פרשת עקב

נכתב על ידי יהודה ברקאי ב-10/8/2017

 י"ח אב תשע"ז

אודה לה' בכל לבב

בעש"ק פרשת עקב י"ט במנחם אב תשע"ג

הצילני מטביעה במים רבים, נתנני בארץ החיים,

וזיכני לעסוק במים זכים וטהורים של            

תורת אלקים חיים, ממנה שותים צאן קדושים

סמיכות הפרשיות[1]

וְהָיָ֣ה׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ ה' אֱלֹקיךָ לְךָ֗ אֶֽת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ. וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֣ וּפְרִֽי־אַ֠דְמָתֶךָ דְּגָ֨נְךָ֜ וְתִֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ שְׁגַר־אֲלָפֶ֙יךָ֙ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֔ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ...(דברים ז' י"ב-י"ג). ובסיום הפרשה הקודמת הפסוק  האחרון הוא: וְשָׁמַרְתָּ֨ אֶת־הַמִּצְוָ֜ה וְאֶת־הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לַעֲשׂוֹתָֽם. ובגמרא (עירובין כ"ב ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב (דברים שם) אשר אנכי מצוך היום לעשותם, היום לעשותם ולא מחר לעשותם, היום לעשותם למחר לקבל שכרם. (ע"כ הגמרא). כלומר השכר יהיה רק לעתיד לבוא, ואילו כעת וכאן בעוה"ז זהו 'זמן העבודה'. א"כ באנו לשאלה, כיצד בתחילת פרשתנו מובטח שכר כבר בעוה"ז, שהרי 'ברכת הבנים' של פריה ורביה, ופרנסה טובה ע"י ברכה שתשתלח בדגן תירוש ויצהר, עניינם הוא כעת בעולם הזה?! שאלה זו ראיתיה בשני ספרים של גדולי הדורות ותשובתם בצידה, כל אחד לפי חלקו המיוחד ואור תורתו שקיבלה מסיני.

בספרו של החיד"א ראש דוד בפרשתנו (ד"ה ומעין דוגמא) ...וניחא להו דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא, ומתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא משומר ובא לעולם שכולו טוב. אמנם אשר ישמח האדם בקיום המצוות ועמלו בתורה, יכול ליכול ולחדי בהאי עלמא [לאכול ולשמוח בזה העולם] וקרנו תרום בכבוד לעתיד לבוא. וזהו כוונת הכתובים עצמן היום לעשותם ולמחר לקבל שכרן ובעוה"ז אין אדם נוגע בשכר מצוה, זיל אגרי בהו בעוה"ב. וכי תאמרו מה נאכל בימי חלדנו ומה יעשה ישראל לעשות כלכ"ל [מליצה כדרכו המקודשת של החיד"א, וכונתו לענין פרנסת האדם וכלכלתו]. לזה אמר, והיה עקב תשמעון, ואין והיה אלא לשון שמחה [עפ"י בראשית רבה מ"ב ג'] שם רמז כי בשכר שמחה אשר תשמח נפשו בתורה ומצוות, יש בו כדי שביעה מטוב הארץ, וזה שאמר והיה וכו' לשון שמחה ושמר וכו' ואהבך וכו' וכל זה בשכר השמחה, אבל גופי תורה ומצוות למחר לקבל שכרן... 

הספר השני שהביא שאלה זו, הוא מנחת עני (דרשות עה"ת) לרב יעקב עטלינגר זלה"ה הידוע בספרו על הש"ס ערוך לנר. ואלו חלק מדבריו עפ"י יסוד של שני סוגי מצוות שמיעות ושכליות, השמיעות נקראים חוקים שאנו מקיימים רק מציווי האלקים, והשכליות נקראים משפטים שהשכל שופט שיש לקיימם לתועלת האדם הפרטי, וגם לחברת האנשים, עלינו לקיים כל המצוות לכבוד ה' יתברך, וביותר במצוות השכליות. [נראה שיסוד חלוקה זו למצוות שמעיות ושכליות הוא באמונות ודעות לרס"ג (מאמר ג')][2]  משל:...יתום שגדל אצל בעה"ב שלמדו אומנות עשה שתי מיני עבודות, עבודת האומנות שלמדו בעה"ב, ועבודת הבית למלאות מים ולבקוע עצים, החילוק בין שתי מיני עבודות הוא, שעבודת האומנות השכר הגיע לרבו בלבד ואין להיתום חלק בו. אבל עבודת הבית, היתום נהנה בו עם רבו, שהרי אוכל ושותה ומתכסה בביתו. והיתום בחשבו שבזה ניתן לו שכרו לגמרי במה שרבו מאכילו  ומשקהו על עבודת האומנות שעושה בעבורו, שבשביל חביות מים שממלא ובשביל העצים שמבקע חושב שאין לו שכר, באשר שעושה לתועלתו ג"כ. אבל בעה"ב הוא בעל חסד ואומר לו להפך הוא, כל מה שאוכל ושותה הוא לשכר חבית מים שאתה ממלא לי [וביקוע] עץ שאתה מבקע לי. מדייק לי, לא בשבילך עשית כן, כי אם בשבילי ועלי לשלם שכרך. אבל מה שאתה עושה בשביל האומנות זה שכר כפול ומונח לך על העת כשתגדל ותעזוב ביתי. [הנמשל] וכן הענין שנוהג הקב"ה בחסדו כן עם ישראל, השכר בעוה"ז נותן להם בשביל שמקיימים המצוות השכליות, לא בשביל תועלתם כי אם לכבוד שמו, אבל שכר המצוות שמעיות נטור להם לעוה"ב....עכ"ל המנחת עני.   

יראת אלקים ודעת אלקים

וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה ה' אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹקיךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־ ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ (דברים י' י"ב). מתוך כתובים אלו שהינם מעמודי התווך של עבודת יהודי בעבודת קונו, שבראו יצרו ועשאו כדי ליראה אותו. בכד הקמח לרבינו בחיי (ערך 'יראה') כתב וזלה"ק: גדול כח היראה שכל מי שיש בו חכמה ואין בו יראה – הוא נזק שאין לו רפואה, לפי שהחכמה מאוסה, וזהו שאמר הנביא (ירמיהו ח' ט') בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם. וכשיש בו עם החכמה יראה, הנה החכמה ההיא רפואה בלא נזק...עכ"ל רבינו בחיי.

מגדולי הדור שלפנינו, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל[3] בספרו הגיוני עוזיאל (ח"א שער ז' פרק א') פורס לפנינו בלשונו הצחה ומאירת עיני לבב, את הקשר בין יראת אלקים ודעת אלקים, דבריו מושתתים על דברי שלמה במשלי (ב' ד'-ה') אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא. ואלו דבריו: יראת ה' ודעת אלקים הם שני דברים אחוזים ולכודים זה בזה בקשר תכוף ובלתי נפרד, כי יראת ה' היא ראשית דעת (עפ"י משלי א' ז') ודעת אלקים היא מבוא ליראת ה', באין יראת ה' – אין דעת אלקים אמת, ובאין דעת אלקים, יראת ה' מנין?

האדם מטבעו בהסתכלותו בכל מרחבי הבריאה באלפי צורותיה ורבבות גווניה, עומד ושואל, האין מנהיג לבריאה זו? [דבריו ודאי מושתתים על דברי חז"ל באברהם אבינו ע"ה (בראשית רבה ל"ט א')]...הסכלות חודרת והרגשה טבעית שבאדם מעוררת בו חפץ ורצון, כוסף ותשוקה לדעת את האלקים. אבל אבל חלוקים הם בני אדם בדרך השגת דעת אלקים אמת. הפילוסופים מבקשים דעת אלקים לשם המדע, כמו שמבקשים לדעת את הארץ ויתר המדעים...אבל ישראל הדבקים בה' ובתורתו, מבקשים לדעת את האלקים שבאדם, וממנו מתעלים ומתרוממים לדעת את אלקי עולם, שהוא רם ונשא ושוכן את דכא ושפל רוח...האדם הישראלי בגשתו אל השגת דעת אלקים, מסתכל ביראה במסתרי ההויה העולמית ורואה בה אור זרוע, אור אלקים המאיר את הכל ומחיה את הכל. האדם מסתכל בעצמו בסודיות מהותו ואומר מבשרי אחזה אלוק (איוב י"ט כ"ז)...דעת אלקים זו מביאה לידי יראת ה', וכן אומר הרמב"ם (יסודי התורה פ"ב ה"ב) בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבה ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד (תהלים מ"ב ג') צמאה נפשי לאלקים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלקים. וכשמחשב בדברים אלה עצמם, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה ואפלה...[עכ"ל הרמב"ם]. יראת אלקים הקודמת לדעת אלקים, פותחת לפנינו שערי חכמה ובינה בהשגת דעת ומציאות אלקים...דעת אלקים לפי השקפת היהדות איננה דעת פילוסופית שחוץ ממנו, אבל היא גלויה של כבוד אלקים השוכן בתוכנו, ומקדש אותנו בקדושתו, ומאיר את שכלנו ועינינו לראות את הטבע בכל סודותיו, להכיר חכמתו ותבונתו, ונותן בפינו שירה ותהלה [לה' יתברך אל נורא עלילה]... עכ"ל הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל.

הרגשת האחריות של האדם בעת תפלתו והרגשתו כבביהמ"ק

אחד משלש העמודים עליהם העולם עומד זה עמוד התפלה, ואם בזמן ביהמ"ק שיבב"א היתה זו עבודת הקרבנות, הרי שכיום זו עבודת התפלה. מוסר נפלא מעמיק ומרומם כאחד לימדנו הרה"ג הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן שליט"א בספרו ימלא פי תהלתך (ח"א מאמר 'הארות בעניני תפילה') וזלה"ק: הנה בזמן שאדם עומד בתפילה (וכן בכל המצוות, אלא דבתפילה יותר עלול להתרגש אם אך ישים לב) יהיה נדמה בעיניו דכל העולם עומד ומצפה עליו, דבלי זה יחסר לכולם אור או מזון או מים וכל מיני דברים[4], והוא צריך לפרנס כולם, דבמעשיו משפיע ומכריע את כל העולם לכף זכות, ומה שיותר יכוון ותצא התפלה יותר מעומקא דלבא, יותר יוכרע העולם לחסד ע"י שיושפעו שפע בכל הבריאה כולה לחסד[5]...[ובהמשך דבריו על הרגשת האדם בעומדו בתפלה בבית המקדש כתב:]  כיוון שעבודה שבלב זהו תפילה, ויש דין דעבודה צריך להיות במקדש, נמצא דכשמתפלל - עומד ועובד עבודה במקדש, ועבודה זו היא לא רק לכהנים, אלא לכל אחד ואחד שצריך לעבוד במקדש, ואיך לא יתרגש בזה שעומד כעת ועובד עבודת ה' במקדש! עכ"ל הרב שטיינמן שליט"א.

ובקדושת לוי לר' יצחק לוי מברדיטשוב בסוף הפרשה על הכתוב (דברים י"א כ"א) למען ירבו ימיכם וכו' כימי השמים על הארץ כתב וזלה"ק: דהיינו כאשר משפיעים להארץ, כנאמר (ישעיהו נ"ה י') כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וכו' כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה' כן תהיו אתם בבחינה זו להשפיע להכל. וזהו 'למען ירבו ימיכם כימי השמים על הארץ' – להשפיע לכל. עכ"ל הקדושת לוי זיע"א.  

מתוך מכלול העצום של דברי מאורי הדורות כולם ללא יוצא מן הכלל בחשיבותה ועליונותה של התפילה, נסמוך את דבריו של ר' חיים מוולוזי'ן בספרו נפש החיים, ששער ב' כולו מיוחד לענין התפילה. ובפרק י' כתב וזלה"ק...בכל תיבה ותיבה מכל נוסח התפילה שייך ג"כ זו הכוונה הקדושה. כי כל תיבה מהתפילה או של איזה ברכה היא העולה למעלה מעלה ע"י מארי קלין וגדפין, דנטלין לה לפעול פעולתה בשרשה העליון המיוחד לה, והוא נעשה בזה כביכול שותפו של יוצר בראשית, לבנות ולנטוע כמה וכמה עולמות...ולכן קראו רז"ל (ברכות ו' ע"א) את ענין התפילה: דברים העומדים ברומו של עולם – היינו שהדברים עצמם הם תיבות התפילה עומדים ברום העולמות...עכ"ל הנפש החיים. והמתבונן בהם לומדם וזוכה להבינם, יבנה ויקנה לעצמו בנין חדש ואיתן של עולם התפילה.

מעבר מעולם הנבואה לעולם התפילה

בספרו של הגרי"ד סולובייציק זצ"ל איש האמונה, בתוך מאמרו הגדול הנושא את שם הספר, שבמרכזו ביאור עמוק ומקיף לשני תיאורי בריאת האדם המופיעה בספר בראשית (פרקים א' וב'). במהלך המאמר מבאר את המעבר הרוחני – הסטורי מתקופה בה הנבואה היתה מרכז רוחני לקשר בין אלקים לאדם, לתקופה בה התפילה היא תהיה הציר המרכזי בקשר זה (יחד עם עמוד התורה שהתפתח עד למאוד בתקופת הגלות[6]) ואלו דבריו:...כאשר האלקים מצטרף אל קהילת האדם נעשה נס ההתגלות בשני מישורים במישור שמעבר לתחום ההכרה – הא-ל המסתתר מופיע כא-ל הנגלה, ובמישור האנושי – האדם הנסתר מסיר את המסווה ונהפך לאדם גלוי. בהשמע הקול האלקי פונה אל האדם וקורא אותו בשמו אברהם, משה או שמואל, מתגלה האלקים אשר האדם חיפש אותו בשבילים אין קץ ביקום, כשהוא קרוב ויחס אינטימי עם האדם...בפגישה זו שבין אלקים והאדם ויוזמתה באה מן האלקים, קמה קהילת הברית והנבואה. כאשר האדם פונה אל האלקים וקורא לו בסגנון אינטימי 'אתה' מתרחש שוב אותו נס, האלקים מצטרף אל האדם, ובפגישה זו אשר יוזמתה באה מן האדם נולדה קהילה חדשה בעלת ברית והיא קהילת התפילה...התפילה היא ביסודה תחושתו של האדם שהוא נמצא בנוכחות בוראו והוא פונה אליו. להתפלל – משמעו אחד בלבד: לעמוד לפני ה'. [כך טבע סבו הגדול בספרו ר' חיים על הרמב"ם בהלכות תפילה פ"ד ה"א שתי כוונות יש בתפילה האחת כוונה של פירוש הדברים, ושנית שיכוון שהוא עומד בתפילה לפני ה', ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה, רק שהוא מעצם מעשה התפילה...וע"כ כוונה זו מעכבת בכל התפילה]...מהות התפילה היא חווית הברית של התחברות עם אלקים והדבור אליו...כללו של דבר תפילה ונבואה הן שתי הגדרות נרדפות לדו-שיח... של ברית בין אלקים והאדם. אכן קהילת התפילה נולדה באותה שעה ממש כשקהילת הנבואה הגיעה לקיצה, וכאשר קהילת התפילה באה לעולם הרוח של היהודי הקדום, לא המירה את קהילת הנבואה אלא הנציחה אותה. התפילה היא המשך של הנבואה והאגודה של מתפללים היא ממילא האגודה של הנביאים. ההבדל בין תפילה לנבואה אינו מתייחס לתוכנו של הדו-שיח אלא לסדר בו הוא מתנהל. בעוד שבתוך קהילת הנבואה האלקים [כביכול] נוקט יוזמה הוא מדבר והאדם מאזין, הרי בקהילת התפילה היוזמה באה מן האדם, הוא המדבר והאלקים מאזין...כאשר האנשים הטמירים של הכנסת המופלאה הזאת [אנשי כנסת הגדולה שקבעו נוסח התפילה] היו עדים לכך שיום הקיץ הבהיר של קהילת הנבואה, שהיתה מליאת צבע וקול, עמדה להיהפך לליל סתיו עצוב של אֶלֶם נורא שאינו מואר ע"י חזון ה', הם סירבו להכנע למציאות הסטורית ואכזרית זו ולא נתנו לדו-שיח בין אלקים והאדם להסתיים...בתפילה מצאו את גאולת הדו-שיח, והם עמדו על כך שהדו-שיח יתמיד לעולם. אם האלקים לא המשיך לקרוא את האדם, הם דרשו שהאדם יקרא לאלקים, וכך הועתק דו שיח של ברית ממישור הנבואה אל מישור התפילה. עכ"ל הגרי"ד סולובייציק זצ"ל.   

דברי מוסר בהנהגת ברכת המזון

הברכה היחידה שלכל הדעות היא מצוה מדאורייתא זוהי מצות ברכת המזון. (יש דעות שגם ברכת התורה מדאורייתא ואכמ"ל). ראיתי בספר שאיני זוכר כעת 'איזהו מקומן' שיש ענין מיוחד לאכול פת בלילה ולהתחייב בברכת המזון מדאורייתא מכיוון שבלילה כמעט ואין מצוות עשה מן התורה (להוציא כמובן קריאת שמע). בספר נדיר קטן ולא מוכר שאינה ה' לידי בחסדו ובטובו הגדול, כלי מחזיק ברכה לרבי ישראל נאג'ארה מחבר הפיוט הידוע 'י-ה רבון'[7]. הספר עוסק כולו בדברי מוסר וביאור לברכת המזון. (מן הראוי להזכיר שמגדולי הדורות קדם לו רבינו בחיי בספרו שולחן של ארבע, העוסק כולו בעניני הנהגת הסעודה וברכת המזון).  בין דבריו הקדושים שכתובים גם בלשון מליצית מתובלת בפסוקים, הדברים הבאים (פרק ג'): ואם הנוטע אוזן ישמע ברכת המזון בחפזון, שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, והמלות אחד מעיר ושנים ממשפחה, הלא יקוץ בברכה ובמברך. ועוד יראה בשכלו האדם הנלבב, כי מלך מלכי המלכים יתברך ויתרומם ויתעלה שמו, כבודו מלא עולם ומשרתיו שואלים, איה מקום כבודו להעריצו, ויש כתות של מלאכים לא יעצרו להודות לו כי אם פעם אחת בכל יום, ואמרי לה פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעם אחת בחודש...ואמרי לה פעם ביובל, ואמרי לה פעם אחת כל ימי היותם לבד. והאנוש האומלל אשר בעפר יסודו הורשה מאת אדון הכל להודות ולהלל ליוצרו כל עת שירצה, כמו שאמר נעים זמירות: אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי (תהלים ל"ד ב') ולא עוד אלא שחפץ במהלליו יותר ממהלל שרפי מעלה, ולא עוד אלא שציוה מאתו להודות לו ולברכו על המזון שהאכילו וגם להיטיב לו להבא, ואל כל זה לא ישית לב ויתרשל בברכה זו. ואם בקצת העתים תעלה על זכרונו, יאמר אותה במרוצה כמתלהלה יורה זיקים בגאונו, וכמעט רגע יכחידנה תחת לשונו...ונחזור לענינינו, שהנה בהיות הברכה הלזו מסודרת מפי אחד מאלו הקדושים, היה ראוי לחלוק לה כבוד, והוא לאומרה בנעימה קדושה. כל שכן היותה נאמרת ברוח נבואה מפי משה אדון כל הנביאים, ומפי יהושע תלמידו, ומפי נעים זמירות ישראל...גם הברכה הרביעית מפי רבן גמליאל ובית דינו כמדובר. את כל הדברים האלה ישים לנגד עיניו הירא ורך הלבב, ויאמר שבח זה מילה במילה בדקדוק כמו בקרית שמע, באימה ביראה ברתת בזיע ובכוונה גדולה. והעיקר הגדול שכוונת הלב תלוי בו, הוא לומר אותה מתוך הכתב, כי המכתב יעורר הכוונה מאוד...ואין מי יסובב כוונת האדם אל מה שיוציא בשפתיו כ"א אותיות מחכימות ומעוררות כוונת הלב. עכ"ל הכלי מחזיק ברכה לרב ישראל נאג'ארה זלה"ה. 

להפטרה – הטוב התמידי לא יפחית הרגשת הכרת הטוב

כִּֽי־נִחַ֨ם ה' צִיּ֗וֹן נִחַם֙ כָּל־חָרְבֹתֶ֔יהָ וַיָּ֤שֶׂם מִדְבָּרָהּ֙ כְּעֵ֔דֶן וְעַרְבָתָ֖הּ כְּגַן־ה' שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יִמָּ֣צֵא בָ֔הּ תּוֹדָ֖ה וְק֥וֹל זִמְרָֽה. (ישעיהו נ"א ג') בספרו של רבינו יוסף חיים זלה"ה ברכת חיים להפטרות מבאר: הלא תמצא שהאדם מקבל כל יום טובות נשגבות  מאתו יתברך, ואינו מודה ומשבח עליהם, יען כי הם נעשים בטבע, וכל דבר הנעשה בטבע, האדם מורגל בו ואינו רואה אותו חידוש גדול, כדי שיודה לא-ל וישבח על מציאותו. מה שאין כן טובה הבאה לאדם בנס שאינו טבעי ואינו מורגל בו, יודה לא-ל עליה. [כאן מביא משל מפורסם לאדם שגידל יתום בביתו ונתן לו צרכיו כמו בנו יחידו. והנה יום אחד הגיע עני לבקש נדבה, ואם היה נותן לו נדבה מועטת דיו. אך בעה"ב נתן לו מתת הגונה הרבה מעבר למצופה, והנה עמד העני ולא כילה שפתותיו מלהודות ולהלל לבעה"ב על החסד שגמל עמו. אך היתום שכל ימיו גדל בביתו לא הודה לוֹ ולוּ פעם אחת. מה עשה? גירשו מביתו כמה ימים ולאחר מכן החזירהו, ומאז לא פסק פומיה דיתום מברכ"ת מודי"ם לבעה"ב.] הנמשל כל בני אדם מקבלים טובות מאתו יתברך מזריחת השמש ועד בואו בבית ובחוץ. אך להיות כל הטובות הם מורגלים ומוטבעים [מלשון טבע] אין מתעוררים להודות ולשבח לשמו יתברך...והנה לעתיד ישיגו ישראל כל מיני טובות הרבה בדרך נס, שאינם טבעיות, וכל טובה שישיג האדם בנס...ידמה כמו מציאה בדרך, וישמח בו הרבה, ויהיה מודה לה' יתברך. וזה שאמר ששון ושמחה ימצא בה - כמו ענין מציאה, שהיא אינה באה בטבע גדולות. כן הם ישישו וישמחו על הטובות, שהם באים בדרך נס. ולכן ישמיע עליהם תודה וקול זמרה - להודות ושבת לה' יתברך על כל דבר ודבר.  עכ"ל רבינו יוסף חיים זלה"ה. 

 

להשיג הגליון  יהודה 077-2100611 או במייל YYBARKAY@GMAIL.COM


[1] הגליון נערך לרפואת וזכות אמי חוה בת לאה, הרה"ג אהרן יהודה לייב בן גיטל פייגא, אשר זעליג בן אידיו. ולעילוי נשמות אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה (ברקאי), חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת רבקה ובנם יצחק משה ז"ל.

[2] מומלצת מאוד מהדורת אור עציון תשע"ג, מנוקדת ומבוארת.

[3] הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (תר"מ-תשי"ג) נולד בירושלים לרב יוסף רפאל עוזיאל. לאחר שילדים רבים נפטרו לאביו ל"ע, נתן לו אביו שמו מאיר חי ע"ש ר' מאיר בעל הנס. משפחת אביו ממגורשי ספרד, ומשפחת אמו מרבנים הגדולים לעדת הספרדים בירושלים משפחת חזן, הרב רפאל יוסף חזן זלה"ה בעהמ"ח שו"ת חקרי לב מספרים המקיפים וחשובים בספרי ההלכה במאתים השנים האחרונות. (נולד בתורקיה וכעבור שנים שעלה לארץ ישראל, הגיע בשיא פריחתו לשמש כ'ראשון לציון').  הרב בן ציון בצעירותו למד בתלמוד תורה 'דורש ציון' ואח"כ בישיבת 'תפארת ירושלים' הישיבה. מרבותיו היו הרב בן ציון מאיר קואינקה, ובשנות בגרותו שימש אצל ה'ראשון לציון' היש"א ברכההרב יעקב שאול אלישר זצ"ל. אצל רבו זה לומד דרכי הלכה ופסיקתה, דרשנות וכח הנהגה צבורי אותו ישמש בהמשך חייו.

בשנת תרע"א מבקשים אנשי יפו מהשלטון התורכי ששולט אז בארץ (שנים אלו היו אחרונות שהסתיימו בתרע"ח בסיום מלהעה"ר) למנות להם 'חכם באשי' רב ספרדי רשמי לצדו של הרב האשכנזי באותה תקופה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. בהמשך חייו משמש כרב ראשי בסלוניקי במשך שנתיים (תרפ"א-תרפ"ג) ובשנה זו חוזר לארץ ישראל ומתמנה לרב הראשי של תל אביב עד שנת תרצ"ט. בסמיכות לשנה זו האחרונה, מכין בירושלים הרב יעקב מאיר זצ"ל ששימש כראשון לציון, את מחליפו הלוא הוא הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שעולה על כס הרבנות עד לפטירתו. בשנים אלו הוא מתחיל את עבודת כתיבתו הפוריה מוציא את ספרו שו"ת משפטי עוזיאל, שימנה לבסוף תשעה כרכים. אליהם ילוו ספרים בדרוש והגות, הכתובים ביד אומן מיוחדת המושתת על מרחבי הספרות של יסודות האמונה לדורותיהם, ביניהם הכוזרי, רמב"ם ועוד. הגיוני עוזיאל ומכמני עוזיאל, חלקם הגדול יצאו רק לאחר פטירתו. 

יש לציין את אישיותו הדגולה המיוחדת באהבת ישראל שבו, שבבואה ממנה נראית בדברי צוואתו:...בתפקידי אלה שמתי לנגד עיני שתי תעודות אלה: להרביץ תורה בתלמידים, לאהוב התורה ומצוותיה, ארץ ישראל וקדושתה, אהבה מוחלטת לכל איש ואשה מישראל, ולעם ישראל כולו, ואהבת ה' אלקי ישראל...להביא שלום אמת בבית ישראל...בכנסת ישראל לכל שורותיה ומפלגותיה, ובין ישראל לאביהם שבשמים...

[4] יסוד לדבריו בדברי חז"ל (חולין ס' ע"ב) רב אסי רמי: כתיב (בראשית א' י"ב)  ותוצא הארץ דשא, בתלת בשבתא. וכתיב (שם ב' ה') וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, במעלי שבת] !התשובה] מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח הקרקע עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו. ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. (רש"י עה"ת (שם ב' ה') פירש עפ"י גמרא זו). ראה דברים מופלאים של הנצי"ב על פסוק זה.

ועוד ראיתי דבר נפלא במדרש על הפסוק הנ"ל (בראשית רבה י"ג ב') כל שיחתן של בריות אינן אלא על הארץ, עבדת ארעא, לא עבדת [כלומר האם עשתה הארץ פירותיה או לאו]. וכל תפלתן של בריות אינן אלא על הארץ: מרי [אדון העולם], תעבד ארעא, מרי תצליח ארעא. כל תפלתן של ישראל אינו אלא על בית המקדש – מרי, יתבני בי מקדשא, מרי, מתי יתבנה בי מקדשא. עכ"ל המדרש. ודברים אלו הם חיזוק וכפתור ופרח להמשך דברי הרב שטיינמן שליט"א, שעל האדם להרגיש בתפלתו שהוא נמצא בביהמ"ק.  

[5] בבראשית ויחי (מ"ח כ"ב) נאמר: וַאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי. תרגום אונקלוס בחרבי ובקשתי – בצלותי ובבעותי. והנה אחד הפירושים של הדמיון לקשת, שככל שמותחים את המיתר יותר בחוזקה, כך כח תעופת החץ ומקום נפילתו יהיו רחוקים יותר. ובעניניו ככל שהכוונה תהא עמוקה ונקיה יותר, פעולת התפלה תהיה עמוקה ורחבה יותר.

[6] ראה מאמרו הנפלא של הראי"ה זצ"ל למהלך אידיאות בישראל, ומומלצת מהדורתו של הרב חגי לונדין שליט"א.

[7] רבי ישראל נאג'ארה (ש"י-שפ"ה) נולד בצפת לאביו ר' משה נאג'רה שהיה מגורי האר"י בצפת, ואמו היתה בתו של רבי ישראל די קוריאל שנסמך ע"י מהר"י בירב זלה"ה. הרבה משנותיו התגורר בדמשק ושם כתב רוב פיוטיו. לעת זקנותו (שפ"א) חזר לארץ ישראל, נתיישב בעיר עזה בה נתמנה לראב"ד, ושם מנוחתו כבוד. מלבד פיוטיו הרבים חיבר גם ספרים ביניהם פצעי אוהב ביאור לספר איוב. מקוה ישראל דרושים (נדפס לראשונה בתשס"ב, ע"י 'אוניברסיטת בר אילן' בעריכת שאול רגב). הספר שלפנינו הוא בהוצאת אהבת שלום ירושלים תשס"ז. בתחילת הספר מכתב ברכה מהרב יום טוב צהלון (מהריט"ץ) מגדולי הדור בחיי המחבר.


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת השבוע