י"א אדר תשע"ח

פורים כיסוד מחשבת היהדות

 (קדושת הגוף ואיחוד עולמות[1])

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים, והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח. (דברים כי תצא כ"ה י"ז-י"ט)

אנו מצווים על מחיה מוחלטת של עמלק. בשמואל (א' ט"ו) אומר ה' לשמואל שיצוה את שאול: כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים, עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל  אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור. שאול מצווה להשמיד את עמלק לגמרי.

בדברים (שופטים כ' י'-י"ד) אנו מוצאים דיני יציאה למלחמה:

כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, אם תענה מוטב, והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך, ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה, ונתנה ה' אלקיך בידך והכית את כל זכורה לפי חרב. רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך.

מתעוררות שתי תמיהות גדולות: אחת – מדוע עלינו לזכור את אשר עשה לך עמלק, מה היה חטאו הגדול שנצטוינו לזכרו?

השניה – המשך לראשונה, מדוע 'והחרמתם את כל אשר לו', ללא פתיחה בשלום, והכחדה גם של הנשים הטף וכל הבהמה?

בתחילה נעמוד על הבנת חטאו הגדול. "פסוקי האשמה" המיוחסים לו כתובים במצות מחייתו, אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע וללא ירא אלקים.

שני פירושים לאשר קרך, האחד – מלשון קירור (עפ"י לתורה ולמועדים לרב שלמה יוסף זוין זצ"ל), השני – לשון מקרה. בהמשך דברינו יובנו שני הפירושים לא שונים אלא כמשלימים אהדדי.

בשעה שיצאו ישראל ממצרים כל העולם שמע את הניסים הגדולים שעשה הקב"ה לישראל ופחד ממנו, כמו שמתואר בשירת הים, שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום אלי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען. ובדברי רחב למרגלים ששלח יהושע:

ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם בצאתכם ממצרים וכו'. ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (יהושע ב' ט').

כאן נבין משמעותן העמוקה של מלחמות ישראל בכל הדורות. עם ישראל הנושא שם אלקים בקרבו, צריך ללמד ידיעת אמונת דעת אלקים לעולם, שה' ברא את העולם ומשגיח עליו, בחינת עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו (ישעיה מ"ג) עם ישראל צריך לחשוף את הקדושה והרוחניות הנמצאת בעולם. אך האומות מתנגדות לכך. עיון קצר במדרשי חז"ל יאמתו לנו זאת.

במכילתא (בשלח פרשת שירה פרשה ו') מצינו: וברוב גאונך תהרוס קמיך, נאמר קמיך ולא קמינו. מגיד שכל מי שקם נגד ישראל כאילו קם נגד אלקי ישראל, שנאמר, כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש. ובמדרש שוחר טוב אנו מוצאים, אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פ"ג), כל זמן שישראל קיימים הוא נקרא אלקי ישראל ואם נעקר ישראל אלקי מי נקרא?! ובהמשך הדברים, כי נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותו, כל מה שהן עושין ומרגישין עלינו – בשבילך הוא, שנאמר, למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו.

האומות רוצות לעשות מלחמה בה' אך כיון שאינן יכולות עושות מלחמה בישראל. הראשון ויסוד גילוי זה הוא עמלק המכונה 'ראשית גוים עמלק' הוא הראשון שנשא את דגל הכפירה בעולם ע"י שכינס את כל האומות להלחם נגד ישראל בשעה שיצאו ממצרים. כך אומרת המכילתא (בשלח פרשת ויבוא עמלק פרשה א') רבי יוסי בן חלפתא אומר, ויבא עמלק – שבא בעצה. מלמד שכינס כל אומות העולם ואמר להם בואו וסייעוני על ישראל, אמרו לו לא נוכל לעמוד כנגדן, פרעה לא עמד כנגדן, שטבעו הקב"ה בים סוף וכו'. אמר להם בואו ואתן לכם עצה מה תעשו, אם הם ינצחוני ברחו לכם ואם לאו בואו וסייעוני על ישראל.

תכלית כל זאת, אומר המלבי"ם (סוף פרשת בשלח): להראות לכל יושבי תבל שאין ביכולת ה' להושיעם מידו, ושכל הניסים היו מעשה להט וכו' וחכמת משה וכו' לפי זה היתה עיקר מלחמתו נגד ה'.

בשעה שישראל יצאו ממצרים היו כיורה רותחת, שאף לא אחד העז לקפוץ לתוכה. בא עמלק ומשנכנס לתוכה, אעפ"י שנכווה, צינן במשהו והראה לאומות העולם שאפשר לפגוע בעם ישראל. מה שאמרנו בתחילת דברינו ש'קרך' מלשון קירור יובן בשתי משמעויות: האחת, לאחר מלחמת עמלק ניסו גם אומות אחרות לפגוע בישראל, לדוגמא אדום, כשבקשו ישראל לעבור דרך ארצו הוא סירב, וכן סיחון ועוג שיצאו להלחם בישראל כשהללו בקשו לעבור בארצם. אם כן עמלק קירר את ישראל מהבחינה הפיזית. אבל גם 'קירר' מהבחינה הרוחנית.

על התגובה והתשובה לכך, כתב בספר קרן לדוד לרב אליעזר דוד גרינוולד זצ"ל בנו של בעהמ"ח ערוגת הבושם (מגדולי רבני הונגריה בתקופה שלפני השואה) וזלה"ק[2]: ...זכור...עשה לך עמלק...כלומר, שעשה עצמך בחינת 'עמלק' ע"י חלק הרע שבתוכך...ציננך וקירר אותך מעבודת ה'. ואתה עיף ויגע, שהוא ג"כ בחינת עמלק, שאינך זריז וקל כנשר לעשות רצון אבינו...ע"כ הזהירה התורה הקדושה למחות את בחינת עמלק מקירבך, ובמה יוודע איפוא שהעברת בחינת עמלק? אם תרגיש שמחה של מצוה ונייח נפש, תענוג רוחני בעשיית מצות ה' ובלמוד התורה הקדושה. על דרך שאמרו (ויקרא י"ח ה') אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – שירגיש חיות בהם, זה האות שמחית את עמלק מקרבך...על דרך שפירשתי בס"ד, יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (תהלים ק"ד כ"ג) – שירגיש עריבות בקיום מצוות ה'. עכ"ל הקרן לדוד. 

ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, הנחשלים אלו שלא היו חזקים באמונתם בקב"ה לפני בואו של עמלק, ולאחר בואו – ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים. כיצד הגיעו לשפל מדריגה זו? כאן מתקשרת המשמעות השניה של קרך במובן של 'מקרה'. עפ"י דברי המלבי"ם שהבאנו לעיל, רצונו של עמלק היה להראות לאומות העולם שאין יכולת ה' להושיעם מידו והכל כשפים של משה עמלק רוצה להראות שאין השגחה בעולם והכל מקריות. ה'אשר קרך' שקירר את הנחשלים באמונתם שראו שהם פגועים לעמלק יחשבו שבאמת כל הניסים היו ע"י משה ועל דרך המקרה, ומכאן הגיעו לדרגה התחתונה של 'לא ירא אלוקים' כלל.

עמלק לא הסתפק בהריגת הנחשלים. אומר הפסיקתא דרב כהנא (וכן תנחומא כי תצא ט'): מה היו בית עמלק עושין? היו מחתכין מילותיהן של ישראל ומזרקין כלפי מעלה ואומרים: בזה בחרת, הא לך מה שבחרת! עכ"ל.

לשם הבנת עומק דברי חז"ל אלו, בעצם חיתוך המילות וזריקתם כלפי מעלה, נשים פעמינו ותפילתנו לאל דעות, שדברינו יהיו לרצון ונחת לפניו. ראשית הבנת מהותה של מצות המילה:

המהר"ל בתפארת ישראל (פרק ג') מבאר את ההבדל בין האדם לבין כל שאר הנבראים. והוא שהאדם מורכב משני עולמות, גופו מהעולם הטבעי החומרי, ואילו נשמתו מהעולם העליון הרוחני, נשמה אלקית.

הבדל נוסף, כל הנבראים נבראו במדרגתם השלימה, הבהמה בעולם הטבעי והמלאכים בעולם העל טבעי, 'מלאכים נקראו עומדים' להם לא שייכת עליה וירידה בדרגות הרוחניות, רק האדם מיוחד בזה שאין השלימות שלו בפועל אלא רק בכח, עליו מוטלת העבודה לגלותה בפועל. הוא צריך לתקן את העולם הטבעי לקדש ולרומם אותו. כדי לתקן את העולם צריך דבר שהוא חוץ לגדר העולם, כיוון שכמכונה אם רוצים לתקנה, המתקן צריך להיות גדול ובמעלה יתירה ממנה, כיוון שאם ישווה לה לא יוכל לתקנה. כך את העולם הטבעי מתקנים ומעלים ע"י ענין שהוא על טבעי, וזו התורה שקדמה ומעל העולם הטבעי שנבראה קודם ששת ימי בראשית, כפי דברי חז"ל בבראשית רבה (פרשה א' אות ד').

המהר"ל בדבריו במשמעותם של המספרים, מבאר שהספרה שבע מורה על סדר העולם הטבעי, ושמונה – מורה על העולם העל טבעי. את המשימה הזו של תקון העולם והשלמתו, עושים ע"י מעשה המילה, כך מחדירים לאדם את מטרתו ויעודו בעולמו ע"י מעשה המילה. מצד העולם הטבעי הגוף שלם, חיתוך הערלה זו ההשלמה ותיקון מצד העולם העל טבעי. זה נעשה דוקא ביום השמיני, לאחר שהאדם עבר שבעה ימים ראשונים שהם נגד העולם הטבעי, מגיע היום השמיני זה הרגע המתאים בו מורים לו לאדם את תכליתו ע"י מעשה המילה שהוא חוץ לסדר העולם הטבעי. כך כותב המהר"ל שם: וכן כל דבר שהוא על הטבע והוא תקון מה שחסר הטבע הוא אחר השבעה וזה טעם מילה בשמיני כי האדם מצד הטבע נברא עם הערלה והוא פחיתות הטבע לפיכך תקון הזה הוא ביום השמיני לפי שהוא אחר הטבע שנבראת בששת ימי בראשית, עכ"ל.

האדם א"כ, צריך לחבר ולאחד את העולמות - להעלות את עולם הטבע לקראת עולם הרוח והקדושה ע"י הכנסת הקדושה לחיי העולם החומרי, ולגלות את הבחינה האלוקית המסתתרת בו. כפי דברי השפת אמת בראשית ספרו, העולם נקרא כך על שום שמעלים את כוחות הקדושה הטמונים בו.

עמלק כשחתך את המילה התכוון לחתוך את העולמות, לנתק את הקשר בין העולם הגשמי הטבעי לבין הרוחני העליון, וזאת משתי בחינות, האחת – אין השגחה בעולם והכל מקריות. השניה – עבודת אלקים, רוחניות וקדושה שייך רק בעולם העליון אך לא בעולם הטבעי. לשיטתו אין יכולים שני עולמות אלו לדור בכפיפה אחת. (אחד הפירושים לברכת 'רופא כל בשר ומפליא לעשות' היא, הפלא שקשר גוף החומרי עם נשמה אלקית).

דעה זו אידאולוגיה היא מנוגדת ל'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. מכאן מובן כי 'יד על כס יה' אין ה' שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק (תנחומא כי תצא י"א), כי אלו דברים סותרים, קדושה, טהרה, אמונה, בבורא עולם, השגחה ואיחוד עולמות עליונים ותחתונים. נגד זה: טומאה, חושך, כפירה בבורא עולם ובהשגחה, פירוד עולמות. דבר זה צריך 'והחרמתם את כל אשר לו' לומר לעמלק כי טעות בידו לא 'אשר קרך' של מקרה, אלא השגחה אלקית. לא פירוד בעולמות אלא הכל מאוחד וגם הטבע הגשמי הבהמה שאינה מחוברת לכאורה לאלקות, הכל מהבורא הכל אלוקי.

בהקדמה לשבת הארץ כותב הראי"ה:

מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו, סגולתה של כנסת ישראל היא, שהיא מסתכלת על ההויה כולה באספקלריה המאירה של קודש, בכל עוז חייה היא מכרת שהחיים שוים הם את ערכם רק באותה המידה שהם אלקיים, וחיים שאינם אלקיים אינם שוים לה מאומה. היא יודעת עוד, שבאמת אין חיים אלא אלקיים וחיים שאינם אלקיים אינם חיים כלל, והידיעה הזאת, המונחת בעומק תכונת נשמתה מטבעת עליה את חותם ערכה המיוחד לה המוטבע על כל יחיד ויחיד מיחידיה כי אורו וישעו של היחיד תלויים הם במידת ידיעתו את התעמקותו והתבלטותו של החותם הכללי הזה, של הכרת ערך החיים רק באלהיות, בתוך עומק נשמתו. 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום'.

ומכאן גם מגיעים למיוחד שבפורים - השמחה היא דוקא שמחת הגוף, שמצוות היום במשתה ומשלוח מנות בדברים גשמיים, להראות לעמלק–המן שרצה להשמיד את ישראל השמדה פיזית, 'להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד'. ביטול גוף ישראל זה גם ביטול רוחם, המן רצה להפריד בין העולמות, בין הגשמי הטבעי לבין הרוחני העליון (להכריז שח"ו אין אלקים) ועל כך התהפך הכל לטובה, 'ובשנים עשר חודש הוא חודש אדר יום אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם'

יותר מכך, התהפכה מחשבת המן העמלקי להפוך ולהפריד העולמות, ודוקא ביום זה הגיעו היהודים לשיא הארת הגוף וקידושו ע"י קבלת תושבע"פ (הגמרא בשבת דף פ"ח ע"א אומרת: 'ויתיצבו בתחתית ההר' (שמות י"ט) אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם, אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר אחא בר יעקב, מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא, אעפי"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט') 'קיימו וקבלו היהודים' קיימו מה שקיבלו כבר. ובמדרש תנחומא פרשת נח אות ג' אמרו: אמר רב דימי בר חמא וכו' ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להם מקבלין אתם את התורה, ענו כולם ואמרו 'נעשה ונשמע' מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט. אלא אמר להם על התורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, היא עזה כמוות וקשה כשאול קנאה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו וכו'. שהרי תושב"כ מהשמים, ותושבע"פ היא מהארץ. (ראה 'אורות התורה' פרק א' ובמקורות שבסוף הספר).

כפי שהתעלה העולם העולם הטבעי לקראת העל-טבעי בנצחונם מעטים מול רבים, גם ודרך זה התעלתה תושבע"פ לקראת תושב"כ וחוברו ואוחדו העולמים.

הראי"ה בפירושו לסידור כתב (עולת ראיה ח"א עמ' ת"מ): ההארה הנמשכת ביום הקדוש הזה, היא ממש מצד קדושת הגוף הישראלי, כי קיימו וקבלו בו את התורה ברצון, מה שהיה קודם לכן 'מודעא רבה לאורייתא' (שבת פ"ח) וזה האונס לא היה כי אם לגופים, כי הנפשות נהנות מאור העליון, וזהו רצונם וכבודם לקבל עליהם את עול התורה ומצוות, אבל הגופים עוד לא נתקנו לגמרי, על כן היה כבד עליהם עול התורה, אמנם כאשר שחה לעפר נפשם והמן רצה לשלוט בגופים, וכאשר היה ה' להם לישועה נפדה גופם מהכוחות הרעים, לא נמצא בהם רצון כי אם בלב אחד לאביהם שבשמים.

לסיום, יסוד ישראל בעולם הוא כפי שכותב הראי"ה באורות מאמר 'ישראל ותחייתו' אות ה':

העולם ומלואו לאור עליון של בהירות תהלת ה' של עם זו יצר לו אל לספר תהלתו וכו'. והעם המטהר את העולם כולו מטומאתו ומכל מחשכיו, העם אשר נחל חמדה גנוזה כלי חמדה שבה נבראו שמים וארץ. לא חזיונות לב, לא מוסר אנוש, לא רק חפץ הגון וציור טוב, לא הפקרות העולם החומרי בכל ערכיו, לא עזובת הגוף ביסוד ערלתו וטומאתו, ועזובת החיים והחברה, הממלכה והמשטר בשפלות זוהמתם ולא עזובת העולם וכוחותיו הטבעיים אשר נפלו יחד עם חטאת האדם בשפלותם, כי אם רוממות הכל, 'אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתיים כאור שבעת הימים'.

כל המציאות האלקית היא אחדות, היא דבר אחד, וזה כמובן מנוגד לפירוד. זה הענין של ה'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' קריאתו של עם ישראל מיציאתו ממצרים, קריאת האחדות עד 'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'.