chiddush logo

פרשת השבוע חוקת

נכתב על ידי אלון, 18/6/2018

 

חוקת

"זאת חוקת התורה... ויקחו אליך פרה אדומה תמימה" (יט,א-ב)

תמימות היא לידע שדרכי ה' יתברך אין להבין, וממילא אין לו לאדם אלא לעשות את מה שהוא מצווה, ולא עליו מוטל לחקור לדרוש להבין הכל, אלא מה שמבין מבין ומה שלא מבין לא מבין, ולא יהרהר אחר מידותיו יתברך (יד יחזקאל)

להקדים את האמונה לשכל

באמת קשה להבין את המצווה של פרה אדומה. שורפים פרה אדומה ומשתמשים באפר שלה לטהר טמאים וכמו שהיא מטהרת טמאים, כך היא מטמאת טהורים. מובן? לא! כי לא המת מטמא ולא המים מטהרים, זה הכל הקב"ה. העיקר בעולם הזה האמונה הקדושה. כל התורה והמצוות, כדי להביא אותנו לו האמונה כמו שכתוב "כל מצוותיך אמונה" (תהילים קי"ט). אמונה שאין שום מציאות בלי ה' יתברך. שבכל מה שקורה לנו, שם ה' נמצא. שהכל מאיתו יתברך והכל לטובה.

 

לא הכל מובן בחיים. המציאות שלנו מלאה קושיות סתירות ותהיות. עולם לשון נעלם. ה' מגלה לנו טפח ומכסה טפחיים. אפר פרה הוא חוק וחוק זה בלי טעם , בלי הבנה, מצוות פרה אדומה היא סוד עתיק יומין, אפילו החכם מכל אדם, שלמה המלך, העיד על עצמו שהוא לא מבין, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קוהלת ז). הקב"ה מנהיג את עולמו מעבר להגיון, ולנו אין סיכוי להבין את המהלכים. מה המצפים מאיתנו? תמימות. "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה". פשוט תמימות. לא מבין כלום, רק יודע שהכל מאת ה' והכל לטובה. דרכי ה' נעלמות אבל כולן מובילות אל הסוף הטוב גם אם כל מה שבדרך הוא לא תמיד מובן. מי אמר שכל דבר צריך להבין?

 

אנחנו עושים תוכניות, מתכננים כמה המהלכים קדימה, הכל נראה כל כך טוב, כל כך הגיוני וברגע אחד הכל מתהפך לנו מול העיניים ואנחנו לא מבינים למה. לפעמים מקבלים תשובה מיידית, לפעמים התשובה מתעכבת, ולפעמים אין תשובה. ככה ה' רצה ובודאי טמון פה משהו טוב.

 

הקב"ה מנהיג את עולמו מעבר להגיון, ולנו אין הרבה סיכוי להבין, אנחנו אנשים קטנים. קשה לנו למשל לראות איך הצער כאן הוא הכי טוב עבורנו. אבל אפשר להאמין. ולחזור על זה בדיבור, עוד פעם ועוד פעם עד שזה חודר ללב. כל העבודה שלנו בעולם הזה היא לא לנסות להבין, היא לזכור את ה'.

 

יהודי צריך כל הזמן לשפר ולשכלל את היכולת להתבונן במציאות ולראות בכל מקרה ומקרה את יד ההשגחה, את ידו של הקב"ה. ההצלחה שלנו בחיים זה כמה אנחנו זוכרים את ה', כמה אנחנו זוכרים שהכל ממנו יתברך.

 

עיקר האמונה -  שהכל לטובה. וזה הכי קשה, כי זה הכי מתנגש עם השכל. כי אנחנו רואים בחיים דברים קשים, ועוברים בעצמנו דברים קשים, ואם לא נקדים את האמונה לשכל, את האמונה שהכל לטובה, שאין רע בעולם, אז חלילה נפול מהאמונה. ה' רוצה שנתאמץ. נתאמץ להאמין בו. נתאמץ להאמין שהוא לא עושה לנו שום דבר רע בחיים.

 

אנחנו שוכחים שה' הוא כל יכול. אדם מתפלל לה' ותוך כדי התפילה הוא מנסה לחשוב על כל מיני פתרונות לבעיה שלו וחושב שהוא צריך להגיד לה' איך להושיע אותו. ואם הוא לא רואה בשכל שום פתרון, הוא מתייאש. מהתפילה כי הוא חושב לעצמו: נכון שה' הוא כל יכול, אבל מה כבר ה' יעשה במצב הזה.

אדם זורק את השכל, אז אין סוף לפתרונות שהוא פתאום מאמין שה' יכול להושיע אותו.

 

אני רוצה להתקדש וכמעט לא זז. למה כל כך הרבה זמן אבא? כמה שנים צריכות לעבור עדי שמשהו יתחיל לזוז אצלי? מילא בגשמיות, אבל ברוחניות? ביראת שמים? למה כזאת המתנה ארוכה? כי את הקדושה בונים לאט לאט. נדבך אחרי נדבך. כל הפגמים באים אך ורק מדחיקת השעה.

התורה הקדושה מספרת השבוע על "הטעות" שטעה כביכול רבן של ישראל משה רבינו כשהכה את הצור, הכאה שהיה בה משהו מדחיקת השעה, אף כי לאף אחד מאיתנו אין שמץ של השגה באותה פרשה עלומה.

אדם יש לו כל הזמן שאיפות להשיג השגות וכל הזמן אומרים לו המתן! אתה לא יכול לקבל מה שאתה רוצה מיד. אתה רוצה? יפה מאד שאתה רוצה, תמתין! חז"ל אומרים "הבא להיטהר אומרים לו המתן!" אי אפשר לקבל בלי הכנות. בלי לבנות כלים. אם אדם יקבל את הדבר בלי הכנות, "בחינם", הוא לא ידע להעריך, הוא יתמלא גאווה.

 

מצוות פרה אדומה היא חוקה, אנחנו לא יודעים את הטעם שלה. האמת היא שכל המצוות הן חוקה, ואפילו שאנחנו יודעים ומבינים איזה טעם למצוות מסויימות, מכל מקום בכל מצוה מונחת כל כך הרבה חוכמה עד שאי אפשר לצמצם ולהבין את הטעם האמיתי שבה, ומה שאנחנו כן מבינים זה טיפה בים כלפי מה שהדורות  שלפנינו הבינו ואף הם כנראה לא השיגו את מה שהשיגו קודמיהם. הרי לנו קצת מושג עד כמה גדול עומקה של תורה שהיא בלי גבול ובלי תכלית.

 

על הפרה האדומה אומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע "פרה אדומה תמימה אשר  אין בה מום". איך נהפכת הפרה האדומה, אדום זה דינים קשים, לפרה תמימה? איך ממתיקים את הדין? איך מכניעים את הרע? ע"י שמוצאים נקודה טובה, בעצמנו ובאחרים. "אשר אין בה מום" זוהי הנקודה הטובה שהיא אומנם רק נקודה, אך היא בכלל לא קטנה, היא עוצמתית. אדם לומד להסתכל על העולם  בעיניים טובות, אדם זוכה לראות את הטוב שיש בשני, ותמיד יש טוב, אז הוא זוכה לגן עדן כבר בעולם הזה. אנחנו באמת לא יכולים לשפוט, אנחנו אף פעם לא רואים את כל התמונה, האדם יראה לעיניים ורק ה' יראה ללבב.

 

תפילה זה דבר שכל הזמן צריך לחזק. כי אנחנו נחלשים. כי יש הסתרה על עבודת התפילה. וגם אם טרם הגיעה הישועה, הכוח של התפילה הוא כל כך גדול, שהוא מסוגל לרפא את הנפש, להרגיע את הכאב. אנחנו צריכים לדעת כי גם אם לא נענינו, התפילות שלנו לא הולכות לאיבוד. כל תפילה, כל תחינה ובקשה נאגרות בבית גנזיו של הקב"ה וסופן לשאת פרי ביום מן הימים. ה' יתברך, אבינו האוהב אותנו עד אין סוף ישתמש בודאי בתפילות הללו בכדי להשפיע עלינו ברכה והצלחה בזמן בו נהיה זקוקים להן בדחיפות. מי יודע כמה אסונות וצרות נחסכו מעם ישראל, וכמה אסונות וצרות נחסכו מכל אחד בפרטיות, בשל כל אותן תפילות אבודות לכאורה, אותן תפילות אשר בעליהן סבורים כי לא התקבלו, את זאת לא נדע, אולם בדבר אחד אנחנו יכולים להיות משוכנעים, כי בלי ספק תפילה אינה חוזרת ריקם.

 

צריך כל הזמן להתחזק ברצונות ובתפילות. הקב"ה הוא כל יכול, שום דבר לא קשה לו, צריכים רק להתפלל ועוד פעם להתפלל. הקב"ה לא רוצה שנרים ידיים. הוא רוצה שנתעקש בתפילות, כמו לאה אמנו, ששמעה איך כולם אומרים "הגדולה לגדול" שזה הכוונה אליה ולעשיו הרשע, והיא לא מרימה ידיים. היא בוכה, ובוכה, ובסוף, כנגד כל הסיכויים, היא זוכה להיות אמה של מלכות בית דוד ומלך המשיח. והכל בכוח דמעה היהודית שלא פסקה, רצונות ותפילות בלי סוף.

כשילד רוצה מתנה, הוא בוכה ובוכה עד שמקבל. הילד לא לוקח בחשבון אם לאבא יש כסף, ומהיכן ישיג את הכסף, הוא יודע דבר אחד, שהוא מוכרח חפץ זה והוא בוכה עד שהאבא בסופו של דבר נעתר לבקשה. כך אנו, בניו של הקב"ה. הקב"ה לא רוצה שירימו ידיים, הוא רוצה שימשיכו לבקש, לא מתוך תביעה, לא כמתעקש, כמגיע לי, אלא מתוך הכנעה אמיתית, וראינו כבר אנשים שברגע אחד נבנה עולמם.

 

צריך להתחזק בכוח של התפילות כי יש פה הסתרה גדולה. רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, כשחש בשנתו האחרונה לחייו כי חולשתו מתגברת עליו, נשא עיניו למרום והתפלל:"רבונו של עולם! את כל היסורים שנתת לי קיבלתי באהבה, ומוכן אני גם להבא להמשיך לקבלם. רק בדבר אחר אל תייסרני: אנא, עזור לי שלא אזדקק לכך שהבריות ישרתוני, כי מעולם לא הטרחתי אחרים למעני". ואמנם שעה ה' לתפילתו, וכמעט עד יומו האחרון עשה את כל צרכיו בעצמו ולא נזקק לעזרת אחרים. ומסופר על אחד מתלמידיו הקרובים של רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שהשתפך לפני הרב והשיח את לבו על מכאוביו ועל סבלו. אמר לו רבי שלמה זלמן בקול רך ובחיבה: "דע לך, תלמידי היקר, כי מעולם לא פרטתי את צרותי ואת תחלואיי בפני בן אדם. כל אימת שכאב לי משהו, כשהפריע לי דבר מה, הייתי עומד ומתפלל לפני הקב"ה ומבקש ממנו שייטיב עמי ברוב חסדיו".

 

מורנו הרב: "צריך לעשות מסירות נפש על כל מילה, על כל אות ואות בתפילה. אדם יכול לעשות מסירות נפש בצדקות, לעזור בגמחי"ם, לתת הלוואות, זה הכל נפלא! אבל מסירות נפש אמיתית זה רק בתפילה בכוונה, להתפלל לאט לאט, זה נקרא מסירות נפש. הרי כל אות בתפילה רוצה לתת לך את כל המתנות שבעולם, כל אות רוצה לתת לך את כל השפע שבעולם, אז מה אתה רץ? מה אתה בורח?

אדם כל היום חושב על הכסף, על האשה, על הילדים, על מה שהוא יעשה עוד שעה, לאן הוא ילך, המוח שלו עובד מיליון מחשבות בדקה. איך מתנתקים מהמליון מחשבות האלה? תדע שה' מנהל את העולם, הוא מלך העולם, הוא עושה הכל, תן לו לנהל את העולם, אל תעזור לו, אדם עם המחשבות שלו רוצה לעזור לקב"ה לנהל את העולם, אתה רק תתפלל בשקט ותן לה' לנהל לבד את העולם".

 

אתה רוצה את התורה? צריך מסירות נפש. "זאת התורה אדם כי ימות באוהל"(יט,יד). אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. הקב"ה לא רוצה מצליחנים, הוא רוצה אנשים שמתמידים , שמתעקשים, שלא מתייאשים, וגם על זה יש הסתרה גדולה. רבנו הקדוש מאד הקפיד על אלו שסוברים שעיקר מעלת הצדיק וההשגות שלו זה בגלל הנשמה הגבוהה שיש לו, הוא אמר שזה לא כך,  שהעיקר תלוי במעשים, ביגיעות, בעבודות, וכל אדם בעולם יכול לזכות למדרגה הכי גבוהה, הכל לפי רוב המעשה. ויחד עם זה לא לשכוח שלפעמים יש מי שקונה את עולמו בשעה אחת. כמו בסיפור הבא:

אדי הבנזין

תש"כ, 1960.

הוא זוכר היטב את הבוקר  ההוא, איך אפשר לשכוח. אדון רחמים ביסמוט, מנהל בית הספר, נכנס לכיתה וכולם נעמדו בדממה. הוא סימן בידו לשימעל'ה לצאת. "מה כבר עשיתי?" חרד הילדון תלמיד כיתה ה', "כבר פעמיים השבוע שהוא מעניש אותי... מעניין מה יש לו הפעם", הרהר. ידו הימנית של המנהל הונחה בחביבות על כתפו של הילד, ואדון ביסמוט טיפוס קשוח בדרך כלל, הפנה מבט חביב ומחויך לעבר הילדון, שחשש שאביו כבר הגיע למשרדי ההנהלה וא-טו-טו הוא הולך לשמוע תקציר מעלילותיו של בנו. השניים צעדו שותקים לעבר שער היציאה מביה"ס. המנהל פתח את  דלת מכוניתו והורה לשימעל'ה  להתיישב, "נוסעים חביבי, נוסעים". "טיול שנתי?" גיחך הילד שלא הורגל למפגני ידידות מצדו של המנהל. המכונית הלה לנוע באיטיות, מערבה, לעבר שכונת מגוריו של התלמיד הסקרן. "סליחה המנהל, אתה לוקח אותי הביתה, כדי לדבר עם אבא בבית?" ביסמוט שתק ופניו הרצינו, בעוד דוק של חיוורון נמרח על מצחו. "אל תעשה לי את זה", התחנן הילדון, "אמא חושבת שאני תלמיד טוב, אני לא רוצה שהיא תשמע מה שאתה הולך לספר לאבא...".

 

המנהל עדיין שתק. כשנכנסו לסמטה הצרה ברחוב הגפן, הבחין שימעל'ה במודעות אבל ענקיות ובהמון מכוניות ואנשים ממהרים. אדון ביסמוט חנה על המדרכה, אחז בכף ידו של הילד וצעד כמו בזריזות לכיוון הבית.. הזעקות פילחו את חלל השכונה... אוהל אבלים כחול נמתח לאורך החצר... לפתע הוא הבין. הוא הביט במודעה  גדולה שהודבקה על גדר האבן וקרא את הכתוב. שמו של אביו חנניה ארמונדו ז"ל היה כתוב באותיות מרובעות. "המנהל, אבא מת?" הוא שאל, נבוך, מבולבל, מבוהל. אדון ביסמוט הנהן קלות בראשו, ושימעל'ה פתח בדהירה כמו חיה פצועה לכיוון הדלת. אמו, אחיו ואחיותיו ישבו על הארץ ובכו מרה. עוד מעט יוצא מסע ההלוויה.... בין לבין שמע שימעל'ה שאבא נפל מסולם גבוה באתר בנייה בו עבד, ונהרג במקום.

אמא אלמנה, עם שבעה יתומים, הוא השלישי ברשימה. משפחה דחוקה. המשכורת של אבא ז"ל הספיקה למחיה מינימלית, עכשיו גם זה איננו. פה שם ארגוני חסד הביאו להם מזון, בגדים ונעליים, בעיקר בחגים הם די תלותיים בעזרה הזו.

 

עד גיל 13 שרד שימעל'ה איכשהו- בבית הספר. קשיי הפרנסה, ושגרת המחסור הוציאו אותו אל שוק העבודה. אמא ביקשה שילמד, אבל הוא רצה להביא לה כסף, כמו אבא. המנהל ביסמוט ניסה לשכנעו ללמוד מקצוע, אבל שימעל'ה התעלם ממנו.. יש לו כבר מקצוע שהוא אוהב. תדלקן. כן, יש לו כמה זיכרונות מאבא ז"ל, שלקח אותו כמה פעמים על גבי הטנדר לאתר בנייה, בדרך נכנסו לתחנת דלק, ואבא סימן לו "בוא שמעון, תריח את הבנזין". הו, הו, הוא אהב מאד להריח בזנין, האדים שעלו מן הטנק דלק האדימו את נחיריו הרוטטים. ריח מתוק חריף.

 

תשע"ו, 2016

שלום לך ר' לוי!

לא מכבר התגלגל לידיי אחד מספריך. לאחר קריאתו חשבתי לעצמי שיש לי סיפור לא רע, שבהחלט יכול להתנחל באיזשהו ספר טוב שלך. קוראים לי שמעון, ואני בן 66...

בקיצור, התחלתי את הקרירה שלי כתדלקן בגיל 13.5, כשמסביבי המון משאיות, טנדרים, אוטובוסים וגם מכוניות יוקרה. אדי הבנזין היוו עבורי זיכרון נעים מאבא ז"ל, שהיה איש עבודה פשוט, מסורתי, שעם לכתו הותיר אותנו דחוקים ועניים ממש.

יום אחד נכנסה מכונית מרצדס מהודרת לתחנת דלק. הנהג נכנס למסעדה.

וסימן לי לתדלק ולשטוף אותה מבחוץ. שטר של 10 לירות היה מונח על הספסל האחורי, בחמדנות של נער רעב הטמנתיו בכיס. מכאן נפתחה הקריירה השנייה שלי. תדלקן וגנב. אני לא מרגיש נוח לספר לך, אבל כמעט ולא הייתה מכונית יוקרתית שלא "לקחתי" ממנה משהו. חפיסת סיגריות, גפרורים, בקבוקי שתייה, וגם כסף קטן, שהונח בדרך כלל ליד מוט ההילוכים.

הגניבות, לא נעים לספר, בהחלט עזרו לקיום היומיומי של המשפחה. לאמא סיפרתי שאני מקבל טיפים מנהגים, ושהבוס שלי מבסוט ממני עד השמים, ונותן לי בונוסים. הייתי מספיק מתוחכם לא לגנוב מקליינטים קבועים, כדי שלא יחשדו בי.

 

ערב אחד, כשהייתי בן 18, תדלקן ותיק עם רקורד של גנב מיומן, נכנסה מכונית די מקרטעת עמוסה בקרטונים סגורים לתחנה, ויצא מתוכה איש חרדי עם זקן לבן. הוא צעד לכיוון הקיוסק, וסימן לי לתדלק. בזווית העין קלטתי תיק ג'יימס בונד שמנמן שהונח בחלל שבין הספסל האחורי לכיסא הנהג. בחוץ ירד מבול, מה שהקל עלי את המשימה. התיק הוכנס והוסתר בתוך מעילי, החרדי שילם על הדלק ונעלם.

בחצות לילה החלפנו משמרת. עליתי על האופניים שלי, עטפתי את התיק הגנוב בשקית ניילון שחורה ונסעתי הביתה. השלל לא היה רע בכלל. כמה שטרות בסכום כולל של 100 לירות, שתי קופסאות סיגריות ומצית, וכן, כמובן המון ניירות ומחברת, ויומן אישי עב כרס. חשבתי אולי להחזיר את הניירת והיומן ליהודי ששמו התנוסס עליהם, אבל חששתי מחקירות. לקחתי את התיק והצנעתי אותו אל תשאל למה במחסן שבחצר, מתחת לארון עץ מיושן. בחסדי שמים לא גייסו אותי לצבא עקב המצב המשפחתי, נחשבתי כמפרנס של אלמנה ויתומים, וגם עקב העובדה שההשכלה שלי הסתכמה בתדלוק רכבים... ועוד.

אני מסמיק עד תנוכי אוזניי לספר לך, שבגיל 25 עדיין תדלקתי, אבל "הלקיחות" שלי כבר התפתחו לכל מיני כיוונים. ההסוואה, ומיסוך העשן שלי היה, שרוב זמני אני בתחנת דלק, עם פרצוף של שה תמים שכל הנהגים מחבבים. חלק מאחיי כבר התחתנו, אך אני עדיין רווק. אמא לא מתאוששת מהאובדן של אבא, ושומרת על אחדות המשפחה.

 

בערב פסח אחד אמא ביקשה שאעשה סדר במחסן. אספתי את כל האלטע זאכן וזרקתי החוצה. והופ, מתחת לארון אני מגלה את אותו תיק ג'יימס בונד ופותח אותו... ונזכר שחשבתי שאולי אחזיר אותו לבעליו. כעשור חלף מאז שהשלל הזה ברשותי.

אדון לוי, אל תשאל איך, למה וכמה. החלטתי לעיין היטב ביומן הפרטי עב הכרס של האיש, ששמו ר' שמעיה אייטנשיק, ואז חשכו עיני, או יותר נכון הוארו עיני. היומן של ר' שמעיה, לא היה אלא ארכיון של מעשי חסד מופלאים... האיש היה ארגון מיומן ומופלא של מעשים טובים, אשר הפעיל תורמים ומתנדבים בהצנע לכת. כך, למשל, ראיתי רשימות מסודרות  של כלות וחתנים שזכו ממנו לסכומי כסף יפים... הוא רכש  ציוד רפואי לחולים... הוא ערך רשימות דקדקניות של תורמים עם כתובות ומספרי טלפון... הוא רשם לעצמו תזכורות כמו "להחליף מקרר לאלמנה מועלם", או "לתקן חלון לברקוביץ הנכה".

בין לבין הבחנתי בתיעוד של ביקורים שלו אצל זקנים חולים בבתי אבות ובבתי חולים. הרגישות שלו היית מדהימה כך למשל היתה שורה שתיעדה "אדון יוספי מחדר 402 אוהב מאד בוטנים", או "לגברת יהלומי אין נעלי בית". ואני עובר דף אחרי דף ולא מאמין, היהודי הזה פשוט היה פס ייצור של מעשים טובים,... לקרוא ולבכות.

 

עד שהגעתי לעמוד המכריע. אני מצטט לך מן הזיכרון: "משפחת ארמונדו, אלמנה עם 7 יתומים. לקנות להם בגדים ונעליים. יצחק נעל 26 מכנס 40, יעקב נעל 20 מכנס 36, חנה נעל 32 שמלה 22, שמעון נעל 38 מכנס 28..." כן גם אני מתועד ביומן שלו... ולא פעם אחת, היהודי הזה, לפחות פעם בחודש שלח לאמא בשר ודגים. והכל מתועד ביומן.

שמעיה לא שכח את משפחתנו באף חג. השורה הבאה מוטטה אותי, "לקנות לגב' ארמונדו תכשיט לחג ולשלוח ע"י המתנדבת רבקה". איזו רגישות! הוא דואג לאמא שלי. לא, לא היכרנו אותו, ההטבות שלו הגיעו ע"י שליחים ומתנדבים... שהתחלפו מעת לעת.

לפתע הרגשתי שעולמי מתמוטט עלי... בהחלט יתכן שבאותו יום שסחבתי לו את התיק, הייתי לבוש בבגדים ונעול בנעליים שהוא קנה לי... הרי זה כמו לירוק לו בפרצוף. תחושה איומה של כפיות טובה סדקה אותי ופוררה בתוכי קיר של רוע וערלות לב...

שימעל'ה, איך אתה לא מתבייש? סנטתי בעצמי. אתה גנב עלוב ונבזה, סוחב בלי מצפון מאנשים ועוד מתכנן גניבות ועושה להם רע ומעציב אותם, בעוד שיש בעולם אנשים שעסוקים בלתת, בלדאוג לחסרון הזולת... כדי שירגישו יד תומכת ואוהבת בעולם. שיש הטבה, אמיתית.

עליתי על הוספה שלי ונסעתי בלב שותת דמע וייסורי מצפון לביתו של ר' שמעיה. נקשתי, הוא פתח... הוא לא השתנה הרבה. שמיעה הודה לי בחום רב שהחזקתי לו את ה"אבידה"... הוא ביקש שאכנס, הגיש לי כוס תה עם ביסקווטים וביקש שנלמד משנה אחת בפרקי אבות :על שלושה דברים העולם עומד... ועל גמילות חסדים". וכך אמר לי שימעל'ה, אין לך מושג כמה אני מעריך שגמלת עמדי חסד והשבת לי את האבידה הזו... כעשר שנים חיכיתי ליומן הזה..."

נפרדנו בלחיצת יד. נסעתי משם לתחנת הדלק, שאפתי אל ניחריי את אדי הבנזין.. נזכרתי באבא... והחלטתי, זהו שימעל'ה, מכאן ואילך אתה מתחיל  להיות בנאדם...

 

כ40 שנה חלפו מאז, אדון לוי, וגם לי יש יומן פרטי כמו לשמעיה אייטנשיק, מלא בכתובות ובמעשים טובים... כן, שמעיה כבר 30 שנה נמצא בעולם האמת, וחוץ ממך ומהקוראים שלך, אף אחד לא ידע שזו לא הייתה השבת אבידה, אלא החזרת גניבה...

ואני מרגיש שאני מנציח אותו... וממשיך את דרכו... ואדי הבנזין מפעם לפעם מוסיפים לי המון אנרגיה חיובית, להמשיך ולתת לבניו של מלך.

 

 

תפילה

רבונו של עולם

אני מבקש לעלות עוד מדריגה באמונה שכל מה שקורה זה לטובה, תעזור לי. כי אם מדובר בצער שלי, זה יותר קל לי, אני מזכיר לעצמי שכל מה שקורה בחיים זה הכל ממך אבא והכל לטובה. שכל הצער והיסורים שיש לי עכשיו ממה שקרה, זה ככה אתה אוהב אותי, זה מהאהבה והרחמים שלך מה שקרה לי. ואם צריך, אני מתחיל לנגן את השיר הנפלא הזה שאומר שהכל הכל הכל לטובה, שמה שה' עושה זה לטובה ולפעמים גם מוסיף ריקוד קטן ואני דיי מהר נירגע, אני שב להתחבר אליך אבא.

 

אך אם מדובר בצער של אחרים, ובעיקר של אנשים קרובים , שאני אוהב, זה מאד קשה לי. כי עיקר השמחה שלי בחיים זה לעשות טוב לאחרים, לשמח אותם,  לעזור להם איפה שאני יכול וכשאני גורם לשני צער, למשל שחיכה לי זמן ממושך בחוץ ולא הגעתי כי לא הבנתי שהוא אכן מחכה, או שאמרתי משהו למישהו שפגע בו, או שהתעקשתי ולא ויתרתי וגרמתי צער לשני זה כל כך קשה לי זכה אותי אבי שבשמים שגם כשקורים כאלה שגורמים צער לשני, לזכור שהכל ממך והכל טובה. שככה בדיוק היה צריך לקרות.

כמובן שאני מבקש רק לשמח, ושלעולם לא אגרום צער, אך אם זה כבר קרה, סימן שזה היה צריך לקרות. רבונו של עולם, זכה אותי באמונה.

 

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע