אנו מוצאים שתי צורות של עבודה בכלל, ובפרט עבודת ה': עבודה של הליכה אחרי הטוב, ועבודה של הליכה אחרי האמת.

בפשטות, טוב הוא רק ביחס לישות כלשהי, טוב לי, טוב למישהו אחר. אין טוב מופשט – כללי. המושא של טוב יהיה תמיד "למי". לעומת זאת האמת היא מושג אובייקטיבי, האמת נכונה בעולם, בלי קשר להתחברות שלי אליה, להסכמה שלי או לא.

לדוגמא: אם אני מסרב לטוב, זאת אומרת שיש בו בעיה, שהוא לא-טוב, כי עובדה שהוא לא מתחבר אלי. אבל אם אני מסרב לאמת, זה לא משנה כלום באמת, היא נשארת אותו דבר, רק אני יכול לבחור אם ללכת איתה או לא.

אפשר לעבוד את ה' מצד הטוב, דהיינו, מהטוב הפשוט והגשמי ביותר של חיים טובים, כבוד ושמחה, לעבר תענוג רוחני ובקשת עולם הבא, עד לבחינת "והתענג על ה'".

מצד שני יש עבודת ה' מצד האמת, שיודעים שרצון ה' הוא האמת של העולם, כי הוא בורא העולם, ולכן צריך לעשות את רצונו.

ואין העבודה מתוך בקשת הטוב קטנה. אפשר אפילו למסור את הנפש בגללה, שאדם יודע שאין משמעות לחייו, ולא יוכל לחיות טוב אם יעשה דבר מסויים.

ואמנם בדרך כלל יש חפיפה בין הטוב והאמת, דהיינו: האמת היא דבר טוב, והדבר הטוב הוא האמת, אך השאלה מתוך מה באים, מתוך רצון לטוב או מתוך רצון לאמת.

אנו מוצאים בכל הספרים שיש דרישה מהאדם לעבוד את ה' מצד האמת, שזה נכון, ולא רק מצד הטוב הפרטי. לדוגמא, המסילת ישרים, למרות שפותח בדרך של עבודה מתוך רדיפת הטוב, מציב כאידיאל את עבודת האמת. וכך הוא כותב בפרק י"ט, על מידת החסידות: "אָמְנָם וַדַּאי שֶׁמִּי שֶׁמִּתְכַּוֵּן בַּעֲבוֹדָתוֹ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ לִפְנֵי בוֹרְאוֹ, לְמַעַן תִּזְכֶּה לָשֶׁבֶת אֶת פָּנָיו בִּכְלַל הַיְשָׁרִים וְהַחֲסִידִים, לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ וּלְקַבֵּל הַגְּמוּל אֲשֶׁר בָּעוֹלָם הַבָּא, לֹא נוּכַל לוֹמַר שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָה זוֹ רָעָה, אָכֵן לֹא נוּכַל לוֹמַר גַּם כֵּן שֶׁתִּהְיֶה הַיּוֹתֵר טוֹבָה, כִּי עַד שֶׁהָאָדָם מִתְכַּוֵּן לְטוֹבַת עַצְמוֹ סוֹף סוֹף עֲבוֹדָתוֹ לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ. אַךְ הַכַּוָּנָה הָאֲמִתִּית הַמְצוּיָה בַּחֲסִידִים אֲשֶׁר טָרְחוּ וְהִשְׁתַּדְּלוּ לְהַשִּיגָהּ, הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם עוֹבֵד רַק לְמַעַן אֲשֶׁר כְּבוֹדוֹ שֶׁל הָאָדוֹן בָּרוּךְ הוּא יִגְדַּל וְיִרְבֶּה".

צריך להבין: אנו רואים שכל העולם מתנהל מתוך רצון לטוב. כלומר: יש לי ישות, והיא מבקשת לגדול ולהתפתח. וזה אינסטינקט שיש בכל ישות, הרצון לחיות.

אבל האמת היא דבר חיצוני, למה שאעשה דבר משום שהוא אמת? מה זה יתן לי? (ואם זה יתן לי משהו, המשמעות שאני פועל מתוך רצון לטוב. עצם השאלה מראה שהאדם פועל מתוך שאיפת הטוב ולא מתוך שאיפת האמת).

יש מצב של עבדות בדיעבד- שהוא מובן. אבל עבדות לכתחילה?! לא מובן מי שמוכן להיות עבד לכתחילה. איך יש "ביטול היש" בחסידות? זה לכאורה סותר את האדם!

מאחר ויש בי ישות, איך ידרשו ממני לבטל את הדבר המהותי ביותר בי?

אני חש ומרגיש שיש בי מצפון. כואב לי על צער של אנשים אחרים, ויש בתוכי שאלה להיטיב לאחרים, גם אם אני אפסיד מכך.

זה מוזר! נראה שהמצפון נוגד את האישיות שלי! הוא דורש ממני לחשוב לא על הטוב שלי, אלא על טובתו של הזולת. האם יש בתוכי כח שהוא הפך ממני? כיצד זה יתכן?

אלא עכשיו מתברר אצלי, שהאישיות שלי אינה פרטית. אני חלק מנשמה כללית, חלק אלוה ממעל, שהתחלק והתפזר בהרבה "ישויות" קטנות. ולכן הניצוץ שיש בי שהוא חלק מהנשמה הכללית, שואף לטובתו, שהיא טובת הכלל כולו, והראיה לזה: המצפון.

לכן נראה שהרצון לעשות את ה"אמת" האלוקית, אינו רצון מנותק ממני. אין דרישה לבטל את עצמי לכח ורצון אחר. זה באמת בלתי אפשרי.

הדרישה היא להתחבר יותר לנשמה הכללית הגדולה יותר שלי, ולא להשאר בדימיון הפירוד של האישיות הפרטית המצומצמת. להתעלות לטוב העליון שלי – כחלק וניצוץ אלוקי, לעשות את רצון הבורא, שאני חלק המקושר בו.

כמו במשל המפורסם למכונה בעלת חלקים רבים, ואני חלק מהמכונה. תזוזת הבורג אולי לא מטיבה איתו באופן ישיר, אבל הוא חלק מהמכונה הגדולה, וטובתו היא טובת המכונה כולה.

עובדי האלילים, חיים בעולם עצוב מאוד. כפויה עליה עבדות. הם רואים כאילו יש בעולם כוחות שונים, נפרדים, וצריך ללמוד להסתדר איתם. האל אצלם הוא מין מפלצת שעלולה להחריב את כל העולם, ולכן צריך לפייס אותה, להאכי אותה ולתת לה מתנות, ולכפוף את עצמך אליה, כדי שלא תכעס עליך. כמה נורא מצב זה שאדם משעבד את כל מהותו, לעניין חיצוני ממנו. אישיותו כואבת על נטילת החופש ממנה, וכולו כפוף ומשועבד.

אבל עבודת ה', היא עבודת של התחברות ל"אני" האמיתי העליון שלי. לעשות נחת רוח לבורא, ובזה יש לי חלק חלק באותה נחת רוח – "להתענג על ה'". איחוד נפלא, שהכל מאיתו וטובתו היא ממש טובתי.