קיום המצוות - ממוסר טבעי או ציווי אלוקי?

נכתב על ידי איתיאל ב-25/1/2018

 

מצוות ממוסר טבעי או ציווי אלוקי?[1]

יש מחלוקת ידועה בהשקפה לגבי סיבת קיום המצוות (ובפרט המצוות השכליות, שניתנות להסבר מוסרי):

יש אומרים שאנו מקיימים את המצוות רק בשל הציווי שציווה הקב"ה, ואדרבה, קיום המצוות מצד הסברים מוסרים טבעיים הוא הורדה בערך המצווה, מציווי אלוקי להדרכה אנושית.

הדעה השנייה גורסת שמהות המצוות האלו היא חיזוק המוסר הטבעי, וזו הסיבה בגללה ציווה אותנו הקב"ה בהם. אדרבה, אם אדם יקיים את המצוות רק בגלל שה' ציווה ולא ישים על ליבו את התיקון המוסרי - הרי שהוא פספס את מהות המצווה, והמעשה שעשה כמו מעשה קוף בעלמא.

ניתן כמה דוגמאות לשיטות אלו:

בתור התחלה אביא סיפור ששמעתי כמה פעמים (לא מצאתי לו מקור כתוב):

מספרים על אדמו"ר אחד שעבר על פני קבצן, וכמובן נתן לו צדקה, והמשיך לדרכו. כשהגיע לסוף הרחוב, עצר האדמו"ר, ועמד שקוע בשרעפיו במשך כדקה, ואז חזר לאותו עני שוב ונתן לו עוד פעם צדקה. שאלו התלמידים את האדמו"ר לפשר מעשיו.

לסיפור יש שני סיומים:

לפי גירסה אחת: האדמו"ר הסביר שבפעם הראשונה נתן מצד המצווה. אחר כך חשב: "וכי אני נותן רק מצד שכתוב בתורה, ולא מצד רצוני הטבעי, מצד מידת הרחמים והמוסר?" לכן התעוררתי לרחמים על העני וחזרתי לתת לו שוב מצד זה.

לפי הגירסה השניה: האדמו"ר הסביר שבפעם הראשונה נתן מצד רחמיו שהתעוררו על העני. אחר כך חשב: "וכי אני נותן רק מצד רחמים אנושיים, ולא מצד מצוות הבורא יתברך, ואני מפסיד את עבודת ה' שבכך!" לכן חזרתי לתת בכוונת המצווה.

שתי הגירסאות הן הן ממש המחלוקת שהצגנו.

מצד מוסר טבעי:

הרמב"ם מציג מחלוקת בין הפילוסופים לחכמי ישראל, מי משובח יותר: האם מי שבליבו רוצה לעבור עבירה, אך מצד הציווי מתאפק, או מי שבטבעו אינו רוצה לעבור עבירה. הכרעת הרמב"ם שיש בזה חילוק בין המצוות השכליות לשמעיות. במצוות השמעיות משובח יותר מי שיש לו רצון לעבור עבירה והוא מבטל רצונו מצד הציווי ("אל תאמר אי אפשי לאכול חזיר, אלא אפשי ואפשי, ומה אעשה והקב"ה גזר עלי").  לעומת זאת במצוות השכליות, משובח יותר מי שמואס בטבעו מהעבירה, שזה מראה שנפשו מתוקנת ומוסרית.

הרב יחיאל וינברג, בעל ה"שרידי אש" כתב בספרו (סימן ס"א):

"בפורים זה הרהרתי בקושית האחרונים: למה אין מברכין על משלוח מנות...

ועוד נראה לי, שמשלוח מנות היא להרבות שלום ואהבה וריעות... והנה אף שבכל המצות גדול המצווה ועושה ומברכין וציונו - במשלוח מנות טוב שיתן מרצונו החפשי, מתוך רגש של אהבה לאחיו העברי, ואם הוא נותן רק עפ"י צווי הוא מפחית מידת האהבה. וכן הדין בצדקה, שאם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל טוב יותר ממי שנותן מתוך צווי וכפיה... ואפשר שמשום כך אין מברכין על כיבוד אב ואם".

הראי"ה קוק כותב (אוה"ק ח"ג עמוד שי"ח):

"ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חוק מצווה, כי אז תאבד חלקה היותר ברור מזוהרה, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה".

מצד ציווי אלוקי:

המהר"ל כותב בחריפות נגד ניסיונות הרמב"ם לבאר שמצוות שילוח הקן לדוגמא ניתנה מצד רחמי ה' על האם, או נגד הרמב"ן שביאר שהמצווה נועדה לעורר בליבנו את הרחמים, ואלו דבריו (אחר שהרבה בקושיות מהגמרות נגד גישות אלו):

"אבל מדברי חכמים נראה... רק הם גזירות מצד השם יתברך הגוזר על עמו גזירות כמו מלך הגוזר גזירה על עמו, אף כי האמת ימשך מזה מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה. מכל מקום, אין התחלת הגזירה שניתנה לנו לטוב אל המקבל... שמצות התורה לא נתנו ליהנות, רק לעול על האדם".

כך מצאתי גם בהקדמה[2] לספר מצוות קטן לבעל ה"חפץ חיים" שמסביר את מעלת הספר. בספר כתב החפץ חיים את כל המצוות שניתן לקיים בימינו בפועל. מסביר העורך שמעלת הספר שעל ידי הלימוד בו אדם ידע על כל מיני מצוות שנקרות בפניו, ויוכל לכוון לקיים מצווה. כי לדוגמא מצוי שאדם נוסע במונית ובסוף הנסיעה משלם, מצד ההרגל והנימוס. ואם היה לומד את הספר היה מכוון גם לקיים מצוות "ביומו תיתן שכרו", ועכשיו שלא כיוון - הפסיד את המצווה.

נשמע מדבריו שקיום המצווה מצד מוסר טבעי אינו עולה, ורק כשמכוון לקיים בכך מצווה מצד הציווי - עולה לו מצווה.

שילוב השיטות:

ברור הדבר שאי אפשר לזה בפני עצמו ואי אפשר לזה בפני עצמו.

המקיים את המצוות רק מצד המוסריות שבהן - הרי הוא מנותק מהקשר עם רבש"ע, ובמה הוא "עובד ה'" ולא "עובד עצמו"?

מצד שני, המקיים את המצוות רק מצד ציווי ה' בלבד - הרי מוסריותו מקולקלת (ברור לכולם הדחייה מאדם שאומר שמצד האמת, לולי שהתורה ציוותה - הוא היה רוצח וגונב ואונס. אך התורה אמרה "לא תרצח", "לא תגנוב" ו"לא תנאף", אז הוא מתגבר. או הדחייה והביקורת על אנשים שמכבדים את האישה או גומלים חסד כי התורה אמרה. האם האישה מרגישה אהובה ומכובדת כשהיא יודעת שבעלה קונה לה בגד לחג רק כי זה כתוב בשו"ע?!).

וכך כותב הראי"ה קוק בנושא (אורות ישראל א', ז'):

"שני דברים מאירים בישראל :

(1) המוסר הטהור בכל שאיפותיו בכללות העולם, באדם ובכל חי ובכל ההויה כולה, (2) והידיעה שהכל נובע מהקריאה בשם ד' ובכל אורותיו היוצאים ממנו, הבאים ברעיון עד שיצא שם הנכתב והנקרא, והיוצאים בדרך תולדות של כינויים והרגשות, שהם כולם אותות של מציאות עליונה בעושר הויתה.

המוסר בלא מקורו הוא אור פנימי, מרכזי, שאין לו הקף, סביבה מקורית. סופו להתדלדל[3], וערכו בעמידתו ג"כ ממועט הוא.

ההופעה הנפשית לקישור האלהי, כשאין המוסר וערכו מאירים כראוי, היא תוכן מקיף חסר מרכזיות.

ישראל (מלשון "ישר א-ל", הקישור האלוקי) וישורון (הישרות הפנימית המוסרית) כוללים ההיקף והפנים, המוסר ומקורו האלהי, שהוא ינצח ויכריע את כל העולם כולו ויזריח אורו של משיח".

לא נכנס לכל המושגים הקבליים הרבים בהם משתמש הרב בפסקה[4], אך ברור שהרב רואה כאידאל את השילוב והקישור בין שתי המגמות.

בפרשת וירא, אחרי שאברהם יוצא לקראת האורחים, נאמר: "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" (בראשית י"ח, ג').

יש מחלוקת אם השם "אדוני" הוא שם חול או שם קודש (עיין רש"י במקום, מדרש רבה ושבועות לה:). למ"ד שהוא שם חול הכוונה שפונה לגדול במלאכים וקורא לו בלשון כבוד "אדונִי", ומבקש ממנו לבוא להארח אצלם.

למ"ד שהוא שם קודש, הכוונה שאברהם היה באמצע נבואה והקבלת פני שכינה, והוא מפסיק את החוויה הרוחנית המדהימה הזאת בכדי לקבל אורחים (שנדמו לו כערביים המשתחווים לעפר רגליהם!), והוא פונה לקב"ה ומבקש "ה', אנא אל תפנה ותעזוב את ההתגלות אלי, למרות שאפסיק עכשיו בשביל הכנסת אורחים". לפי הסבר זה למדו חז"ל ש"גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה".

אפשר לומר על דרך הדרוש שלמעשה שתי הדעות נכונות. אברהם פונה לאורח ומזמין אותו לביתו, ובאותה עת מתכוון גם באותם מילים לפנות לקב"ה בבקשתו.

למעשה אברהם מדבר ב"שם חול" מצד המוסר הטבעי להזמין אורחים, מצד כבוד לזולת ומידת החסד של אברהם אבינו. ובה בעת רואה אברהם את "שם הקודש" שבמצווה הוא רואה את הקישור האלוקי, את הקבלת פני השכינה שלו כעת.

וזהו שלמדו חז"ל "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה", היינו לא במ"ם היתרון וההשוואה, אלא במ"ם ה"מתוך". גדול החסד והמוסריות שהעושה אותם מבין שהם הם מתוך הקבלת פני השכינה.



[1] תודה לאבי מורי, הרב דוד ספרלינג, שרוב הרעיונות במאמר שמעתי ממנו וליבנתי איתו.

[2] הקדמת העורך המביא לדפוס, לא נכתבה בידי החפץ חיים ונמצאת רק במהדורה מסויימת

[3] מהרב ש.י. ויצן שמעתי בטעם שמוסר טבעי ללא מקורו סופו להתדלדל: א. מצד היצר הרע, שאם אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ולכן בלי קישור לאלוקות מתגבר היצר הרע ומונע מהקיום, ועוד שהאדם משוחד מצד הנגיעה האישית כאשר הוא בוחן מהו הטוב הנכון והמוסרי, ומבלבל לומר שזה יותר מוסרי - לתועלת עצמו, מה שלא שייך במצווה אלוקית שעניינה ביטול לציווי חיצוני. ב. המוסר פונה לפרט ולא לכלל. המפגש בין סוגים שונים של מוסר פרטי יוצר פיצוץ. וסיים הרב וייצן שההסבר הראשון עיקר.

[4] "שם הנכתב והנקרא", "אור פנימי" - "אור מקיף", "ישראל" ו"ישרון". לא נכנס בעיקר כי אני לא יודע להסביר ובעצמי לא מבין...

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה