עבודה זרה של קבעון התפיסה האלוקית (2 תגובות לחידוש זה)

נכתב על ידי איתיאל, 25/7/2017

 בכל כניסה של עם ישראל לתוך מדרגה חדשה של עבודת ה', מצינו פתיחה המזהירה בחריפות להתרחק מעבודה זרה.

כשיעקב אבינו, בשלב שהוא כבר מייצג את גרעינו של עם ישראל[1] (ולא רק כאחד האבות) נכנס לעם ישראל וחוזר להקריב מזבח לה' הנגלה עליו בבית א-ל, הוא מצווה את בני ביתו "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם", והם טומנים אותם תחת האלה ליד שכם[2].

דורות אחר כך, בכניסת עם ישראל לארץ נערך טקס במיקום קרוב (הר גריזים והר עיבל שאצל שכם), הפותח במילים[3]: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן".

תהליך כניסת עם ישראל לארץ נעשה בשני שלבים, שלב המלחמה, המזוהה עם יהושע, עורך הטקס המוזכר לעיל, ושלב ההתבססות, שקורית בעיקר לאחר מות יהושע עם כל תקופת השופטים. לפני מות יהושע, עורך יהושע שוב ברית עם העם, אותו הוא פותח במילים[4]: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". ובהמשך מבקש יהושע מהעם להסיר את אלוהי הנכר מתוכו ולעבוד את ה' בתמים.

גם בהמשך הדורות, בעת כניסה לדרגה רוחנית חדשה אנו מוצאים שוב ושוב פתיחה באזהרה מעבודה זרה. כשרשב"י מגלה סודות תורה מיוחדים באידרא רבה, מתואר: "פָּתַח (רשב"י) וְאָמַר: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנּוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ אָמֵן". הפסוק לא מובא שם על מנת לבארו אלו לדרוש עליו, אלא הוא כתנאי ופתיחה הכרחית בפני עצמו לגילוי הסודות שנאמרים שם.

גם בפנקסי הראי"ה קוק זצ"ל נמצא כי המילים הראשונות אותן הוא כותב בעלותו לארץ ישראל הן[5]: "איסור עשיית פסל צורת אדם, משריש להכיר כי אין צורתו של אדם והשלמתו תלויה במה שהוא נוי שלו החיצון, כי אם צורתו הפנימית דהיינו שכלו ומוסרו. ללא הידיעה השלמה של הכרת האלהות, מרימה את האדם משפלותו, ומעודדתו להיות חפץ להיות מתדמה ליוצרו בדרכיו הטובים, בחכמה ובחסד. על כן היסוד תלוי בשמירת הציור היסודי, שלא ישפל לעולם. ואם ייוחס עניין אלהות לדבר שהוא חוץ משלימותו של השלם האמיתי יתברך, אז כבר יאבד השורש של השאיפה לההתדמות היותר שלמה, ואין קץ לכל הרפיון ושלילת החיים שיורגש על ידי זה בכל רוחב החיים".

 על פניו נראה כי האזהרה מעבודה זרה היא מפני שהיא למעשה היפך כל התורה. אלא שההדגשה המיוחדת שלו דווקא בכל פתיחה של כניסה להשגה רוחנית חדשה (בפרט של תורת ארץ ישראל) אומרת דרשני.

נראה לבאר[6] כי ישנה תופעה בה אנו מחדשים חידוש ברוחניות, ומסתפקים בו. אנו חושבים שבזה השגנו והבנו את האלוקות, וכעת אנו יודעים להגדיר אותה. תופעה זו היא, כלשון הראי"ה קוק זצ"ל, אליליות רוחנית. הרי הקב"ה הוא נעלה מעל כל הגדרה, וכל מה שאנו עמלים בידיעת דרכיו ומידותיו הוא רק כדי להתקרב לעבודתו, אך אם נסתפק בזה ונחשוב שהשגנו אותו, אנו טועים טעות חמורה. טעות נפוצה היא שאדם בתקופה מסויימת עמל בעבודה רוחנית, ואחר כך בשגרת החיים ממשיך כביכול עם ההשגה אותה כביכול השיג. חושב הוא שכבר הבין מהי האלוקות ומה מעליו, בעוד העבודה האמיתית היא להמשיך לרדוף את ה' בכל עת, כי אין שום השגה בו, רק התקרבות והתקדמות. ההבנה הזאת גורמת לכך שהמושג האלוקי מטשטש, ונהיה בדמות מסויימת ומוגבלת.

לכן רואים לנכון בכל זמן של כניסה למדרגה רוחנית חדשה, להזהיר את השומעים שלא יבינו חס ושלום שזו הגדרה סופית ושלימה במהות האלוקית. וזוהי אזהרת "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה" - מי שמצייר את ההבנה של באלוקות כמסכה, דמות ברורה.



[1] ראה בראשית ל"ב, ח' בכניסה לארץ ישראל: "וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ" - זוהי ההתייחסות הראשונה בתורה למשפחת יעקב כעם. גם בני יעקב מציבים לחמור אבי שכם תנאים לפיהם הם יסכימו להיות ל"עם אחד" - משמע שהם שני עמים, עם ישראל ועם החיווי, ומתמקחים על איחוד בין העמים. בהקשר זה, ברור ששינוי שמו של יעקב לישראל (שנעשה בכניסה לארץ) נעשה בשל תחילת קיומו של "עם ישראל" נושא שם זה.

[2] בראשית ל"ה, א'-ד'

[3] דברים כ"ז, ט"ו

[4] יהושע כ"ד, ב'

[5] פנקס י"ג מפנקסי הראי"ה, פסקאות א'-ב'. הרצי"ה קוק כתב על פנקס זה: "ראשון ביפו", לאחר הפנקס הקודם שהוא "אחרון בבויסק", כך שהפנקס הוא למעשה רעיונותיו הרוחניים הראשונים של מרן הרב, שעורר על חידוש "תורת ארץ ישראל", בהיותו בארץ ישראל. חיברתי את 2 הפסקאות הראשונות גם יחד, כי לענ"ד הם המשך עניין אחד, שנכתב משני פנים.

[6] ע"פ דברי הראי"ה קוק זצ"ל באורות (זרעונים, מאמר "ייסורים ממרקים").

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (2)
איתיאל (3/2/2018)
לאריאל פנדל היקר!
אין ספק שאין קץ לעוצם השמחה מכל השגה אלוקית, חידוש או תובנה. יש מקום גדול להעלותם על הכתב. אלא שצריך לזכור שזו התמונה המאירה לי כעת, אבל ודאי לא התמונה המלאה.
אחרת, מגיע מצב מוכר שאנשים שהגיעו לחידושים מופלאים ותובנות בתקופות מסויימות בחיים (לדוגמה בישיבה), ואח"כ יש להם ציור בראש כאילו כבר הבינו הכל. אבל אלוקות כזאת כבר לא מספקת בשלב הבא בחיים, והם צריכים משהו אחר, עמוק יותר ושונה לגמרי. מכיוון שהם תקועים בציור הקודם, הם הולכים ומתרחקים מהאור, מהחיות, ומתחילים להרגיש כאילו אלוקות זה דבר קטן ולא מספק. הסיבה היא לא בעיה ח"ו באלוקים, אלא בתפיסה שלהם, שמצמצמת ומגבילה אותה לאלוקים של שיעור ב' בישיבת הסדר, כשהגיע הזמן לאלוקים גדול ועמוק יותר.
ההדרכה הנכונה היא להתמקד בהתקדמות, בחיפוש המתמיד, ולא בתובנות ובמסקנות.
אריאל מרדכי פנדל (25/1/2018)
דברים יפים ומאירים.
בקשר למה שכתבת בסוף המאמר שמי שמחדש דבר ברוחניות עלול להסתפק בה ולחשוב שהוא מבין היטב את הענין האלוקי הספציפי הזה שבו הוא עסק.
אכן תופעה מוכרת ומצערת. אך מהו האיזון? אין מקום לשמוח בחידוש שהתחדש לי? האם אין לראותו כסוג של תוצר שאפשר להציגו לרבים, מעין תוצר מוגמר? האם כל רעיון חייב להישאר פתוח ועם חוסר שלמות מובנה?