"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" וגו' (במדבר ל,ב-ג). '"ראשי המטות" - חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה, ואחר כך לכל בני ישראל. ומנין שאף שאר הדברות כן? ת"ל (שמות לד, לב) "וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בנ"י". ומה ראה לאומרה כאן? למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות (ב"ב קכ, ב). או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד? נאמר כאן "זה הדבר" ונאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז, ב) "זה הדבר", מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל שנאמר "דבר אל אהרן" וגו' אף זו נאמרה לכולן. "זה הדבר" - (ספרי) משה נתנבא (שמות יא, ד) ב"כה אמר ה' כחצות הלילה" והנביאים נתנבאו ב"כה אמר ה'", מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון "זה הדבר" (ספרי נדרים עז). ד"א, "זה הדבר" מיעוט הוא. לומר שהחכם בלשון התרה, ובעל (ואב) בלשון הפרה כלשון הכתוב כאן, ואם חלפו אין מותר ואין מופר' (רש"י). (ראה ב'תורת המקרא' "מטות" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, הסבר למה נאמר דווקא לראשי המטות [כי דיבורם מחייב כנדר] ראה שם באריכות). כאן מובא ההבדל שבין נבואת משה רבנו, לבין נבואת שאר הנביאים. אצל משה נאמר "כה" ו"זה" ואצל שאר הנביאים נאמר רק "כה". נראה שהטעם הוא משום הבדלי הנבואה, שמשה רבנו היה מסתכל באספקלריא המאירה, שלא כמותם: 'כדתניא: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה. משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה' (יבמות מט,ב). לכן הנביאים נתנבאו ב"כה" שזה לשון שאינה ברורה, אלא בערך, לעומת זאת משה התנבא באספקלריא המאירה ולכן אמר "זה" בברור. לכן מביא רש"י לדוגמה לנבואת משה ב"כה", את הפס' "כה אמר ה' כחצות הלילה", שדרשו על זה חז"ל: '...וכיון דמשה הוה ידע למה ליה למימר "כחצות"? משה קסבר שמא יטעו אצטגניני פרעה, ויאמרו משה בדאי הוא. דאמר מר: למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז. רב אשי אמר: בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארבסר הוה קאי, והכי קאמר משה לישראל: אמר הקב"ה למחר כחצות הלילה כי האידנא אני יוצא בתוך מצרים' (ברכות ד,א). הרי שהאמירה "כחצות" היא ביטוי לאי דיוק, ולכן בזה נאמר בלשון הנביאים "כה", שלא רואים באספקלריא המאירה. לעומתם משה ראה באספקלריא המאירה, ולכן אומר "זה" בצורה ברורה ומאירה, כמו "זה א-לי" (שמות טו,ב) '"זה א-לי" - בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע. ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' (רש"י). כך נבואת משה הייתה בברור יותר משאר הנביאים. אולם משה נתנבא גם ב"כה" כדי לדמות לנביאים האחרים. כעין "כחצות" שאומר (לדעת ר"א) שמסמן מהיום למה שיהיה מחר, כך גם משה כעין היה ממשיך כוח לנביאים אחריו, שהוא ראש לנביאים בעולם. לכן התנבא גם כמו שאר הנביאים, לדמות להם, שלא יחשב ששאר הנביאים זה משהו אחר, אלא זה כהמשך למשה. כל ספרי הנביאים הם כהמשך שמכוח התורה. ולכן ע"פ הנ"ך אפשר לברר מה התורה מתכוונת (כמו שמביאים מהנ"ך ראיות בגמ' וכדו'). יותר מזה, מובא ביהודי הקדוש שדברי הנביאים הם התגלות של אותיות התורה ('כי באמת כל התורה היא צירופי שמותיו יתברך, וכל הנביאים נתנבאו ב"כה" אמר ה', היינו כפי הצירוף שהיה אז מאותיות התורה, כפי מעמד ומדריגת ישראל שבאותו הדור כן היו מקבלים את נבואתם, אבל לא היו מקבלים את כח נבואתם מבחינת תורה הקדומה שהיא רק צירופי שמותיו ית', אבל מוסיף עליהם משה שנתנבא בלשון "זה" הדבר, שהוא בחינת עצמיות התורה כמות שהיא כתובה לפניו ית' במרום מקודם הבריאה המורה על כלליות כל הצירופים שיוכל להיות בעולם, כפי שיהיו מעמד ישראל ומדריגתן בכל דור ודור' וכו') לכן זה "כה" כעין הנאמר בתורה, ואצל משה זה "זה" בדיוק התורה עצמה. נראה שלכן כאן נאמר "זה" כביטוי לנבואת משה בגדולתה, לומר שהוא מעל השאר. שמהפס' כאן למדים את סדר מסירת התורה, שמשה לימד את ראשי המטות, שהעבירו הלאה. כמו שהנביאים כעין ממשיכים את מה שנמסר ע"י משה. וכן למדו כאן שהפרת נדרים זה במומחה יחיד או בשלושה הדיוטות, שכך גם משה הוא כמומחה, ולעומתו שאר הנביאים כעין פשוטים-הדיוטות, שבהפרת נדרים ההדיוטות מגלים כעין מה שהוא היה מגלה (שהוא היה מפר- וכך גם הם) וכך גם בתורה, שאר הנביאים מגלים מה שניתן ממשה. משה היה מומחה שיודע את הדין כראוי, שמחובר לה, כך הייתה שכינה מדברת מתוך גרונו, כמו שהדיין המומחה אומר את הדין, כך גם משה היה מוציא בפיו את דין התורה, ולכן זה בוודאות- "זה הדבר". נראה גם שראשי המטות מייצגים את כלל העם, ולכן משה אומר להם "זה" ושיעבירו הלאה, וכל בנ"י בדור המדבר היו נביאים, שראו בים יותר משאר הנביאים, ונאמר שם בלשון "זה" (רש"י שם). כך שכעין רומז שכמו שמשה העביר לראשי המטות, שהיו נציגי בנ"י הנביאים, והתגלתה נבואתם בלשון "זה" (בים), כך שכעין מעביר לנביאים בהקשר ל"זה", אבל כשמעביר להם הם כבר לא רואים עכשיו בעצמם בדרגת "זה" (שהיה רק בים). כך גם בדורות מעביר לשאר הנביאים ע"י שמשה בלשון "זה" ומשפיע לשאר הנביאים, שהתנבאו ב"כה" שהיו כהמשך כוחו שהמשיך מ"זה" ל"כה", והם ממשיכים כמותו ב"כה". בנוסף, למדים מג"ש של "זה", משחוטי חוץ, שהפרשה נאמרה לכל בנ"י, ולא רק לראשי המטות. נראה שבא לרמז על: '(ויקרא כז, לד) "אלה המצות" שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה' (שבת קד,א). שהנביא לא יכול לחדש שום דבר, אלא רק לומר מה שנמסר ממשה, כך גם כאן רומז שהנביאים (שממשיכים מכוח "זה") לא יכולים לחדש, אלא רק להמשיך את מה שנמסר ממשה אליהם (שזה מתגלה ב"כה", שמתנבאים מכוח נבואת משה, שהגיע לנבואה אצלם, שזה מתגלה בדומה בעניין של מצוות התורה ע"י שעבר במסורות במשך הדורות עד אליהם, ולא מעצמם). לכן זה קשור לשחוטי חוץ, והפרשה הקודמת עסקה בקרבנות. לומר שהנביא צריך להמשיך מה שניתן מסיני, שהמשכו במשכן, ולא לחדש דבר חדש שזהו כקרבן חוץ, מחוץ למשכן. שזהו נבואה ככוח של קירבה לה' (שלכן מתנבא מה'), שתלוי איך מתנהג בכוח נבואתו זו [שלכן נאמר בהקשר לקרבנות- לרמז על קירבה שבנבואה] (ואם בא לפסוק מכוח נבואה, הרי זה כמו שחכם התיר במקום להפר, שעשה מה שלא חל בכוחו, ולא תקף מעשהו). זהו גם שהפס' "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כז,לד) שאין נביא רשאי לחדש, הוא הסיום של ספר הקרבנות- ספר ויקרא. שקשור כמו כאן, לעניין קרבן ראוי או חוץ. מכוח הלימוד משחוטי חוץ בג"ש "זה", למדים שנימסר לכלל בנ"י, ולא רק לראשים, ניראה שרומז על: 'יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל ר"א? שהלכה כמותו בכ"מ! עמד רבי יהושע על רגליו, ואמר: (דברים ל, יב) "לא בשמים היא". מאי לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כג, ב) "אחרי רבים להטות"' (עירובין נט,ב). שלא פוסקים ע"פ נבואה, אלא ע"פ הרבים, וזהו שלא נאמר רק לראשי המטות, הגדולים שבעם, שמרמז לנביאים, שהם כגדולי העם (ובפרט בדור המדבר שהם דור של נביאים, ולכן כמרמז על גדולים שמתגלת גדולתם בהקשר לנבואה- נביא) אלא ניתן לכלל ישראל, שההלכה נקבעת ע"פ הכרעת הרבים (לכן קשור ל"זה" שהוא התורה). נראה שמפנה את דיני הפרת הנדרים לראשי המטות, כרמז לכלל ישראל (שהם נציגי כלל ישראל), לומר שיש כוח קדושה בבנ"י, ולכן גם הדיוטות יכולים להפר, כמו המומחה (שגם מיוצג בראשי המטות, שהם עצמם ת"ח גדולים), וזה נעשה בכוח קדושת בנ"י, שלכן יכול להפר דיבור של נדר שפועל מכוח קדושת בנ"י, שלכן: 'לבנ"י - בנ"י עוברים בלא יחל, אין הגוים עוברין בלא יחל' (ספרי זוטא, במדבר ל,ב). לכן הפרת הנדרים הוא ע"י שלושה כעין בי"ד, שיש להם מעמד חשיבות, וכן כנגד שלושת האבות, שמייצגים את קדושת בנ"י (נראה שזהו הטעם גם שבי"ד הם שלושה). מצוה זו נאמרה בלשון "זה", שלפעמים חל רק על אותו דור (ב"ב קכ) וכאן חל לכל הדורות, נראה שבא לרמז שבכל הדורות חל ע"י שדומה למה שהיה באותו דור, שבדור המדבר היו דבוקים בשכינה, ולכן גם הדיבור שהוא קדוש, שמחובר לנשמה ("ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" [בר' ב,ז] 'וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי, נִשְׁמְתָא דְּחַיֵּי; וַהֲוָת בְּאָדָם, לְרוּחַ מְמַלְּלָא' [אונקלוס]) הוא מתקדש. כך גם תמיד, יהודי שהוא דבוק בשכינת ה' ע"י נשמת ישראל שבו, הוא מחיל קדושה בדיבורו-בנדרו, ולכן זה לא חל בגוי.