מעמד הבכורה במורשת היהודית - חלק א

נכתב על ידי איתיאל, 3/2/2018

 ב"ה

מעמד הבכורה במורשת היהודית

לאורך התנ"ך כולו אנו מוצאים מוטיב החוזר על עצמו, ללא שום יוצא דופן. בכל מקום שבו יש אחים – הבכור נדחה והאח הצעיר תופס את מקומו.

כך אנו רואים כבר בזוג האחים הראשון בתורה, קין והבל, כאשר ה' דוחה את קין ומנחתו ושועה אל הבל ומנחתו[1].

אחר כך, בבחירה הלאום בעל הסגולה, ישמעאל הבכור נדחה מפני יצחק, "כי ביצחק יקרא לך זרע"[2]. כך גם יעקב דוחה את עשיו, הבכור הביולוגי, ובאופן מעניין הוא "קונה" את הבכורה[3] (מבחינה משפטית לא כ"כ ברור כיצד אפשר לעשות דבר כזה. יש שהבינו כי הקנייה הייתה רק של הנפקא-מינות של הבכורה, דהיינו ירושת חלק כפול. אך גם זה הוא בעייתי, שהרי מדובר ב"דבר שלא בא לעולם", שלא שייך בו קניין. לפי פשט הפסוקים קנה יעקב את מעמד הבכורה, לכן הוא סובר שמגיעות לו הברכות שנועדו לבכור[4], כממשיך הדרך העיקרי. כן מצינו שיעקב נקרא בשם בכור, כפי שמעיד הכתוב "בני בכורי ישראל"[5], וכפי שאנו אומרים בתפילה: "עדת יעקב בנך בכורך". כל זה נראה דבר תמוה ביותר. הרי בכורה אינה דבר חיצוני לאדם, כמו רכוש, שבו הוא יכול לסחור. בכורה היא מעמד ביולוגי. או שנולדת עם זה, או שלא. דומה הדבר כאילו יקנה אדם מכוהן את הכהונה, או יקנה מבן אומה מסוימת את הלאום שלו).

גם בשבטי ישראל, ראובן "בכורי אתה"[6] – מפסיד את בכורתו בעקבות מעשה בלהה[7], והבכורה מתחלקת בין יהודה ויוסף.

בין בני יוסף, מנשה ואפרים, סובר יוסף שיעקב צריך להקדים את מנשה הבכור לאפרים הצעיר, אך יעקב משכל את ידיו ומעדיף את אפרים בברכתו, כשהוא שת עליו את יד ימינו[8].

גם בהנהגה אנו רואים זאת בין משה לאהרון, כידוע היה אהרון המנהיג במצרים בכל אותם השנים שמשה שהה במדין[9], אך ה' בוחר במשה להחליף אותו.

בימי השופטים, מצאנו שופט אחד שהקים מעין מלוכה מסודרת, אותה הוא ביקש להנחיל לבניו, והוא גדעון. מתוך שבעים בניו, אבימלך (שהוא כנראה מגדולי בניו של גדעון) מנסה לדחוק את בניו מירושת המלכות והורג אותם, כשרק יותם הקטן נשאר, והוא נושא משל התוכחה שלו, ולבסוף קללתו מתקיימת, כששכם, שהמליכה את אבימלך, נזרעת על ידו במלח, והוא עצמו מוצא את מותו מתוך בושה ממוות בזוי מפלח רכב שזרקה עליו אישה[10].

כך גם במלכות ישראל, כשבא שמואל למשוך מלך מבני ישי הוא סובר להעדיף את אליאב, אך ה' מורהו שלא להביט אל מראהו וגובו, ומואס בו לטובת דוד הצעיר[11]. בכלל, דוד מגיע משושלת של צעירים מתפרצים: אם בכך שבני יהודה הראשונים, ער ואונן, נמצאים רעים בעיני ה', ורק מזרע יהודה המאוחר יוצאת סגולת המלוכה של יהודה[12]. גם בלידת תאומי תמר נמצא כי זרח הוא הבכור מבחינת פטירת הרחם, שהרי הוא הוציא ידו ראשונה, אך פרץ הצעיר מתפרץ ו"עוקף" את אחיו הבכור, עד שהמילדת גוערת בו "מה פרצת עליך פרץ", ושמו נקרא על שם תכונה זו – "פרץ"[13]. גם בני דוד הראשונים[14], אמנון[15], אבשלום[16] ואדוניה[17], נדחים מהמלוכה לטובת שלמה הצעיר.

גם בתחום הכהונה אנו מוציאים את אותו עקרון: הבכורות היו אלו שהקריבו את הקורבנות, אך לאחר חטא העגל הקב"ה פודה אותם תמורת הלויים[18]. בני אהרון הראשונים, נדב ואביהוא נדחים מהכהונה לטובת אלעזר ואיתמר[19], ובהמשך גם פינחס.

האמירה המוסרית שבדחיית הבכורה

ניתן להסביר כי יש מסר של התורה, לפיו אין דבר כזה שאדם זוכה במעלה רק בזכות מולדת, ולא מתוך מאמץ וקניית הזכות. לכן לא יתכן שישמעאל או עשיו הרשעים יזכו בסגולה, בשעה שמעשיהם כאלה, אלא יצחק שעמד בניסיון העקידה, ויעקב, איש תם יושב אוהלים זוכים. גם ראובן מפסיד את בכורתו בשל מעשיו, ויהודה שהודה ולא בוש (ורק מאוחר יותר מפנים ראובן ולומד מיהודה את המסר ומודה גם הוא[20]), ויוסף הצדיק שעמד בניסיון, זוכים בבכורה. לא יתכן שהבכורות יקריבו אחרי שהם מעלו בתפקידם בחטא העגל, אלא בני לוי ש"שמרו אמרתך בריתך ינצורו"[21] זוכים במקומם. אליאב, בעל החימה והגאווה נדחה מפני דוד השפל, ער ואונן המשחיתים זרעם נדחים, ויותם הצעיר דוחה את אחיו הבכור בשל מעשי הרצח ותאוות השררה שלו. שלמה הצעיר דוחה את אמנון שנכשל בחטא אמנון ותמר, ואת אדוניה ואבשלום שהיו תאבי שררה וכבוד.

מסר זה כ"כ חזק, עד שגם במקרים בהם לא ידוע לנו על חטא אצל הבכור (כמו מנשה ואפרים, או משה ואהרון), הצעיר מועדף, כדי שלא תהיה הווא-אמינא בכלל שהבכורה מקנה זכויות כלשהן.

מדרש מעניין מביא שהעבודה היתה בבכורות עד שנמסרה ללויים, ומפתיע לראות כי רוב הבכורות שהוא מונה, אינם בכורות טבעיים מהבטן, דבר המדגיש מה שאמרנו, כי מאז ומעולם הבכורה היתה ניסיון שכשל, והמסקנה היא כי רק הראוי מצד מעשיו יזכה בתפקיד. וזה לשון המדרש[22]:

וְתֵדַע לָךְ שֶׁהָיוּ הַבְּכוֹרוֹת מַקְרִיבִים עַד שֶׁלֹא עָמַד שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, טֹל מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה בְּכוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכֵיוָן שֶׁקֵּרַב קָרְבָּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר[23]: וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס, לָבַשׁ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה גְדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר[24]: וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם, בִּגְדֵי שֶׁבַח הָיוּ, וְהָיוּ הַבְּכוֹרוֹת מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶם.

כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם מְסָרָן לְשֵׁת, שֵׁת מְסָרָן לִמְתוּשֶׁלַח, כֵּיוָן שֶׁמֵּת מְתוּשֶׁלַח מְסָרָן לְנֹחַ, עָמַד נֹחַ וְהִקְרִיב קָרְבָּן... מֵת נֹחַ וּמְסָרָן לְשֵׁם. וְכִי שֵׁם הָיָה בְּכוֹר וַהֲלוֹא יֶפֶת הָיָה בְּכוֹר... וּמִפְּנֵי מָה מְסָרָן לְשֵׁם מִפְּנֵי שֶׁצָּפָה נֹחַ שַׁלְשֶׁלֶת הָאָבוֹת עוֹמֶדֶת מִמֶּנּוּ... מֵת שֵׁם וּמְסָרָהּ לְאַבְרָהָם, וְכִי אַבְרָהָם הָיָה בְּכוֹר[25]? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיָה צַדִּיק נִמְסְרָה לוֹ הַבְּכוֹרָה וְהִקְרִיב... מֵת אַבְרָהָם וּמְסָרָהּ לְיִצְחָק[26], עָמַד יִצְחָק וּמְסָרָהּ לְיַעֲקֹב, וְכִי יַעֲקֹב בְּכוֹר הָיָה, אֶלָּא שֶׁאַתְּ מוֹצֵא שֶׁנְּטָלָהּ יַעֲקֹב מִן עֵשָׂו בְּעָרְמָה, אָמַר לוֹ[27]: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי, אַתְּ סָבוּר שֶׁמָּא עַל חִנָּם אָמַר יַעֲקֹב לְעֵשָׂו שֶׁהוּא יִמְכֹּר לוֹ אֶת הַבְּכוֹרָה לָאו, אֶלָּא שֶׁהָיָה יַעֲקֹב מְבַקֵּשׁ לְהַקְרִיב וְלֹא הָיָה יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁלֹא הָיָה בְּכוֹר... בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כֵּיוָן שֶׁלָּקַח יַעֲקֹב אֶת הַבְּכוֹרָה הִתְחִיל מַקְרִיב... וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁהִקְרִיב משֶׁה בְּסִינַי הַבְּכוֹרוֹת הֵן הִקְרִיבוּ... הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹא הָיָה אָדָם מַקְרִיב אֶלָּא הַבְּכוֹרוֹת, וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה, אָמְרוּ יָבוֹאוּ הַבְּכוֹרוֹת וְיַקְרִיבוּ קָרְבָּנוֹת לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר[28]: וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, אָמַר לָהֶם: הָאֱלֹקִים! אֲנִי נָתַתִּי פְּרוֹקוֹפִּי (כבוד) לַבְּכוֹרוֹת, וְעָשִׂיתִי אוֹתָן גְּדוֹלִים בָּעוֹלָם, וְכָפְרוּ בִּי וְעָמְדוּ וְהִקְרִיבוּ לִפְנֵי הָעֵגֶל, הֲרֵי אֲנִי מוֹצִיא אֶת הַבְּכוֹרוֹת וּמַכְנִיס אֶת בְּנֵי לֵוִי".

סגולה לעומת בחירה

מכאן נעבור למחלוקת מפורסמת בין חכמי מחשבת ישראל, המתקשרת למסר זה, הלוא היא סיבת המעלה של עם ישראל על פני הגויים.

שיטת הרמב"ם היא שהבחירה בעם ישראל סיבתה היא בעיקר בשל השתלמות אבות האומה בהתקרבות לה' וקיום המעשים הרצויים.

הרמב"ם[29] מתאר כי כל אחד מהאבות, בעמלו האישי הכיר במציאות ה' והפיץ אמונה זו. כך גם ממשיך העניין בדגש אצל שבט לוי (דבר שמסביר מדוע זוכה שבט לוי בהמשך לדרגה עליונה על פני שאר בני ישראל). רק לאחר השיא של השתלמות זו, הבאה לידי ביטוי בנבואת משה רבינו, זוכים בני ישראל לבחירת ה' בהם.

לעומת שיטת הרמב"ם, נמצאת שיטת רבי יהודה הלוי, המתאר בספר הכוזרי[30] כיצד ברא הקב"ה את האדם בתכלית השלימות, וסגולה זו עברה בירושה בנבחר שבכל דור, עד שרותה על עם שלם.

ע"פ התיאור של ריה"ל, מעלתו של עם ישראל מתחילה בבחירה האלוקית, והיא זו שגורמת למעלות שנמצאו באבות. כלומר: לדעתו הרמב"ם היפך את הסדר בין הסיבה לתוצאה. מעשיו של אברהם נובעים מסגולתו, ולא להיפך.

בשיטתו של ריה"ל החזיקו עוד רבים מגדולי חכמי ישראל, ביניהם המהר"ל והראי"ה קוק. ניתן לומר כי הראב"ד גם הוא מחזיק בשיטה זו, וזו מהות השגתו על דברי הרמב"ם שכתב "ובן ארבעים שנה, הכיר אברהם את בוראו", והשיג על זה: "א"א: יש אגדה[31]: בן שלוש שנים, שנאמר: עקב אשר שמע אברהם בקולי – מניין עק"ב". נראה שאין כאן מחלוקת היסטורית בנתון שולי, אלא יש כאן מחלוקת מהותית. הרמב"ם גורס שבן ארבעים הכיר אברהם את בוראו, מכיוון שהכרה זו באה לו מתוך מחשבה והשגה עמוקה של איש בוגר – "בן ארבעים לבינה"[32]. לעומת זאת, השיטה שמביא הראב"ד גורסת שהכרת אברהם את בוראו היתה סגולית, לא מתוך הכרה שכלית, אלא מתוך בחירת ה' בו והתגלותו אליו.


המשך בחלק ב': http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=20064

ובחלק ג' http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=20065



[1] בראשית פרק ד', פסוקים ד'-ה'

[2] בראשית פרק כ"א, פסוק י"ב

[3] בראשית פרק כ"ה, פסוקים ל"א-ל"ד

[4] בראשית פרק כ"ז, פסוק ל"ב

[5] שמות פרק ד', פסוק כ"ב

[6] בראשית פרק מ"ט, פסוק ג'

[7] בראשית פרק מ"ט, פסוק ד'

[8] בראשית פרק מ"ח, פסוקים י"ז-י"ט

[9] עיין רש"י שמות פרק ד', פסוק י': "שלא היה (משה) רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו, ונביא היה, שנאמר "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים" (שמואל-א' ב', כ"ז) הוא אהרן, וכן "ואודע להם בארץ מצרים וגו'" (יחזקאל כ', ה') ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו, ואותה נבואה לאהרן נאמרה".

[10] שופטים פרק ט'

[11] שמואל א' פרק ט"ו, פסוקים ו'-י"ג

[12] בראשית פרק ל"ח, פסוקים ז'-י'

[13] בראשית פרק ל"ח, פסוקים כ"ח-כ"ט

[14] עיין שמואל ב' פרק ג', פסוקים ב'-ה', שם מוזכרים ששת בני דוד שנולדו לו בחברון, ושם נאמר כי אמנון הוא בכור דוד, אבשלום שלישי ואדוניה רביעי. שלמה נולד רק בשנות דוד המאוחרות, כאשר כבר מלך בירושלים (שהרי כל מעשה בת-שבע אם שלמה קרה בזמן מלחמת עמון, כשהיה דוד מלך על כל ישראל).

[15] עיין שמואל ב' פרק י"ג, כיצד נהרג אמנון, בציווי אבשלום, כנקמה על מעשהו.

[16] עיין שמואל ב', פרקים ט"ו-י"ט, כל מעשה מרד אבשלום ומותו.

[17] עיין מלכים א' פרק א'.

[18] במדבר פרק ג', פסוקים מ"ד-נ"א

[19] ויקרא פרק י', במדבר פרק ד', פסוק ד'

[20] סוטה ז: "מי גרם לראובן שהודה? יהודה".

[21] דברים פרק ל"ג, פסוק ט'

[22] במדבר רבה פרשת במדבר ד', ח'.

[23] תהילים פרק ס"ט, פסוק ל"ב

[24] בראשית פרק ג', פסוק כ"א

[25] צ"ע, שלכאורה היה אברהם בכור, כלשון הפסוק בבראשית פרק י"א, פסוקים כ"ו-כ"ז: "וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן".

[26] צ"ע למה כאן לא שואל המדרש "וכי יצחק בכור היה", והרי ישמעאל גדול הימנו. ויש לתרץ, שמכל מקום היה יצחק פטר רחם לאמו שרה, ולעניין קדושת בכורות להקרבה אזלינן בתר האם.

[27] בראשית פרק כ"ה, פסוק ל"א

[28] שמות פרק ל"ב, פסוק ו'

[29] משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודת כוכבים פ"א, ה"ג.

[30] כוזרי, מאמר ראשון, צ"ה

[31] נדרים לב.

[32] אבות ה', כ"א.

דובר אנגלית? אתר חידוש מתרחב וצריך אותך!

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע