"מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (ירמיהו ט,יא-יב) '...דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת"? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. היינו לא שמעו בקולי, היינו לא הלכו בה? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' (נדרים פא,א). ראה הסבר לזה בהרחבה ב'לזמן הזה' (תמוז-אב, 'בין עבד אלקים לאשר לא עבדו') למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א. נראה שמה שלא ברכו בתורה תחילה זה התחלת הסרת התורה מישראל (המהר"ל) מרומז בכך שלכן הנביא סתם "על עזבם את תורתי" שמשמע שעזבו את כל התורה. אף אם נאמר שהכוונה שעזבו את ערך תורתי והפכוה לכביכול תורת חולין (כאילו אינה "תורתי" אלא סתם תורה) עדיין נאמר גם "ולא הלכו בה", משמע שלא הלכו ע"פ התורה. אם כן אז מהו שאומר שלא ברכו בתורה, הרי אומר כאן שעזבו את כל התורה? אלא שבפס' כאן זהו הסרת התורה, שבפס' כאן נאמר היסוד (שלא ברכו) ומה שיצא מזה שזהו שעזבו את כל התורה. נראה שאולי אפשר לומר בנוסף, שלא מדובר כאן על שלא חוטאים בדברים אחרים, שהרי זה נגד פשט הפס', ואף מובא במפורש על מה חרב הבית: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים' וכו' (יומא ט,ב) (וכן מובא בנביא כמה שישראל חטאו). אלא מה שבאו לומר כאן זה על מה הייתה הנקודה שעליה נחרב הארץ, מיילא המקדש שנחרב כשחטאו בשלושת העברות, זה מובן כי המקדש הוא שיא הקודש ולא ראוי שיהיה להם במצבם. אולם אסון כזה שכל הארץ נחרבה “אבדה הארץ”, על מה זה בא? על זה לא ידעו לענות. מובא באיכה רבה (פתיחתא, ב) 'רבי אבא בר כהנא פתח: (ירמיהו ט יב): "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה, על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר? ויאמר ה': על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה". תני רבי שמעון בר יוחאי: אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים, שנאמר "על מה אבדה הארץ... ויאמר ה': על עזבם את תורתי"'. הרי שמדבר על חורבן הארץ שקשור לאי החזקת אנשים שתפקידם לשמור על התורה (סופרים שכותבים ספרי תורה, ומשנים שמשננים את התורה שבע"פ), זה השורש של היחס לתורה, שדואגים לשמירתה. זהו כמו שלא ברכו בתורה תחילה, שלא עשו מעשה שבו מראים את הערכתם לתורה. במצב כזה, כשחוטאים אין מה שיחזירם למוטב, ולכן אז נענשים על כל התורה, שאם היו מעריכים את התורה, אז גם אם היו חוטאים, בכ"ז הערכה שלהם את התורה תשפיע שימשכו אליה, וממילא יש להם שורש לחזרה בתשובה. אבל אם אין להם אפילו את הערכה לתורה, אז שקועים בחטא ללא דבר שימשכם חזרה לה', ולכן אז נענשים על כל חטאיהם. זהו שבהמשך באיכה שרבה (שם) מובא: 'ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל ברבי יצחק אמר: מצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודת כוכבים, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה. שנאמר: "על מה אבדה הארץ?" על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא "על עזבם את תורתי". ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי: כתיב: (ירמיהו טז יא): "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו". הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב. רב הונא אמר: למוד תורה אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה' שיוצא מזה שאיבוד הארץ לא נעשה על שלושת העברות, אלא על עזיבת התורה. כיון שבלי התורה אין להם את המאור שיחזירם. שאפילו אם לומדים תורה שלא לשמה, עצם הקשר לתורה יגרום להשפעת המאור שבה, שיעלה אותם למעלה עד חזרה בתשובה שלמה, אבל בלעדיה אין כלל את המאור שבה. זהו גם: 'שמואל תני לה בשם ר' שמואל בר אמי: אימתי המלכות גוזרת גזרה, וגזירתה מצלחת? בשעה שישראל משליכין דברי תורה לארץ' (איכ"ר שם) שמתנתקים מהתורה. נראה שהניתוק הוא לא באי לימוד, אלא גם כשלומדים אבל בצורה שאינה כראוי לתורה, גם זה כביטול התורה (שזה לא נחשב שלא לשמה, אלא זהו נגד התורה), שלכן: 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא... שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב). שפעלו עם תורה, אבל לא התחברו באמת לתורה, אלא עיוותוה, ועל זה חרבה ירושלים. א"י היא יסוד התורה, שכאן הוא מקום התורה האמיתי בשלמותו ומעלתו (ספרי "עקב" מג) לכן כשעוזבים את השורש של החיבור לתורה, שלא מברכים או מעוותים או לא משלמים למחזיקיה. אז זה מערער את קשרנו למעלת א"י שקשורה לחיבור שלם לתורה, ולכן שם חל העונש, ויוצר חורבן. אם היו חוטאים אבל היה קשר לשורש התורה, שיכלה להחזירם בתשובה, אז עדיין השורש עם א"י נשאר חזק, שא"י והתורה מחוברים בשורש של מעלת התורה, ולכן החטאים החיצוניים עדיין לא מערערים עלינו. אבל כשניתק שורש זה, ע"י אי ברכה וכו', אז כל החטאים עולים ומקטרגים ויוצרים חורבן בא"י, שהורסים את יישובנו בארץ, את הגילוי של קשרנו לא"י. ומימלא אז בנוסף גם נחרב המקדש על חטאינו, שהוא קשור למעלה גדולה בתיקון העולם, ולכן קשור לא"י שהיא מקום החיבור לשכינה ולמעלת התורה (ולכן מקומו בירושלים, ששם מקדש שלמטה כנגד מקדש של מעלה [תנחומא "ויקהל" סימן ז. שלמדו: 'רבי נתן אומר: חביב הוא מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה, שנאמר: "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש" וגו' (שמ' טו יז). שמקדש של מעלה, מכוון כנגד בית המקדש של מטה', והרי תחילת הפס' הוא "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך", כך שמשמע שמקומו המכוון הוא דווקא בהר נחלתך בירושלים שבא”י, שבה כוח מעלת המקדש לתיקון העולם]). לכן החורבן היה בט' באב שנקבע בחטא המרגלים (תענית כט,א) כי קשור לקשר לא"י. והנה בית שני נחרב על שנאת חינם: 'מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים' (יומא ט,ב). אמנם זה מסביר אם היינו מדברים רק על חורבן הבית, שמצד מעלתו אפשר להבין שזה מספיק חמור כדי שלא יהיה להם קשר למעלת המקדש. אבל לדברנו שחורבן הארץ קשור לניתוק ממעלת התורה, כיצד נסביר את חורבן הארץ אז (ובפרט שאמרנו בסוף שחורבן המקדש והארץ קשורים)?- אלא שבנ"י הם יסוד הקשר לתורה, התורה נתנה לכלל בנ"י ולא ליחיד, לכן כשיש שנאת חינם, אז גם אם לומדים תורה ושומרים מצות וכו', אין זו תורה בשורשה האמתי והראוי, אלא זהו ניתוק מהתורה.