מחומר לרוח/  עדי אהרון

א.  איך תצא ממצרים? 

איך תקים את עצמך? בקושי ישנת בלילה, הכאבים האלה בכתפיים ובשכמות מכל המשאות.. עד שהפסיקה העבודה, מנסה ליישר את הגב ולא מצליח, שולח יד ונוגע בצלקות מההצלפות, והסיוטים שחוזרים כל לילה.. התינוקות שם ביאור, ואחיך שקרס באמצע העבודה, וכל זה ביחד מתערבב עם הצעקות שרודפות אותך: "זוז, עבד נרפה!"

כמה צעקת לאלים שלהם, שרק הביטו בך במבט הקפוא שלהם, בתוך כל הזוועות, בכל זאת, לא יכלת להתאפק, ולקחת צלמית אחת בשק, וכל הזמן המחשבות האלה: מה עשיתי? למה יצאתי? למה עזבתי את הארץ שלי שבה נולדתי, אני, ואבא , וסבא, ואבא של סבא.. אז יוצאים לארץ אבותינו, מה בכלל הארץ הזאת? והשכנים ליד הבית שלי, לא כולם היו רעים, ועכשיו אחרי המכות, יש סיכוי שישתנו.

 אבל רגע, מה קרה לך?  רק לפני יומיים שחתת את השה לעינהם ומרחת את הדם בכניסה של הבית שלך על המשקוף, ואמרת לעצמך: זהו, אתה אף פעם לא תהיה כמוהם, אתה עברי. אם רק היה לך זמן לשקול את זה אולי היית נשאר.

ב.  איך תצאי ממצרים?

מאז שיצאנו בחיפזון, המוני אנשים, נשים וטף, אי אפשר לתאר. באופק מרחוק רואים מדבר גדול , וכל הזמן, העיניים שלהם, של המצרים רודפות אחרי. את מתחילה לצעוד יותר מהר ואז כשעוצרים ונחים, עוצמת עיניים ונזכרת ביופי של מצריים, מפעם.  הבית, והיאור הזה שמשקה את השדות, ואיך שהובלנו אליו את המקנה, המחזה הזה תופש אותך לכמה זמן, ואז זה מתחלף, ואת רואה את עצמך כמו שהיית לא מזמן, שפחה. הידיים שלך בתוך החומר, מערבבת ולשה מהבוקר ועד צאת הנשמה, ואפילו שהברד והארבה כבר כילו את תבן מצרים, והחומר שהתערבב בתבן, כבר לא נדבק לך בידיים, את מרגישה אותו חזק, וזה לא מרפה. 

מישהו דחף את השק שלך, את שומעת את שקשוק הכלים והתוף ששמת בשק שעל הגב, מתעוררת וקמה. צריך להמשיך ללכת, יהיה בסדר, את לוחשת, ה' אתנו,  גואל ישראל, איך הציל אותנו, לולא הוא אבדנו, איזה נסים!  בעזרת ה' יהיה לך ולמשפחה בית  מלבנים, שם, בארץ ישראל.