. (עכ"ל) וראשית תשובתו לענין הזכרת שטים כתב:] אמנם הנה יהושע פחד ורגז מעוון פעור שעדיין לא הוטהרו ממנו, כשליחות יהושע עצמו אל בני גד ובני ראובן באמור להם (יהושע כ"ב י"ז) הַמְעַט־לָ֙נוּ֙ אֶת־עֲוֹ֣ן פְּע֔וֹר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־הִטַּהַ֙רְנוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה. והנה העוון ההוא היה בשטים, מקום אשר שם יהושע כי משם נסעו לכבוש את הארץ. על כן מדאגה מדבר, ולהסיר מורך מלב ראשי העם ולחזק את לבם ממורא עוון השטים פן יהיה להם למוקש, על כן רצה לנסות את אשר ישים ה' בפי האויבים, כאשר עשה גדעון סימן מאשר ישים ה' בפי אויביו...[ראה שופטים ז' י"ד]...וזהו חרש לאמור, כלומר כי הם ילכו לא לתור, רק אומר ואין דברים רק חרש ושתיקה, כדי לאמור שכנגדם לתומם, כי יתנו לב לתומם לשמוע את אשר ישים ה' בפיהם...כן יאמר כאן לאמר שכנגדם, אם הוראת מורך לבב המורה כי ה' הסגירם ויאמר השמד...וכן היה...עכ"ל האלשיך הקדוש. כלומר, בביאור אחד ענה גם לשאלה הראשונה, שליחות יהושע את המרגלים היתה לראות כי הן מבחינה רוחנית סר איום העוון של השטים מעל ישראל, וגם לדעת כי נמס לב תושבי הארץ מפניהם.

השליחות אל בית רחב ותכונתם המיוחדת של שני השלוחים

בכלי יקר הנ"ל, ביאר הטעם שהלכו דוקא לביתה של רחב, ועפ"י דברי הגמרא (זבחים קט"ז ע"ב) שרחב היתה שקועה בעמקי הטומאה, הלכו דוקא לביתה כדי לבצע 'פעולת הסחה' שהרי ידעו תושבי הארץ כשלונם של ישראל בבנות מואב בשטים, ואשר מתו במגיפה מפני שאלהיהם שונא זימה (ספרי במדבר קנ"ז)  ויאמרו אין אלו מבני ישראל כיוון שבאו בית אשה [השקועה בטומאה כנ"ל]. עכ"ל הרב שמואל לאנידו זלה"ה[2]. נקודת המוצא שלו דומה לזו של בן דורו האלשיך הקדוש הנ"ל, אלא המשך מהלכו בכוון שונה לחלוטין.

וַתִּקַּ֧ח הָֽאִשָּׁ֛ה אֶת־שְׁנֵ֥י הָאֲנָשִׁ֖ים וַֽתִּצְפְּנ֑וֹ... (יהושע ב' ד') מדוע נאמר 'ותצפנו' בלשון יחיד, הרי היו שנים? האברבנאל (מובא בכלי יקר) מפרש במהלך נגלה, ואלו דבריו: ...כי לא הצפינתם שניהם יחד, אבל הבדילתם זה מזה, כדי שאם יכנסו בבית ויבקשו אותם וימצאו אחד מהם, יהיה האחר נשאר לפליטה. עכ"ל. אמנם מוסיף מיד עפ"י חז"ל (תנחומא שלח א') שהמרגלים היו כלב ופינחס, ושפינחס עמד לפניהם ולא ראוהו כי מלאך ה' צבאות הוא, ולכן לא הוצרכה להטמין רק את האחד שהוא כלב. הכלי יקר עצמו מביא הסבר עמוק נוסף וזלה"ק: ...בתחילה לא רצה להטמן להראות לה שהכהן כמלאך ה' צבאות הוא בכח התורה, כי 'שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו' בכח התורה, כדי שתראה רחב בעיניה כח התורה האלקית והיכולת שלה. אמנם אח"כ 'ותטמנם בפשתי העץ' שרצו לעמוד שם יחד איש ורעהו. וגם שאין לסמוך על הנס ללא צורך, שהרי כבר ידעה כח התורה שבכהן פינחס. עכ"ל הכלי יקר.

חסד ואמת – מה הם?

וְעַתָּ֗ה הִשָּֽׁבְעוּ־נָ֥א לִי֙ בַּֽה' כִּי־עָשִׂ֥יתִי עִמָּכֶ֖ם חָ֑סֶד וַעֲשִׂיתֶ֨ם גַּם־אַתֶּ֨ם עִם־בֵּ֤ית אָבִי֙ חֶ֔סֶד וּנְתַתֶּ֥ם לִ֖י א֥וֹת אֱמֶֽת...וַיֹּ֧אמְרוּ לָ֣הּ הָאֲנָשִׁ֗ים ... וְעָשִׂ֥ינוּ עִמָּ֖ךְ חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת (יהושע שם י"ב, י"ד). מבאר הרד"ק וזלה"ק: החסד הוא הטובה שיעשה אדם עם אחר מאין גמול עליו, והיא עשתה עמהם חסד בהחביאה אותם, כי הם לא גמלוה טובה עד הנה. לפיכך אמרה להם  ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד, ולא אמרה 'עמי' כי בהחיותם אותה הוא אמת וחובה עליהם כי היא החיתה אותם, ובהחיותם בית אביה הוא חסד. לפיכך אמרו לה ועשינו עמך חסד ואמת, [אמת] להחיותה, וחסד להחיות בית אביה. עכ"ל הרד"ק. בספר מסילות הנביאים לרב בנימין אייזנברגר שליט"א (ארה"ב) כתב בפרקנו [לאחר שהביא דברי הרד"ק]: נמצינו למדים שני מושגים בעשיית חסד: חסד הבא מתוך התנדבות גמורה, מתוך נדיבות הלב. חסד מתוך הרגשת חיוב, כגון הכרת הטוב וכדומה. בעוד שהשכל אומר שביותר יתעורר אדם להיטיב למי שהיטיב לו, הרי שבמציאות שכיח מאוד לראות את ההיפוך מזה... [וכאן מבאר והתבוננות חדשה בענין החסד] למשל, מי שנוסע על אם הדרך ופוגע ביהודי הזקוק לעזרה, הוא חש לעזרתו בתשוקה נמרצת בשמחה ובחפץ לב אעפ"י שאיננו מכירו. הנה הוא ממשיך בדרכו ומגיע לביתו שם הוא פוגש בעקרת הבית 'שלו' הרובצת תחת משאה הכבד של נהול הבית והילדים שלו, שם כבר אינו מתלהב להטות שכם ולבוא לעזרה. למרות שהמצוה אינה קלה כחוט השערה מהמצוה שעשה באמצע הדרך, להיפוך היא עוד יותר גדולה! הסיבה עפ"י דבריו, רצונו של האדם להרגיש חופשי לעשות כרצונו בלי מחויבויות משעבדות, ו'בחסד חינם' הוא מרגיש רוח התנדבות שבקרבו. אך בעשיית 'אמת' שם יש הרגשת מחויבות מעיקה ולא של התנדבות טהורה. ובלשונו: דוקא מי שעושה מתוך גם 'אמת' ראוי לתואר הנכבד של 'בעל חסד'!...

ראה ביאור נפלא בספר עין צופים להפטרות לרב עזריאל קושלבסקי בביאור 'כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל'


[1] עריכת הגליון ראשיתה בהודאה מתוך שמחה גדולה לה' יתברך על הולדת נכדי נעם נ"י, בן בכור לבני ישורון נריה ונוות ביתו אורה שרה. יה"ר שיזכו אביו ואמו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים, מתוך רוב שמחה בריאות ונחת דקדושה.

וכן לרפואת אמי חוה בת לאה, חיים יהודה בן לאה בתושח"י. לעילוי נשמות אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה. סבי יהודה ב"ר נחום וסבתי לאה בת יום הי"ד שנספו בשואה, ויום אזכרתם בכ"ז בסיון (תש"ד). חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת רבקה ובנם משה יצחק ז"ל. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע (שלנגר) הרבנית לביה בת הרב פינחס (קהתי) ז"ל.

 

[2] הרב שמואל לאנידו זלה"ה, ראש רבני ארם צובא נשלח אליה ע"י מרן הבית יוסף זיע"א. במכתבו אליהם כתב: שלחתי אליכם איש אשר כמוני. היה שנים מספר בצפת בתקופת מרן הבית יוסף והאר"י הקדוש. בספריו על הנביאים כלי יקר מביא מדבריהם. בפרקנו מביא שמועה מרבי יעקב בירב זלה"ה בפסוק ד' [(הוא אשר ניסה לחדש את ה'סמיכה' כמובא ב'קונטרס הסמיכה' אשר מובא בסוף שו"ת מהרלב"ח (רבי לוי בן חביב מירושלים), שהיה הבר-פלוגתא הגדול שלו.] חיבר על נביאים ראשונים, תרי עשר, וכן כלי חמדה על התורה, הוא המכונה 'בעל הכלים'.  


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע