הפטרת בחוקותיי

נכתב על ידי יהודה ברקאי, 17/5/2018

 ד' סיון תשע"ח  
בנתיבות הרואים 

לקט מדברי גדולי הדורות על הפטרת השבוע

אשכנזים וספרדים: ירמיהו ט"ז (י"ט-י"ז י"ד) ה' עֻזִּ֧י וּמָעֻזִּ֛י וּמְנוּסִ֖י בְּי֣וֹם צָרָ֑ה אֵלֶ֗יךָ גּוֹיִ֤ם יָבֹ֙אוּ֙ מֵֽאַפְסֵי־אָ֔רֶץ וְיֹאמְר֗וּ אַךְ־שֶׁ֙קֶר֙ נָחֲל֣וּ אֲבוֹתֵ֔ינוּ הֶ֖בֶל וְאֵֽין־בָּ֥ם מוֹעִֽיל.

תימנים: יחזקאל ל"ד (א'-כ"ז) וַיְהִ֥י דְבַר־ה' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר. בֶּן־אָדָ֕ם הִנָּבֵ֖א עַל־רוֹעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל הִנָּבֵ֣א וְאָמַרְתָּ֩ אֲלֵיהֶ֨ם לָרֹעִ֜ים כֹּֽה־אָמַ֣ר... ה֤וֹי רֹעֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֤ר הָיוּ֙ רֹעִ֣ים אוֹתָ֔ם הֲל֣וֹא הַצֹּ֔אן יִרְע֖וּ הָרֹעִֽים.

הרקע להפטרה וקשרה לפרשתנו

פתיחת ההפטרה הינה למעשה באמצעה של נבואות קשות לישראל. עפ"י האברבנאל מדבר הנביא על העתיד בו יבואו הגוים ויכירו בטעותם שהלכו אחרי הע"ז שקבלו מאבותיהם. המלבי"ם גם מפרש שהגוים יבואו לעתיד לבוא, אך מכאן עובר לתוכחת מגולה לישראל בדורו של ירמיהו: חַטַּ֣את יְהוּדָ֗ה כְּתוּבָ֛ה בְּעֵ֥ט בַּרְזֶ֖ל בְּצִפֹּ֣רֶן שָׁמִ֑יר חֲרוּשָׁה֙ עַל־ל֣וּחַ לִבָּ֔ם וּלְקַרְנ֖וֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶֽם[1]. קשר פשטני לפרשה ניתן ללמוד מהכתוב וְשָׁמַטְתָּ֗ה וּבְךָ֙ מִנַּחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ. פירש רש"י: על כרחך תשמט ארצך את אשר לא שבתה בשבתותיכם שאמרתי לכם ושבתה הארץ (ויקרא כ"ה ב') ובדברי התוכחה שנקראו בפרשה (ויקרא כ"ו ל"א-ל"ג) ונתתי את עריכם חרבה...והשימותי את הארץ...ואתכם אזרה בגוים. גלות באה לעולם... ועל שמיטת הארץ...(אבות ה' י"ב). אמנם ביתר עמקות בהפטרה נלמד ענין הבטחון בקב"ה בָּר֣וּךְ הַגֶּ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר יִבְטַ֖ח בַּֽה'. וענינה של השמיטה ודאי בא להראות וללמד על מדת הבטחון של האדם בבוראו, כי למרות שאינו מעבד את אדמתו, שם בה' מבטחו שיפרנסנו בשנה זו. עם זאת בהבחנה דקה ועמוקה כתב הרב משה ליכטנשטיין שליט"א בנתיבי הפטרה: לב ליבה של פרשת בחקותי היא התוכחה, ועל כן לא נתפלא אם ההפטרה משמשת כתגובה עליה. פתיחתה 'ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה' מכינה אותנו לקראת נבואת נחמה, אך המשך הדברים כולל תוכחה חזקה ונמרצת. פסוק הסיום רְפָאֵ֤נִי ה' וְאֵ֣רָפֵ֔א הוֹשִׁיעֵ֖נִי וְאִוָּשֵׁ֑עָה כִּ֥י תְהִלָּתִ֖י אָֽתָּה, איננו מתאר נחמה וגאולה אלא רק מבטא בקשה ושאיפה לישועה ורפואה שאינן נראות כרגע באופק. [בעיון בנביא במקום ההפטרה נראה] שהפסוק המסיים את ההפטרה כלל איננו חתימה, אלא פתיחה...אין בתפלה זו של סיום ההפטרה מן הגאולה, אלא היא בקשה ותפילה לקראת המשך המאבק והצרות [של ירמיהו עם בני דורו]. ומכאן מגיע הרב ליכטנשטיין לנקודת מבט שונה למרכזה של ההפטרה, והיא מידת הבטחון.

מידת הבטחון הנלמדת בהפטרה

כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה' אָר֤וּר הַגֶּ֙בֶר֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְטַ֣ח בָּֽאָדָ֔ם וְשָׂ֥ם בָּשָׂ֖ר זְרֹע֑וֹ וּמִן־ה' יָס֥וּר לִבּֽוֹ. וְהָיָה֙ כְּעַרְעָ֣ר בָּֽעֲרָבָ֔ה וְלֹ֥א יִרְאֶ֖ה כִּי־יָב֣וֹא ט֑וֹב וְשָׁכַ֤ן חֲרֵרִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֶ֥רֶץ מְלֵחָ֖ה וְלֹ֥א תֵשֵֽׁב. בָּר֣וּךְ הַגֶּ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר יִבְטַ֖ח בַּֽה' וְהָיָ֥ה ה' מִבְטַחֽוֹ. וְהָיָ֞ה כְּעֵ֣ץ׀ שָׁת֣וּל עַל־מַ֗יִם וְעַל־יוּבַל֙ יְשַׁלַּ֣ח שָֽׁרָשָׁ֔יו וְלֹ֤א [יִרְאֶה֙] כִּֽי־יָבֹ֣א חֹ֔ם וְהָיָ֥ה עָלֵ֖הוּ רַֽעֲנָ֑ן וּבִשְׁנַ֤ת בַּצֹּ֙רֶת֙ לֹ֣א יִדְאָ֔ג וְלֹ֥א יָמִ֖ישׁ מֵעֲשׂ֥וֹת פֶּֽרִי. בספר הנ"ל (בנתיבי הפטרה) כתב: הבעת התחושה של הנביא שה' מעוזו איננה באה על רקע של הצלחה והצלה, אלא מתוך עמקי המשבר והאִיוּם, ובזה משמעותה. וכאן מביא דברי החזון איש המפורסמים מספרו אמונה ובטחון (פרק ב' א') וזלה"ק: ...טעות  נושנה נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון...שם 'בטחון' המשמש למדה מהוללה ועיקרית בפי חסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין בכל מקרה שפוגש אדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא השניה, כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב – הוא מחוסר בטחון. ואין הוראה זו בבטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד, אין העתיד מוכרע! כי מי יודע משפטי ה' ותגמולותיו יתברך?! אבל ענין הבטחון הוא להאמין שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך. עכ"ל החזו"א זיע"א. וראה בספרו של הרב אברהם גולדברג שליט"א בטחון איש [ספר סוגיות בבירור מדת הבטחון בדרך 'לומדות' עיון בראשונים ואחרונים. המחבר הינו רבה של 'תל ציון' יע"א]  שבפרק ב' מספרו האריך והרחיב כיד ה' הטובה עליו, בביאור מעיינות טוהר פלגי מים הזכים, של קדמונים ואחרונים עליהם מושתתים דברי החזון איש. נוסיף רק מדברי פתיחתו לספר: אך זאת למודעי דלרכישת מידת הבטחון, אין די בידיעת הדברים, אלא יש לעמול על זאת בעבודה פנימית וחיזוק יסודות האמונה...

כשבוטח באדם שיושיעו מכח ה' – בטחון הוא

מבאר המלבי"ם וזלה"ק: ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו, כי יש הבוטח באדם, ובכל זאת בוטח בה', והוא אם יבטח שה' יושיעהו ע"י שר פלוני, שהגם שבוטח באדם, עיקר הזרוע והכח של הבטחון הוא בה'. אבל מי שכל הבטחון שלו הוא באדם, עד שגם הזרוע (שהוא הכח המניע את היד הפועלת) ישים בשר, שבוטח רק בכח בשר, ומן ה' יסור לבו לגמרי, זה הוא ארור. עכ"ל המלבים. מקור אחר מן הראשונים ממנו אנו למדים כי גם כאשר אדם מודע לכוחו וכשרונותיו, עליו לייחסם לה' יתברך, ולא לעצמו, ובכך אין פגם, מוצאים אנו בדרשות הר"ן (דרוש י') כתב וזלה"ק: ...רצה בזה, כי עם היות שאמת שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והוא אומרו (דברים י"ח) וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, לא אמר וזכרת כי ה' אלהיך נותן לך חיל, שאם כן היה מרחיק שהכח הנטוע באדם לא יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא, יתברך. עכ"ל הר"ן.

משפט העושר – עשיית צדקה

קורֵ֤א דָגַר֙ וְלֹ֣א יָלָ֔ד עֹ֥שֶׂה עֹ֖שֶׁר וְלֹ֣א בְמִשְׁפָּ֑ט בַּחֲצִ֤י יָמָיו֙ יַעַזְבֶ֔נּוּ וּבְאַחֲרִית֖וֹ יִהְיֶ֥ה נָבָֽל. מבארים המפרשים (עפ"י תרגום יונתן, מהר"י קרא, מצודות) שהקורא זה שם של עוף, ולא פעולה. ודגר משמעותו אסיפה (מהר"י קרא) כלומר העוף אוסף ביצים שאינן שלו ואז יושב עליהן, לפי רש"י ה'דגר' משמעותו צפצוף שבאמצעותו הוא מושך אפרוחים אליו (עפ"י רד"ק ומלבי"ם נראה שמפרשים משמעות 'דגר' כהבנתנו שהיא פעולת הישיבה על הביצים או אפרוחים כדי לחממם). לכל המפרשים, כשיגדלו האפרוחים הם יעזבו אותו כי יבינו שאינו מולידם. כך העושר שנעשה שלא במשפט, הוא יפסידו. ומבאר המלבי"ם כי יותר מכך, יהיה גרוע ממי שלא היה לו כלל עושר, מכיוון שאדם שלא היה לו עושר, אבל לא היה נבל, לעומתו המעשיר שלא ביושר יהיה בלא כספו, אך ישאר בנבלותו, כי ישאר בו הטבע לעשוק ולעשות נבלה. ובפירושו של רמ"ד וואלי לירמיהו ביאר על דרך הרמז, כי אדם זה שנטל ממון שאינו שלו הרי הוא פרץ גדר - דגר בחילופי אותיות. פירוש מקורי בענין 'משפט העושר' מצינו בספר מתוק מדבש לרב יצחק פרחי (מרבני ירושלים תקמ"ג-תרי"ד. נדפס מחדש ע"י אהבת שלום ירושלים תש"ס) וכך ביאר (פרק ד') ...אפשר לומר שבא לרמוז שמשפט העושר הוא לעשות צדקה, לא לאכול ולשתות ולשמוח. וזה אומרו עושה עושר ולא במשפט, רוצה לומר שאינו נוהג משפט העושר דהיינו להיות חונן דלים ולהיות מהנה תלמידי חכמים מנכסיו. איש כזה 'בחצי ימיו יעזבנו וכו' רחמנא ליצלן, וגם גורם לו עניות, כי מאחר שאינו עושה משפט העושר, ניטל ממנו עושרו ונשאר עני. ואפילו אם יעמוד לו ממונו הוא לרע לו, כמו שאמר שלמה (קהלת ה' י"ב)" עושר שמור לבעליו לרעתו...אמנם האיש אשר חננו ה' עושר ונכסים ועושה צדקה בכל עת, ומלוה לעני בשעת דחקו, ומרבה להיטיב עם כל הבריות, אשריו בעוה"ז וטוב לו לעוה"ב. עכ"ל הרב יצחק פרחי זלה"ה.

ביאור עמוק בענין כסא הכבוד וסמיכות המים אליו

...ולפי שהנשמות הטהורות שרשן בכסא הכבוד ושם עיקר הטהרה, היה מרמזי התורה שבכל מקום שנזכר בתורה כסא הכבוד יזכיר מים בצדו הוא שכתוב (תהלים צ"ג) נכון כסאך מאז וסמיך ליה (שם) נשאו נהרות ה', וכתיב עוד (ירמיה יז) כסא כבוד מרום מראשון וסמוך ליה מקוה ישראל ה', וכן כתיב עוד סביבותיו סוכתו חשכת מים עבי שחקים. ולפי שהמים עיקר הטהרה צווינו מרומז בסכך הסוכה שאין מסככין בדבר המקבל טומאה שנאמר(דברים ט"ז) באספך מגרנך ומיקבך...כד הקמח לרבינו בחיי 'סוכה'.


[1] ראוי לציין כי פסוק זה הינו תחילתו של הפרק הבא, אבל המפרשים (האלשיך הקדוש, שבתחילת דבריו מביא שאלות על הפסוקים אותם עומד לבאר, שואל ברצף מהפסוק הפותח את ההפטרה וממשיך ישירות לפרק י"ז, שבקריאת ההפטרה אין הדבר ניכר כלל, וודאי שזו הדרך הנכונה לרציפות הכתובים) וכן נראה מפירושו של האברבנאל שזהו המשך, ובמצודת דוד ביאר כך במפורש וז"ל (ד"ה חטאת יהודה): מוסב למעלה [דהיינו הפסוקים הקודמים] לומר הנה בסוף גם האומות יעזבו הפסילים ויאמינו בה', והנה יהודה עדיין  עתה חטאתה שמורה בליבם כאלו כתובה שמה בקולמוס מברזל ובצפורן שמיר.   


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע