ידוע כי פרשת "דברים" תחול תמיד לפני ט' באב (או בט' באב), ממילא פרשת "מסעי" תחול תמיד בשלושת השבועות. על שלושת השבועות דרשו את הפס': "גלתה יהודה מעני ומרב עבדה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח כל רדפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א,ג)  כמרמז על שלושת השבועות: 'ד"א "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" ביומין דעקא, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי, כמד"א (תהלים צא, ו): "מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים"' (איכ"ר א,כט). ע"פ דרשה זו נראה שגם בתהלים מרומז על הצרות בזמן זה (שלכן למד מהפס' הזה לראיה). כיון שנאמר שה' מגן עלינו: "יפל מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש" (תהלים צא,ז) '"יפול מצדך אלף" - לשון חנייה כמו (בראשית כ"ה) על פני כל אחיו נפל. "מצדך" - משמאלך יחנו אלף שדים ואליך לא יגשו להזיק' (רש"י). "רק בעיניך תביט ושלמת רשעים תראה. כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך. לא תאנה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. על כפים ישאונך פן תגף באבן רגלך" וגו' (שם ח-יב). ה' שומר ומגן עלינו, ואנו סומכים על הגנתו: '"עליון שמת מעונך" - את הקב"ה שמת מעון מבטחך' (רש"י). אולם נראה שגם רומז ב"מעון" רמז למקדש, שהוא כביכול מעון ה' בעולם, כנאמר "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדנ-י כוננו ידיך" (שמות טו,יז) כביכול מקום לשבתו של ה'. לכן מעון זהו המקדש, כמו: 'אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה' וכו' (ב"ב קסו,א) 'המעון הזה - בבית המקדש נשבע' (רש"י). ממילא נראה שאנו סומכים על ה' שיגן עלינו, שהוא מעון מבטחנו, וזה קשור עם המקדש שהוא כביכול מעון ה' בעולם, שלכן נאמר בלשון מעון. ירושלים מביאה כוח להגנת ישראל, לכן בקריעת ים סוף הזכירו זאת כחלק מההודאה לה'. לכן בזמן הקשור עם חורבן ירושלים, יש בו זמן של קשר לנזקים תמיד, שיש בו כוח גדול להיזק, שהתגלה בחורבן ירושלים, שמגלה שפועל לניתוק הגנתנו, והגברת הסכנה שלנו. לכן דרשו על זמן נזק בימי בין המצרים, וכן ידוע שבמשך הדורות בימים אלו קרו הרבה צרות גדולות לעם היהודי. נראה גם שזה פועל בצד נוסף, כיון שבזמן זה יש קשר לחורבן הבית וגלותנו, לכן אז מתגברת הרעה, כדי למשוך אותנו לשוב ולרצות ולפעול למען א"י. שזהו: '"הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ.". ר' יודן בר' נחמיה בשם רשב"ל אמר: אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת ודכוותיה (בראשית ח, ט): "ולא מצאה היונה מנוח", ודכוותה (דברים כח , סה): "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך" (איכ"ר שם). שסמוך לרמז לימי בין המצרים מזכירים שבלי זה לא ירצו לחזור, וכך ישמע פשט הפס': "גלתה יהודה מעני ומרב עבדה", ועכשיו בעקבות הגלות: "היא ישבה בגוים", ושם "לא מצאה מנוח" כדי שירצו לחזור לארץ, ולכן "כל רדפיה השיגוה בין המצרים" במיוחד בימי בין המצרים נזכר זכר החורבן ועולה הדרישה לשוב ולפעול למען א"י. ובפרט שבט' באב נולד המשיח (יר' ברכות ב,ד) שחלה הופעתו בעולם ולכן יותר מתגברת הדרישה לפעול למען הבאת המשיח, להכין לו את הדרך, שזה ע"י הקמת א"י: 'אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א). לכן באות צרות כדי שנתעורר לפעול למען א"י. לכן גם אחת הראיות לצרות כדי שיחזרו לארץ זה מהיונה, והרי בא"י לא ירד המבול (ראה ב"ר לג,ו. שמביא [כמו דרשת האיכ"ר, ולאחריו מביא] שלא ירד מבול בא"י). נראה שבא לרמז שבא"י יש כוח להצלה מהצרות, כיון שעיקר הצרות הם כדי שנחזור לא"י, ונשוב בתשובה כראוי, ובפרט לחיים בא"י הקדושה. נראה שזהו שבפרשת מסעי מובא: "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם עברים את הירדן אל ארץ כנען. והורשתם את כל ישבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיתם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו ואת כל במתם תשמידו. והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה. והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחתיכם לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה למטות אבתיכם תתנחלו. ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה. והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם" (במדבר לג, נא-נו). שיש כאן חיבור של הסרת הרעה תוך כדי כיבוש הארץ, שיש קשר של שמירת התורה וא"י (וכידוע שיטת הרמב"ם שכלל מצוות התורה באים נגד ע"ז) וזה קשור ליישוב הארץ על ידנו, וחלילה היפוכו הוא שרודפים אותנו אויבנו, וקשור לגלותינו ("כאשר דמיתי לעשות להם" שזה לגרשם ולהשמידם "אעשה לכם" ח"ו). שזה רמז לדברנו, שבין המצרים קשורים ליישוב א"י ותשובה, וכן אי הגנת א"י עלינו שבראשה ירושלים (לכן בפס' בשירת הים זה "..נמגו כל ישבי כנען. תפל עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך ידמו כאבן עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית. תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך" וגו' [שמות טו,טו-יז] שזהו א"י ["עד יעבור" בא"י] ובראשה ירושלים ["בהר נחלתך"] שהם קשורים ל"תפול עליהם אימתה ופחד" שאויבנו מפחדים מאיתנו ולא יזיקונו). (נ.ב. נראה שאי כיבוש א"י כראוי גורם לנזק במיוחד מיושבי הארץ, שירדפונו. אולי ע"פ זה אפשר שהרמב"ם לא מנה את מצוות ישוב א"י, כיון שיש לילחם בהם מצד עזרת ישראל, שעצם השארתם היא סכנה, וממילא אם נכבוש את הארץ אז קיימנו בזה גם כיבוש א"י, ולכן זה נכלל במצוה זו של מלחמת פקנ"פ, שכלולה ב"לא תעמוד על דם רעך"). אולי לכן גם דרשו באיכ"ר את תחילת הפס': '"וּמֵרֹב עֲבוֹדָה". א"ר אחא: על שהיו משתעבדים בעבד עברי, כמד"א (ירמיה לד, יד): "מקץ שבע שנים תשלחו"' (איכ"ר שם). מעבר לפשט שהסיבה שנחרב הבית הוא על שעבוד עבד עברי, שיצאנו ממצרים תוך קבלת מצוות שילוח עבדים: 'דא"ר שמואל בר רב יצחק: (שמות ו) "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל", על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים.  ואתיא כהיא דא"ר הילא: לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים, הדא הוא דכתיב (ירמיהו לג) "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי" וגו'' (יר' ר"ה ג,ה) שיצאנו מעבדות תוך קבלת מצוות שחרור עבדים, שבזה כעין זכינו (ע"י קבלת המצווה) להתחבר לעניין שחרור עבדים, ולכן היינו ראויים לשחרר עצמנו מעבדות, כשחרור עבדים. לכן כעונש על אי קיום מצווה זו נענשנו בגלות, כעין חזרה לגלות מצרים (שגלות מצרים היא שורש לכל הגלויות, כמעשה אבות סימן לבנים, שמה שנעשה אצלם חוזר בנו, ולכן כל גלות כקשורה לגלות מצרים). נראה גם שיש כאן קשר לאי כיבוש הארץ כראוי, שאולי אם היו כובשים כראוי היה קשר שלם לקדושה, וממילא הייתה באה הגאולה (כעין שבבית שני חשבו שהם אולי הגאולה העתידה, ולכן בנו מקדש במקצת כעין של יחזקאל), ואז לא הייתה באה אח"כ הגלות. אלא שלא כבשו כראוי אצל יהושע, שלא כבשו את כל א"י או לפחות לשעבדם למס עובד (לו היו רוצים בשלום). לכן זה קשור לשעבוד עבדים, כיון שאז העלה את הקטרוג, שעל א"י לא פעלו לפחות שיחשבו הגויים כאן כעין עבדים- שיהיו למס עובד, ואילו את העבדים העברים לא שחררו, שכן פעלו עליהם כעין עבדים גויים (שלא משתחררים) ולכן העלה את הקטרוג שהגויים יכבשו ויגלו אותנו כעין עבדים, כמו מה שאנחנו היינו צריכים לעשות לגויי הארץ. יהי רצון שיבנה המקדש במהרה בימנו.