ישנו דבר שהתחדד לי בעניין המידה הזאת לאחרונה:

·         אנשים נוטים ליחס את השליליות שבמידת הכעס לכך שהיא מזיקה לאחרים, לאלו שכועסים עליהם, ולכן מי שכועס הוא לא מוסרי, כמו שמי שגונב לא מוסרי בגלל שהוא מזיק לאחרים.

אבל זה רק הנזק הקטן של מידת הכעס. הנזק הגדול יותר הוא הנזק שנגרם לכועס. הרמב"ן פותח את אגרת הרמב"ן המפורסמת במילים הבאות:

"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א ח).

תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (נדרים כב ע"א): כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יא י): "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז ד): "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה".

וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ד): "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'".

יש במילים הקצרות האלו בירור יסודי של עניין מידת הכעס. מובאת פה אמרת חז"ל, "כל הכועס - כל מיני גיהנום שולטים בו". מעניין הפסוק שמובא כראיה: "והסר כעס מלבך - והעבר רעה מבשרך". לא כתוב "והעבר רעה מנפשך" או "מנשמתך", אלא "מבשרך". וזה, כי הכעס פוגע בבשר ממש, כלומר בגוף של הכועס.

כשרואים אדם כועס, אפשר ממש לראות איך מיד, לא בעולם הבא, ממש פה לפנינו - "כל מיני גיהנום שולטים בו". הכעס גורם להרגשה הכי רעה בנפש, שהיא ממש מבעירה בו אש, והכועס נהיה אדום - בגלל אש הגיהנום שבוערת בתוכו.

·         למה הרמב"ן מתכוון כשהוא כותב על הכעס "שהיא מידה רעה" (ראה גם ברמב"ם דעות פרק ב' הלכה ג' [אני הולך לצטט עוד כמה פעמים מהלכה זו, אז מעכשיו כשאני כותב סתם "הרמב"ם" הכוונה להלכה הזאת] שמגדיר במיוחד על הכעס - "מדה רעה היא עד למאד")? וכי לא ידענו שהכעס היא מידה רעה? מה החידוש?

אני חושב שהרמב"ן בא להדגיש, שבכעס יותר ממידות אחרות, יש עניין "רע". כלומר: כשלאדם יש מידה לא מתוקנת אחרת כמו לדוגמא, שקר. אז יש לו נזק בנפש מהשקר, אבל לפחות בטווח הקצר הוא נהנה מהשקר שלו (אחרת הוא לא היה משקר...). אותו דבר נניח במידת אכילה מופרזת. נכון שאכילה זו מזיקה, אבל בטווח הקצר יש לאדם הנאת הטעם מהאוכל. אבל הכעס הוא ממש "מידה רעה" - אפילו בשעת הכעס אין לאדם שום הנאה. הוא ממש סובל. הרמב"ם כותב "בעלי כעס אין חייהם חיים".

·         אז למה באמת אנחנו כועסים?

חסידים שואלים על המדרש שמביא רש"י (שמות ח,יב) במכת הצפרדע: "ותעל הצפרדע - צפרדע אחת היתה והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים".

אם ראו שכשמכים את הצפרדע הזאת היא רק מתיזה עוד ועוד צפרדעים, למה הם המשיכו להכות אותה? איפה השכל?

ועונים שהם המשיכו דווקא להכות אותה, מתוך הכעס על הצפרדעים הקודמות שהתיזה.

כלומר: כשאדם כועס מסתלק ממנו השכל. אין שום היגיון במידת הכעס, זה ממש חוסר דעת לכעוס.

·         אם כן, אם הכעס לא מגיע משום שכל, המשמעות היא שהוא "יצר הרע נטוֹ " (כמעט כתבתי "יצר הרע טהור...", אבל כמובן שהכוונה ל"יצר הרע טמא בתכלית הטומאה"...). כך נוכל להבין את מימרת חז"ל - "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (מופיע בזוהר הקדוש [רעיא מהימנא ג' קורח קעט. "מאן דכעיס דאית ליה בכעס סם המות דעליה אוקמוה מארי מתניתין כל הכועס כאילו עובד ע"ז בגין דסטרא אחרא אתוקדת בבר נשא" - מי שכועס, שיש לו בכעס סם המוות שעליו העמידו חכמי המשנה - כל הכועס כאילו עובד ע"ז, בגלל שהצד האחר בוער בבן אדם, ומעניין שמימרא זאת שאין לה מקור בש"ס אלא רק בזוהר מובאת ברמב"ם). וכך כותב ה"ארחות צדיקים: "וְאַתָּה רוֹאֶה בְּנֵי - אָדָם כְּשֶׁהֵם כּוֹעֲסִים וּמַחֲזִיקִין בְּכַעֲסָם, אֵינָן מְשִׂימִין לִבָּם עַל מַה שֶּׁעוֹשִׂים, וְעוֹשִׂים הַרְבֵּה עִנְיָנִים בְּכַעֲסָם מַה שֶּׁלֹּא הָיוּ עוֹשִׂים בְּלֹא הַכַּעַס, כִּי הַכַּעַס מוֹצִיא שִׂכְלוֹ שֶׁל אָדָם מִקִּרְבּוֹ, עַד שֶׁמַּרְבֶּה דִּבְרֵי הַכַּעַס וְנִכְנָס בְּמַחֲלֹקֶת וְקִנְטוּרִים".

כשאדם כועס הוא מסלק את השכל, שהוא הקישור לקב"ה, ונותן ל"צד האחר" - היצר הרע, לשלוט בו, ובזה הוא משעבד את עצמו להיות עבד ל"אל אחר", שכמובן אחרי שהצליח לשלוט באדם בכל כך עוצמה ואש - לא משחרר את עבדו כ"כ מהר...

הגמרא אומרת (שבת קה:): "רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה... אמר רבי אבין: מאי קראה [מה הפסוק שממנו נלמד דבר זה] (תהילים פא) 'לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר', איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע". רואים בשעה שאדם כועס הוא נותן מקום ל"אל זר" להכנס לתוכו, וזה כבר לא הוא שולט בעצמו, יש בגופו כרגע "זר" - אדם אחר נורא (וזו ההרגשה שמרגישים אחרי הכעס - "זה לא אני! איך אני יכול לעשות דברים כאלה?!" כי באמת באותם רגעים האדם אינו ברשום עצמו אלא בשליטת ה"אל זר" לא עלינו. כמובן שאין בכך משום "טענת פטור", יש על האדם תביעה על כך שמסר את עצמו לרשותו של אחר. כמו שמי שהשתכר ועשה תאונה, באמת אין תביעה על כך שעשה תאונה, שהרי במצבו הוא באמת לא יכל למנוע זאת, התביעה היא שהכניס את עצמו למצב הזה שהוא שיכור שלא שולט בעצמו).

·         הרמב"ן בהמשך האיגרת אומר שמי שניצל מן הכעס עולה על ליבו מידת הענווה.

אני חושב שיש פה הגדרה בשורש הכעס. כידוע אין שום מידה שהיא רעה לגמרי, שהרי אם ככה יש מציאות שהיא ח"ו נבדל מהקב"ה, שהרי הקב"ה הוא טוב מוחלט, ומכיוון ש"מלוא כל הארץ כבודו" הרי שלא יתכן שיש דבר בעולם שהוא היפוך רצונו של הקב"ה, ומי שמאמין אחר נותן ח"ו מקום לכוחות אחרים בעולם, שזו "עבודה זרה בשיתוף".

חכמינו קוראים לתכונות בשם "מידות", מכיוון שבכל מידה יש צד חיובי וצד שלילי. השאלה היא רק המינון - המידה. מפורסמת הדרכת רבותינו על "מידת האמצע" - "שביל הזהב". אין מידה שצריך לסלק ולבער. צריך למצוא כל מידה, להכניע אותה בתחילה, לברר את ענינה, ולמתק אותה בשימוש הנכון בה.

מידת הכעס מקורה מצד שיש לאדם תחושת ישות גבוהה, וכל דבר שפוגע לו בישות מקומם אותו. אפשר לומר שהכעס מגיע מתוך אכפתיות גדולה. מי ששום דבר לא מכעיס אותו, זה בגלל ששום דבר לו אכפת לו. הוא אדיש, אפטי, מנותק וקר.

ממילא צריך למתק את מידת הכעס לאכפתיות לדברים הנכונים, ולא לאכפתיות על הכבוד שלי, הגאווה שלי, אלא על כך שיהיה טוב ומתוקן בעולם.

·         אפשר גם לומר: למה אדם כועס? כי כל האישיות שלו היא לא פרטית-אמיתית. הוא מגדיר את עצמו רק לפי האחרים, וברגע שהאחרים לא מכירים בגודל האישיות שלו ומכבדים אותו כראוי, הוא נופל. אם האחרים לא מכירים בגדלותי, אז מה אני? ואז האישיות שלו מתפרצות וצועקת: "תכירו בי! תסכימו שאני עליון, שהאישיות שלי גדולה!". כמה עצוב שאין לאדם נקודת משען אמיתית, שהוא תולה את עצמו בחסדי הגדרות של אחרים. אם אדם היה מספיק שלם עם עצמו כדי לדעת בעצמו באמת שהוא גדול ואישיותו היא כך וכך, הוא לא היה צריך את ה"טובות" של אנשים אחרים שיאמרו לו זאת, וזה גם לא היה מעניין אותו מה הם חושבים. הוא יודע שיש בו משהו, ומי שחושב אחרת - שיבוסם לו. אני יודע שאני כך וכך, והוא סתם טועה, אין לי מה לכעוס עליו. הבעיה אצלו, לא אצלי, כי אני יודע בעצמי באמת שאני בסדר. אגב, מי שמצליח לחיות כך, בדרך כלל גם הסובבים אותו יכירו בכך בהקדם, שיש פה אישיות גדולה, וממילא כבר לא ינסו להכעיס. כי לפעמים אנשים מרגישים שפלוני תלוי במחמאות שלהם, ולכן הם מנצלים את זה. אבל עכשיו הם קולטים שהוא אדון לעצמו, והם כבר לא שולטים עליו, ועכשיו מתחיל קשר הדדי, לא קשר של עבד (הכועס הגאה) ואדון (הסביבה המכבדת או שלא...).

להשלמת העניין מומלץ לקרוא את הפסקה היפיפיה בספר "הנסיך הקטן" על הגאוותן שמחפש מעריצים...

כלומר: שורש הכעס המגונה הוא בהגדלת האכפתיות מהכבוד הפרטי המדומה שלי, ותיקון מידת הכעס מביא לענווה - הכרת המקום האמיתי שלי, המקום בו אני שלם עם עצמי.

·         אז תכלס, איך מתגברים על הכעס?

א. הרמב"ן כותב: "תתנהג תמיד לדבר דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת". מי שמתרגל לדבר בנחת, שומר על "אש נמוכה", לא נותן מקום למצבים שעלולים להגרר לכעס.

ב. החכמה הגדולה היא להיות "בלי תירוצים". לא לומר: הפעם מותר לי לכעוס, הכעס שלי צודק. גם אם אתה צודק, הכעס לא ישפר את המצב, הוא רק יהרוס (באמת! עוד לא הכרתי מישהו אחד במקרה אחד שהרויח משהו מכעס!). ועל זה כתב הרמב"ם (הנה זה מגיע - הציטוט ה[כמעט] מלא של ההלכה הזאת שהזכרנו כבר כל כך הרבה קודם...): "וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים: כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים. ואמרו שכל הכועס - אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

ג. כשאדם כועס, כבר אמרנו שהשכל מסתלק ממנו, ואז קשה מאוד להסביר בשכל את כל הדברים היפים וההגיוניים שכתבנו קודם. וכבר אמרו חז"ל (אבות ד', י"ח): "אל תרצה את חבירך בשעת כעסו", כי הוא לא יקבל גם את ריצויים הכי חזקים, כי באותה שעה הוא "לא נמצא בבית", יש שם "אל אחר" במקומו. אז לכן חשוב מאוד לתפוס את הרגע שבו מתחיל להסתלק לנו השכל ולהכנס במקומו ה"אל זר" ולפני שהשכל מסתלק לגמרי לזכור כמה אנחנו לא רוצים להכנס למצב הזה.

ד. עבודה מקדימה: ידמיין אדם במוחו כמה הוא רוצה להיות "בעל הבית" על עצמו, וכמה יכאב לו להמכר לעבד לאדון אכזר. וידמיין ממש כמה אותו אדם משפיל אותו ומכאיב לו וכמה הוא שונא אותו. ואז יזכור שזה מה שעושה לו היצר הרע בזמן הכעס. הוא שולט בך, מכניע אותך לעשות את רצונו וגורם לך סבל עצום, והשפלות. וכאשר אדם יעבוד עוד ועוד על הדימיון המודרך הזה (מומלץ לעשות בלילה על המיטה כשלא מצליחים להרדם), יהיה לו יותר קל בשעת מבחן לא להגרר למכור את עצמו לעבד ליצר.

ה. מומלץ גם למצוא משפט קצר וקולע שמסכם לנו כמה אנחנו לא רוצים לכעוס. מהלכים ארוכים קשה להזכיר בשעת ניסיון, מוטו קצר הרבה יותר קל. דוגמאות: "אני שולט בחיי!" "כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו" "אני יודע שאני טוב, לא מעניין אותי הדעות שלו עלי".

ה. אם יש כעס בלב והמצב כבר בלי שליטה, ל"מזער נזקים". ללכת לחדר כדי שלא לצעוק על אחרים, ושם אפשר לכתוב על דף את כל תוכן הכעס, באריכות ובפירוט, עד שנרגעים. ככה הכעס לפחות לא מזיק לאחרים. אגב, מומלץ לשמור את הדף הזה לאחר כך, בדרך כלל זה די מצחיק מה שכתוב שם, בבחינת "לעשות מזבוב (קטן ומעוך) פיל (מעופף עם קרניים בגודל של דינוזאור)".

ו. קרה מה שקרה, נכשלנו וכעסנו. מה עושים? יושבים וכותבים דו"ח לעצמנו: למה כעסנו, האם יכלנו למנוע את זה, מה הרווחנו (כלומר מה הפסדנו...), ואיך זה לא יקרה שוב. אחר כך אומרים בפועל בפה (זה חשוב! כחלק מתפילה או סתם. לא חייבים במילים האלה, אבל צריך להגיד את העניין הזה בפועל, לא רק לחשוב אותו) "זה לא הייתי אני! זה לא הייתי אני! אני לא משועבד לאל זר! יהי רצון מלפניך ה' שלא אכעס היום! תצילני מיצר הרע!" (חלק מבוסס על תפילה נפלאה שמופיעה בחלק מהסידורים בתוך "אלוקי נצור").

חשוב! חשוב!

ה' ברא אותנו עם בחירה. המשמעות היא שבכל מצב (גם המכעיס ביותר) הבחירה בידינו, ולא ביד השני אם להרגיז אותנו או לא, אלא הבחירה בידנו, האם לכעוס ולהרוס לעצמנו את החיים, או להתאפק ולשמוח כל כך אחר כך!ישנו דבר שהתחדד לי בעניין המידה הזאת לאחרונה:

·         אנשים נוטים ליחס את השליליות שבמידת הכעס לכך שהיא מזיקה לאחרים, לאלו שכועסים עליהם, ולכן מי שכועס הוא לא מוסרי, כמו שמי שגונב לא מוסרי בגלל שהוא מזיק לאחרים.

אבל זה רק הנזק הקטן של מידת הכעס. הנזק הגדול יותר הוא הנזק שנגרם לכועס. הרמב"ן פותח את אגרת הרמב"ן המפורסמת במילים הבאות:

יש במילים הקצרות האלו בירור יסודי של עניין מידת הכעס. מובאת פה אמרת חז"ל, "כל הכועס - כל מיני גיהנום שולטים בו". מעניין הפסוק שמובא כראיה: "והסר כעס מלבך - והעבר רעה מבשרך". לא כתוב "והעבר רעה מנפשך" או "מנשמתך", אלא "מבשרך". וזה, כי הכעס פוגע בבשר ממש, כלומר בגוף של הכועס.

כשרואים אדם כועס, אפשר ממש לראות איך מיד, לא בעולם הבא, ממש פה לפנינו - "כל מיני גיהנום שולטים בו". הכעס גורם להרגשה הכי רעה בנפש, שהיא ממש מבעירה בו אש, והכועס נהיה אדום - בגלל אש הגיהנום שבוערת בתוכו.

·         למה הרמב"ן מתכוון כשהוא כותב על הכעס "שהיא מידה רעה" (ראה גם ברמב"ם דעות פרק ב' הלכה ג' [אני הולך לצטט עוד כמה פעמים מהלכה זו, אז מעכשיו כשאני כותב סתם "הרמב"ם" הכוונה להלכה הזאת] שמגדיר במיוחד על הכעס - "מדה רעה היא עד למאד")? וכי לא ידענו שהכעס היא מידה רעה? מה החידוש?

אני חושב שהרמב"ן בא להדגיש, שבכעס יותר ממידות אחרות, יש עניין "רע". כלומר: כשלאדם יש מידה לא מתוקנת אחרת כמו לדוגמא, שקר. אז יש לו נזק בנפש מהשקר, אבל לפחות בטווח הקצר הוא נהנה מהשקר שלו (אחרת הוא לא היה משקר...). אותו דבר נניח במידת אכילה מופרזת. נכון שאכילה זו מזיקה, אבל בטווח הקצר יש לאדם הנאת הטעם מהאוכל. אבל הכעס הוא ממש "מידה רעה" - אפילו בשעת הכעס אין לאדם שום הנאה. הוא ממש סובל. הרמב"ם כותב "בעלי כעס אין חייהם חיים".

·         אז למה באמת אנחנו כועסים?

חסידים שואלים על המדרש שמביא רש"י (שמות ח,יב) במכת הצפרדע: "ותעל הצפרדע - צפרדע אחת היתה והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים".

אם ראו שכשמכים את הצפרדע הזאת היא רק מתיזה עוד ועוד צפרדעים, למה הם המשיכו להכות אותה? איפה השכל?

ועונים שהם המשיכו דווקא להכות אותה, מתוך הכעס על הצפרדעים הקודמות שהתיזה.

כלומר: כשאדם כועס מסתלק ממנו השכל. אין שום היגיון במידת הכעס, זה ממש חוסר דעת לכעוס.

·         אם כן, אם הכעס לא מגיע משום שכל, המשמעות היא שהוא "יצר הרע נטוֹ " (כמעט כתבתי "יצר הרע טהור...", אבל כמובן שהכוונה ל"יצר הרע טמא בתכלית הטומאה"...). כך נוכל להבין את מימרת חז"ל - "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (מופיע בזוהר הקדוש [רעיא מהימנא ג' קורח קעט. "מאן דכעיס דאית ליה בכעס סם המות דעליה אוקמוה מארי מתניתין כל הכועס כאילו עובד ע"ז בגין דסטרא אחרא אתוקדת בבר נשא" - מי שכועס, שיש לו בכעס סם המוות שעליו העמידו חכמי המשנה - כל הכועס כאילו עובד ע"ז, בגלל שהצד האחר בוער בבן אדם, ומעניין שמימרא זאת שאין לה מקור בש"ס אלא רק בזוהר מובאת ברמב"ם). וכך כותב ה"ארחות צדיקים: "וְאַתָּה רוֹאֶה בְּנֵי - אָדָם כְּשֶׁהֵם כּוֹעֲסִים וּמַחֲזִיקִין בְּכַעֲסָם, אֵינָן מְשִׂימִין לִבָּם עַל מַה שֶּׁעוֹשִׂים, וְעוֹשִׂים הַרְבֵּה עִנְיָנִים בְּכַעֲסָם מַה שֶּׁלֹּא הָיוּ עוֹשִׂים בְּלֹא הַכַּעַס, כִּי הַכַּעַס מוֹצִיא שִׂכְלוֹ שֶׁל אָדָם מִקִּרְבּוֹ, עַד שֶׁמַּרְבֶּה דִּבְרֵי הַכַּעַס וְנִכְנָס בְּמַחֲלֹקֶת וְקִנְטוּרִים".

כשאדם כועס הוא מסלק את השכל, שהוא הקישור לקב"ה, ונותן ל"צד האחר" - היצר הרע, לשלוט בו, ובזה הוא משעבד את עצמו להיות עבד ל"אל אחר", שכמובן אחרי שהצליח לשלוט באדם בכל כך עוצמה ואש - לא משחרר את עבדו כ"כ מהר...

הגמרא אומרת (שבת קה:): "רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה... אמר רבי אבין: מאי קראה [מה הפסוק שממנו נלמד דבר זה] (תהילים פא) 'לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר', איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע". רואים בשעה שאדם כועס הוא נותן מקום ל"אל זר" להכנס לתוכו, וזה כבר לא הוא שולט בעצמו, יש בגופו כרגע "זר" - אדם אחר נורא (וזו ההרגשה שמרגישים אחרי הכעס - "זה לא אני! איך אני יכול לעשות דברים כאלה?!" כי באמת באותם רגעים האדם אינו ברשום עצמו אלא בשליטת ה"אל זר" לא עלינו. כמובן שאין בכך משום "טענת פטור", יש על האדם תביעה על כך שמסר את עצמו לרשותו של אחר. כמו שמי שהשתכר ועשה תאונה, באמת אין תביעה על כך שעשה תאונה, שהרי במצבו הוא באמת לא יכל למנוע זאת, התביעה היא שהכניס את עצמו למצב הזה שהוא שיכור שלא שולט בעצמו).

·         הרמב"ן בהמשך האיגרת אומר שמי שניצל מן הכעס עולה על ליבו מידת הענווה.

אני חושב שיש פה הגדרה בשורש הכעס. כידוע אין שום מידה שהיא רעה לגמרי, שהרי אם ככה יש מציאות שהיא ח"ו נבדל מהקב"ה, שהרי הקב"ה הוא טוב מוחלט, ומכיוון ש"מלוא כל הארץ כבודו" הרי שלא יתכן שיש דבר בעולם שהוא היפוך רצונו של הקב"ה, ומי שמאמין אחר נותן ח"ו מקום לכוחות אחרים בעולם, שזו "עבודה זרה בשיתוף".

חכמינו קוראים לתכונות בשם "מידות", מכיוון שבכל מידה יש צד חיובי וצד שלילי. השאלה היא רק המינון - המידה. מפורסמת הדרכת רבותינו על "מידת האמצע" - "שביל הזהב". אין מידה שצריך לסלק ולבער. צריך למצוא כל מידה, להכניע אותה בתחילה, לברר את ענינה, ולמתק אותה בשימוש הנכון בה.

מידת הכעס מקורה מצד שיש לאדם תחושת ישות גבוהה, וכל דבר שפוגע לו בישות מקומם אותו. אפשר לומר שהכעס מגיע מתוך אכפתיות גדולה. מי ששום דבר לא מכעיס אותו, זה בגלל ששום דבר לו אכפת לו. הוא אדיש, אפטי, מנותק וקר.

ממילא צריך למתק את מידת הכעס לאכפתיות לדברים הנכונים, ולא לאכפתיות על הכבוד שלי, הגאווה שלי, אלא על כך שיהיה טוב ומתוקן בעולם.

·         אפשר גם לומר: למה אדם כועס? כי כל האישיות שלו היא לא פרטית-אמיתית. הוא מגדיר את עצמו רק לפי האחרים, וברגע שהאחרים לא מכירים בגודל האישיות שלו ומכבדים אותו כראוי, הוא נופל. אם האחרים לא מכירים בגדלותי, אז מה אני? ואז האישיות שלו מתפרצות וצועקת: "תכירו בי! תסכימו שאני עליון, שהאישיות שלי גדולה!". כמה עצוב שאין לאדם נקודת משען אמיתית, שהוא תולה את עצמו בחסדי הגדרות של אחרים. אם אדם היה מספיק שלם עם עצמו כדי לדעת בעצמו באמת שהוא גדול ואישיותו היא כך וכך, הוא לא היה צריך את ה"טובות" של אנשים אחרים שיאמרו לו זאת, וזה גם לא היה מעניין אותו מה הם חושבים. הוא יודע שיש בו משהו, ומי שחושב אחרת - שיבוסם לו. אני יודע שאני כך וכך, והוא סתם טועה, אין לי מה לכעוס עליו. הבעיה אצלו, לא אצלי, כי אני יודע בעצמי באמת שאני בסדר. אגב, מי שמצליח לחיות כך, בדרך כלל גם הסובבים אותו יכירו בכך בהקדם, שיש פה אישיות גדולה, וממילא כבר לא ינסו להכעיס. כי לפעמים אנשים מרגישים שפלוני תלוי במחמאות שלהם, ולכן הם מנצלים את זה. אבל עכשיו הם קולטים שהוא אדון לעצמו, והם כבר לא שולטים עליו, ועכשיו מתחיל קשר הדדי, לא קשר של עבד (הכועס הגאה) ואדון (הסביבה המכבדת או שלא...).

להשלמת העניין מומלץ לקרוא את הפסקה היפיפיה בספר "הנסיך הקטן" על הגאוותן שמחפש מעריצים...

כלומר: שורש הכעס המגונה הוא בהגדלת האכפתיות מהכבוד הפרטי המדומה שלי, ותיקון מידת הכעס מביא לענווה - הכרת המקום האמיתי שלי, המקום בו אני שלם עם עצמי.

·         אז תכלס, איך מתגברים על הכעס?

א. הרמב"ן כותב: "תתנהג תמיד לדבר דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת". מי שמתרגל לדבר בנחת, שומר על "אש נמוכה", לא נותן מקום למצבים שעלולים להגרר לכעס.

ב. החכמה הגדולה היא להיות "בלי תירוצים". לא לומר: הפעם מותר לי לכעוס, הכעס שלי צודק. גם אם אתה צודק, הכעס לא ישפר את המצב, הוא רק יהרוס (באמת! עוד לא הכרתי מישהו אחד במקרה אחד שהרויח משהו מכעס!). ועל זה כתב הרמב"ם (הנה זה מגיע - הציטוט ה[כמעט] מלא של ההלכה הזאת שהזכרנו כבר כל כך הרבה קודם...): "וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים: כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים. ואמרו שכל הכועס - אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

ג. כשאדם כועס, כבר אמרנו שהשכל מסתלק ממנו, ואז קשה מאוד להסביר בשכל את כל הדברים היפים וההגיוניים שכתבנו קודם. וכבר אמרו חז"ל (אבות ד', י"ח): "אל תרצה את חבירך בשעת כעסו", כי הוא לא יקבל גם את ריצויים הכי חזקים, כי באותה שעה הוא "לא נמצא בבית", יש שם "אל אחר" במקומו. אז לכן חשוב מאוד לתפוס את הרגע שבו מתחיל להסתלק לנו השכל ולהכנס במקומו ה"אל זר" ולפני שהשכל מסתלק לגמרי לזכור כמה אנחנו לא רוצים להכנס למצב הזה.

ד. עבודה מקדימה: ידמיין אדם במוחו כמה הוא רוצה להיות "בעל הבית" על עצמו, וכמה יכאב לו להמכר לעבד לאדון אכזר. וידמיין ממש כמה אותו אדם משפיל אותו ומכאיב לו וכמה הוא שונא אותו. ואז יזכור שזה מה שעושה לו היצר הרע בזמן הכעס. הוא שולט בך, מכניע אותך לעשות את רצונו וגורם לך סבל עצום, והשפלות. וכאשר אדם יעבוד עוד ועוד על הדימיון המודרך הזה (מומלץ לעשות בלילה על המיטה כשלא מצליחים להרדם), יהיה לו יותר קל בשעת מבחן לא להגרר למכור את עצמו לעבד ליצר.

ה. מומלץ גם למצוא משפט קצר וקולע שמסכם לנו כמה אנחנו לא רוצים לכעוס. מהלכים ארוכים קשה להזכיר בשעת ניסיון, מוטו קצר הרבה יותר קל. דוגמאות: "אני שולט בחיי!" "כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו" "אני יודע שאני טוב, לא מעניין אותי הדעות שלו עלי".

ה. אם יש כעס בלב והמצב כבר בלי שליטה, ל"מזער נזקים". ללכת לחדר כדי שלא לצעוק על אחרים, ושם אפשר לכתוב על דף את כל תוכן הכעס, באריכות ובפירוט, עד שנרגעים. ככה הכעס לפחות לא מזיק לאחרים. אגב, מומלץ לשמור את הדף הזה לאחר כך, בדרך כלל זה די מצחיק מה שכתוב שם, בבחינת "לעשות מזבוב (קטן ומעוך) פיל (מעופף עם קרניים בגודל של דינוזאור)".

ו. קרה מה שקרה, נכשלנו וכעסנו. מה עושים? יושבים וכותבים דו"ח לעצמנו: למה כעסנו, האם יכלנו למנוע את זה, מה הרווחנו (כלומר מה הפסדנו...), ואיך זה לא יקרה שוב. אחר כך אומרים בפועל בפה (זה חשוב! כחלק מתפילה או סתם. לא חייבים במילים האלה, אבל צריך להגיד את העניין הזה בפועל, לא רק לחשוב אותו) "זה לא הייתי אני! זה לא הייתי אני! אני לא משועבד לאל זר! יהי רצון מלפניך ה' שלא אכעס היום! תצילני מיצר הרע!" (חלק מבוסס על תפילה נפלאה שמופיעה בחלק מהסידורים בתוך "אלוקי נצור").

חשוב! חשוב!

ה' ברא אותנו עם בחירה. המשמעות היא שבכל מצב (גם המכעיס ביותר) הבחירה בידינו, ולא ביד השני אם להרגיז אותנו או לא, אלא הבחירה בידנו, האם לכעוס ולהרוס לעצמנו את החיים, או להתאפק ולשמוח כל כך אחר כך!