כ' תמוז תשע"ז

ברכת השלום בארץ רק ע"י ברכת השלום לשמים[1]

הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לתורה, מציב את היסוד למתנת ברכת השלום אותה קיבל פינחס, ואלו דבריו: ...'שלום' הוא נכס יקר ואדם חייב להקריב לו את הכל, את כל זכויותיו ואת כל נכסיו. אך לעולם אל יקריב לו את זכויותיהם של אחרים, ולעולם אל יקריב לו את זכויות הטוב והאמת האלקית. שלום אמת בין הבריות תלוי בשלום כולם עם ה'. מי שמעז להיאבק עם אויבי הטוב והאמת האלקית, הרי בעצם מאבקו זה הוא מלוחמי ברית השלום בארץ. מי שכובש פניו בקרקע למען השלום המדומה עם הבריות, ומניח להם לעורר מדנים עם ה', הרי בעצם אהבת השלום שלו, הוא נעשה חבר לאויבי ברית השלום בארץ.

לא אדישות ההמונים, אף לא דמעת הכאב שניגרה בחוסר מעש בפתח המשכן, אלא מעשהו האמיץ של פינחס הוא שהציל את העם והשיב לו את השלום עם ה' ותורתו, וע"י כך החזיר על כנו את היסוד לשלום אמת. וכך קרא ה' לברית שנמסרה ללויים בדרך כלל, החיים והשלום: בְּרִיתִ֣י הָיְתָ֣ה אִתּ֗וֹ הַֽחַיִּים֙ וְהַ֨שָּׁל֔וֹם וָאֶתְּנֵֽם ל֥וֹ מוֹרָ֖א וַיִּֽירָאֵ֑נִי וּמִפְּנֵ֥י שְׁמִ֖י נִחַ֥ת הֽוּא  (מלאכי ב' ה') הווה אומר: מסרתי לו את הברית הזאת מחמת המורא שהוא ירא רק ממני, וכפף את ראשו בראש ובראשונה מפני שמי! עכ"ל הרש"ר הירש. 

הצדקת טענת 'בן פוטי' ומתוך כך רוממות מעשה פינחס

פִּֽינְחָ֨ס בֶּן אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא כִלִּ֥יתִי אֶת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי (במדבר כ"ה י'). וברש"י (עפ"י סנהדרין פ"ב ע"ב): לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן.

הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ"ל בעהמ"ח שו"ת 'דעת תורה' (סבו של ה'מגיד הירושלמי' 'ר' שולם שבדרון' זצ"ל) בספר ביאוריו לתורה תכלת מרדכי (ח"א בפרשתנו) מבאר את היסוד לטענתם המוזרה לכאורה כל כך של השבטים, שחירפו את פינחס בשעה שיצא למעשה להגן עליהם, ואלו דבריו:

תמוה יש להבין דכיוון שעשה מעשה גדול לעצור את המגיפה, איך ביזוהו?! ונראה עפ"י מה שכתב הבינה לעיתים [לרב עזריה פיגו', בעהמ"ח 'גידולי תרומה'] דרוש א' [בסיומו] לפרש מה שנאמר בקהלת (ג' ט"ז י"ז) וְע֥וֹד רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ מְק֤וֹם הַמִּשְׁפָּט֙ שָׁ֣מָּה הָרֶ֔שַׁע וּמְק֥וֹם הַצֶּ֖דֶק שָׁ֥מָּה הָרָֽשַׁע. אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י אֶת־הַצַּדִּיק֙ וְאֶת־הָ֣רָשָׁ֔ע יִשְׁפֹּ֖ט הָאֱלֹקים כִּי עֵ֣ת לְכָל חֵ֔פֶץ וְעַ֥ל כָּל־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה שָֽׁם. דבמשפט בית דין שלמטה כולל  לכל אדם בשוה כפי ערך המעשה של העבירה, אבל בב"ד שלמעלה שופטים כפי ערך החוטא ומזג הרכבת יסודותיו. ולפעמים עשרה חוטאים כאחד, וכל אחד נענש בענין אחר כפי ערך מצב תאוותו ומחשבתו, אם בשאט נפש עשה, וכדומה. ופירש בזה גם מ"ש [מה שאומרים בתפלת מוסף ר"ה] כי זכר כל היצור לפניך בא, ואתה דורש מעשה כולם ע"ש. והנה נודע מה שכתב העקידה ['עקידת יצחק' לרבי יצחק עראמה, דברים פרשת ראה שער צ"ג] לבאר מה שאמרו [ברכות ל"ד ע"ב] במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד [ע"כ חז"ל]  דמה שנחשב לטוב אצל בע"ת [בעל תשובה] לא יחשב כלום אצל צ"ג [צדיק גמור]. והביא משל, החולה בקדחת והבריא, כי מה שנחשב לבריאות אצל החולה המסוכן אם ייטב לו מעט, נחשב עוד לחולה אצל הבריא, ע"ש. [כעת חוזר לעניננו בפרשת פינחס והשבטים שביזוהו] והשבטים דימו כי גוף המעשה של פינחס אינו גדול כל כך, דהא אם נמלך בבית דין אין מורין לו, זולת כי שפלות גזעו שבא מיתרו שפיטם עגלים לע"ז ואעפי"כ  נתאמץ לנקום נקמת ה', [ובערך] אדם שפל כזה, נחשב למעלה גדול, אבל כפי נמוס משפט כללי, איננו דבר גדול. וזה שהתחילו מבזים אותו וכו' פירוש שלפי דעתם היה רק דבר גדול בערכו, ולא עפ"י שורת הדין שהוא כפי ערך המעשה עצמו. ולזה בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, כלומר, כי המעשה [עצמו גדול] גם אם היה אצל אדם גדול המעלה והיחס. וזה שאמר פינחס... בן אהרן הכהן השיב את חמתי...ולכן אמור הנני נותן...לפי המעשה הגדול אשר עשה מצד עצם הפעולה, הנני נותן לו ... וזה שאמר  במדרש [במדבר רבה פינחס  כ"א א'] בדין הוא שיטול שכרו, דגם לפי מדת הדין של משפט הנימוס, ראוי שיטול שכרו. עכ"ל הרב שלום שבדרון זצ"ל.            

טעם הזכרת בנות צלפחת שחכמניות היו בחלק השני ברש"י

בפרשת בנות צלפחד מוצאים אנו פרפרת מעניינת מתוך דיוק בדברי רש"י על הכתוב (במדבר כ"ז ד')  לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם אָבִ֙ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ. ופירש רש"י: למה יגרע שם אבינו - אנו במקום בן עומדות, ואם אין הנקבות חשובות זרע, תתיבם אמנו ליבם. כי אין לו בן - הא אם היה לו בן לא היו תובעות כלום. מגיד שחכמניות היו, עכ"ל רש"י. בספר דרך המלך לרבי חיים עמרם זלה"ה (מגדולי מצרים לפני כר"ן שנים) מדייק מדוע רש"י כותב דבריו 'מגיד שחכמניות היו' בחלק השני של פירושו לפסוק, ולא מיד בחלק הראשון. וכך כתב: וקצת קשה דלדברי הזה"ק (ח"א וישב קפ"ז ע"ב) דראוי הוא שאשת ת"ח תהיה פטורה מהיבום כי לימודו הוא במקום זרע [אם כי הזה"ק עצמו דחה זאת, אבל עצם העובדה שנשאלה השאלה, משמע שהיתה הוה אמינא כזאת], כמו שפירש רש"י סדר נח [בראשית ו' ט', עפ"י תנחומא נח א'] שעיקר תולדותיהם של צדיקים (תורה) ומעשים טובים. א"כ מאי האי דקאמרי בנות צלפחד למשה, תתייבם אמנו ליבם, דהיה לו להשיב, לעולם שאין אתם חשובות לזרע, והא דפטירה אמייכו מיבם, לפי שאביכם היה ת"ח וצדיק גמור דלא בעי יבום.

אלא דמצינו בזה"ק (ח"ג בלק ר"ה ע"ב) על פסוק (במדבר שם ג') אבינו מת במדבר, דלא ידע למללא חד מילולא באורייתא [ז"ל הזה"ק: אבינו מת במדבר...וכי אחרנין לא מיתו במדברא...והא אלף ורבבן מיתו במדבר?!...אבל טענה דטעינו בנתין דמית במדבר איהו, והווה צלפחד רב לבי יוסף, ומגו דלא ידע אורחוי דאורייתא כדקא יאות, לא הווה נשיא....ועליה כתיב וימת עם רב מישראל, גבר דלא ידע אורייתא, ואיהו רב משפחה (פירוש עפ"י ה'מתוק מדבש': בנות צלפחת טענו שמת 'במדבר' היינו מחמת דבורו שדיבר במשה, כי צלפחד היה ראש לבני יוסף והיה ראוי להיות נשיא, אלא מתוך שלא ידע דרכי התורה כראוי לאו היה נשיא...'עם רב' הכוונה לצלפחד שהוא היה 'עם' ו'רב' 'עם' – שהיה עם הארץ שלא היה יודע תורה, ו'רב' – שהיה גדול וראש משפחה)] וא"כ משמע שעם הארץ היה, ושפיר תתייבם אמנו, דבשלמא בלא זה הייתי אומר דפטירה מיבם, אחר שהוא ת"ח ופוטר את אשתו מיבם, ודו"ק.

ומעתה תמצא הקפידא מקום לנוח על רש"י ז"ל, שפירש כאן סמוך ונראה על פסוק 'כי אין לו בן' וזה לשונו: [...מגיד שחכמניות היו. הובא לעיל בתחילת הדברים] וקשה דהגדה זו אין כאן מקומה, אלא לעיל מינה על פסוק [אמר המלקט, נלע"ד שמתכוון המחבר לומר על ד"ה הקודם באותו פסוק 'למה יגרע'] ...וכאן היה לו לומר, מגיד שחכמניות הם, כי באמת דבריהם דברי חכמה נינהו וכאמור.  ובדרך הלצה יש ליישב כי רש"י בחר לסמוך דברי הגדה זו אקרא [על הכתוב]  דכי אין לו בן, כי זה ידוע מדברי רש"י דסדר נח הנזכר דבני הצדיקים הם תולדותיהם של צדיקים...וא"כ הוה אמינא דאפשר דהיה לו בן, היא התורה והמעשים טובים. לזה אמר – כי אין לו בן. וזהו שרמז רש"י מגיד שחכמניות הם, שידעו אפילו דברי הזהר הקדוש, שאפילו 'בן רוחני' אין לו במה לתלות שתפטר אמו מיבם... עכ"ל דבר המלך לרבי חיים עמרם זלה"ה.

לכל יהודי חלק בארץ ישראל כנגד החלק בתורה

לָאֵ֗לֶּה תֵּחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ בְּנַחֲלָ֖ה בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֽוֹת (במדבר כ"ו נ"ג) בענין חלוקת הארץ וקישורה ל'שֵמוֹת', מבאר השפת אמת דבר נפלא ואלו דבריו: שפת אמת (פינחס שנת תרמ"ו) בענין המנין בפרשה זו. דבתחלת המדבר היה המנין לצורך קבלת התורה, וזה המנין היה לענין ארץ ישראל [מעין דבריו של הנצי"ב בהקדמתו לחומש במדבר, יראו עיני המעיין וישמח לבו]. דכמו שיש לכל איש ישראל חלק מיוחד בתורה, כמו כן יש לכל אחד חלק בארץ ישראל, כמו שנאמר, לאלה תחלק הארץ. כי הנה ארץ ישראל הוא בחינת התורה שבע"פ, דהתורה כולל כל הג' בחינות עולם שנה נפש. וכמו שנבחרו בני ישראל להיות נפשותם מוכנים אל מצוות התורה, כמו כן א"י [ארץ ישראל], כדאיתא מצוות התלויות בארץ שאין נוהגין בחו"ל. והיינו שאין הארות מצוות אלו יכולין להתגלות רק בארץ ישראל. וכמו כן בזמן יש מ"ע [מצוות עשה] שהזמן גרמא שא"י [שאין יכולים] ג"כ להתגלות רק בזמנים אלו שבתות וימים טובים. וזמנים אלו ומקומות אלו מיוחדים רק לבנ"י. וכל המנינים שבתורה הוא להעמיד לכל אחד בשורשו, וזה שנאמר [במדבר כ"ו ה'] לחנוך משפחת החנוכי כו', פירוש לחנוך שלמטה נמשך משפחת החנוכי הידועה שהוא שורש השייך לו. וזה שאמרו חז"ל [שיר השירים רבה ד' על הכתוב 'גן נעול'] שזה השם מעיד עליהם. פירוש, שיש להם התדבקות בעולם הנעלם, שזה השם רומז על זה. עכ"ל השפת אמת זיע"א.

מדוע אמר משה ליהושע שכר פרנסי ישראל, ו'לשמה' – מה תהא עליה?

בלקיחת משה את יהושע למנותו כמנהיג, מביא רש"י על הכתוב (במדבר כ"ז כ"ב) וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֹת֑וֹ וַיִּ֣קַּח אֶת יהוֹשֻׁ֗עַ וַיַּֽעֲמִדֵ֙הוּ֙ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה. דברי חז"ל מהספרי (פרשתנו אות כ"ב) ויקח את יהושע, לקחו בדברים והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעוה"ב. הרב יהודה לייב חסמן זצ"ל בספרו אור יהל (ח"ג בפרשתנו מאמר 'הכרת שכר כדרך אל הלשמה') מעורר שאלה מעניינת ויסוד גדול בעבודת ה' הוא מציב בעקבותיה, ואלו דבריו:

יש להתבונן, הא כבר אמר אנטיגנוס איש סוכו (אבות א' ג') אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. וידוע ג"כ מאמר הגר"א ז"ל (אבן שלימה פרק ח' אות ט"ו) שהלומד בשביל בוראו שימצא חן בעיניו ויתן לו שכר טוב בעוה"ב, ג"כ נכלל ב'על מנת לקבל פרס'...א"כ יש להבין לשם מה לקחו משה ליהושע בדברים אלו שהודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעוה"ב?! וכמו"כ מצינו כמה פעמים בתורה הקדושה שהודיענו הקב"ה על השכר, וכענין שנאמר לאברהם (בראשית ט"ו א') אל תירא וכו' שכרך הרבה מאוד. ופירש רש"י, שהיה אברהם דואג ואומר שמא קבלתי שכר על  צדקותי וכו' לכך אמר לו אל תירא...שכרך הרבה מאוד. ומי לנו גדול עוסק לשמה, בלא שום ציפיה לתגמול שכר, יותר מאברהם אבינו, האדם הגדול בענקים [בראשית רבה י"ד ו']... והנה מהו שכר עוה"ב? הוי אומר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, כלומר השגה רוחנית מפליאה...

מעתה לכשנתבונן נגלה...סוד שכר עוה"ב. ומרגלא בפומיה של אדמו"ר זצ"ל (ה'סבא' מקלם רבי שמחה זיסל זיו, רבו של ר' ירוחם ממיר, זכר צדיקים וקדושים לברכה) כי שכר עוה"ב אינו כתשלום שכרו של פועל, אשר האדם ושכרו המשתלם לו דברים נפרדים המה, אלא שכר – הוא רצון ה'! כלומר, לא נתנו המצוות לישראל אלא כדי לצרפם ולזכך ליבם לבוא לתכלית זו של 'דע את אלקי אביך ועבדהו' ומכיוון שכן, הרי השכר ורצון ה' אחד הוא! שהמצוות אשר קיים האדם בעוה"ז, המה הם העטרות לראשו בעוה"ב...וכל מצוה אשר עושה האדם, ויש בה רצון ה' יותר, הוא השכר הגדול ביותר, שכרו של האדם הוא קיום רצונו יתברך, ורצונו כביכול הוא השכר....נמצא  כי גם העוסק לשמה – ידיעה גדולה ועצומה היא להודיעו מתן שכרו, שיוודע לו מזה ענין רצון ה' שיש במעשיו, שהלא אחד הוא וכמו שנתבאר. ואעפי"כ יש בכאן טעות לעסוק על מנת לקבל את העדון הזה עצמו, אמנם כתענוג רוחני נפלא מאוד, אבל באם מפרידו האדם מעצם רצונו כביכול, הוא נקרא 'על מנת לקבל פרס' וזהו מה שאמר אנטיגנוס אל תהיו כעבדים וכו', והבינהו כי עמוק הוא! ...ובכך הוא ההבדל בין שלא לשמה ללשמה, שהעוסק שלא לשמה - הרי הוא דבק במצוה למטרת השכר, מה שאין כן לשמה הוא להיפך, ההתעמקות בשכר - למטרת דביקות המצוה, כלומר, לראות להבין משכר מצוותיו, עד כמה רצון ה' יש בהם! ולפיכך לקחו משה ליהושע בדברים אלו, להודיע מתן שכר פרנסי ישראל לעוה"ב, היינו גודל עטרות פרנסיהם של ישראל אשר יושבים שם בעוה"ב ונהנים מזיו השכינה כאמור, וזהו שאמר לו הקב"ה לאברהם, אל תירא וגו' שכרך הרבה מאוד. עכ"ל הרב יהודה לייב חסמן זצ"ל.

ההבדל בין קרבנות היחיד לקרבנות הצבור

סמיכותה של פרשת הקרבנות הנמצאת בפרשתנו, לאחר מינויו של יהושע למנהיג שיכניס את ישראל לארצם וילחם מלחמותיהם, מבוארת עפ"י בעל הטורים בפרשתנו (כ"ז כ"ג) וזלה"ק: צוהו שלא לבטל תורה ותמיד מפני עסק המלחמה [עכ"ל בעה"ט]. ודבריו מובנים ביותר עפ"י דברי הגמרא (מגילה ג' ע"א) ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו [וגו'] וישתחו (לאפיו)...אמר לו: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה! ... [ראה בהערה למטה[2]]

אמנם אף לאחר שהראנו את הסמיכות לענין הקודם בפרשה, עדיין עולה השאלה מה ההבדל בין הקרבנות שנלמדו בספר 'ויקרא' לאלו הנלמדים כאן. הרב משה בוצ'קו זצ"ל[3] בספרו הגיוני משה מביא מהלך מעניין בהסברת הדברים ואלו דבריו (פרשתנו מאמר 'בין קרבנות התמיד למוספי המועדות'): ...בספר ויקרא מדובר על קרבנות יחיד, המביאם בשל סיבות מיוחדת, כנדר, נדבה, כפרה על חטא אשר חטא, כתודה על נס שנעשה לו... לעולם מדובר על מאורע ספציפי. בפרשתנו, לעומת זאת, מדובר על קרבנם של כלל ישראל המובא בכל יום תמיד, בלא כל מאורע מיוחד, ולא לכפרה אלא על מנת לבטא ולהדגיש את הקירבה, את היחס האינטימי אשר בין כלל ישראל לבוראו אשר בחר בו.

ויש לעמוד על כך שבציווי על קרבן התמיד לא כתוב את הכבש האחד ב'ה"א' הידיעה, אלא את הכבש אחד תעשה בבוקר, אמנם ישנו גם 'כבש שני' אך עלינו לומר שאין מדובר בשני כבשים – שנים שהם סכום החבור של אחד ועוד אחד, אלא מדובר בכבש אחד ויחיד, המוקרב גם בבוקר וגם בין הערביים. כי קרבן התמיד מקושר לראשית בריאתו של עולם, שעה שהכל עוד היה מושלם, קודם החטא, והיתה אחדות גמורה והרמוניה מלאה בכל הבריאה כולה. אז נברא עץ הפרי אשר טעם העץ כטעם פריו, ואז נאמר 'ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד' כי הכל היה אחד.

אדם יחיד איננו יכול להיות נקי מפגמים וזך מניגודים בנפשו בין מטוב ורע, 'כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא' (קהלת ז' כ') על כן רק הצבור, כלל ישראל יכול לעלות אל על ולהביא קרבן הנובע וחותר אל יחס השלימות האמיתית. [למרות שודאי זו מטרתו ושאיפתו של כל יחיד. באורות התשובה לראי"ה (ה' ו') כתב: השלימות המוסרית כמה רחוקה היא מהאדם להגשימה בפועל...ואיך ישאף אל מה שאיננו ביכולתו כלל...עיקר יסוד השלימות...היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלימות] ישראל בכללותו מכוון תמיד ומגלה את שלימות הבריאה, ולכן רק ישראל ככלל, יכול להביא את הקרבן שהוא סמל שלימותה של הבריאה. כבש אחד זה המבטא את האמונה והנאמנות הפשוטה ל'רועה ישראל' עולה למזבח מידי בוקר בבחינה 'הראשית', כאשר הכל עדיין בהיר, ושוב 'בין הערביים', כאשר יינטו צללי ערב, בבחינות ה'אחרית' וכך מעוטר כל היום כולו  בסגולת האחדות. ביום השבת שני כבשים תמימים כי ביום השבת נתחדשה הבריאה, ולאדם הוענקה נשמה יתירה. הוא מתעלה ומתרומם למדרגת העתיד 'ליום שכולו שבת' ואז שני הכוחות שבאדם הכח התמידי והכח העליון, מתאגדים יחדיו: 'זכור ושמור' 'לחם משנה' כח של מטה ושל מעלה....[וכאן מפרט הרב עניני קרבנות המועדים] ולבסוף כותב: בכל המועדים מקפידה התורה לציין שקרבנותיהם באים 'מלבד עולת התמיד' על אף שלגופו של מעשה ההקרבה מובן הדבר מאליו. אלא שבאה התורה לקשור את שתי מערכות הקרבנות אשר עסקנו בהן, דוקא מן הבחינה הרוחנית. בכל עת – מועד, עלינו לזכור שבראשית היה העולם כולו שלם ומתוקן ולכך מכוון קרבן התמיד, ושבכוחנו אפוא להתעלות ולשוב אל המצב הנשגב של ששת ימי בראשית. עכ"ל הרב משה בוצ'קו זצ"ל.

ענין המועדות – אחדות ישראל

הרב שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד בספרו משנה שכיר עה"ת (יצא לראשונה מכתי"ק ירושלים תשע"ה) כותב בענין שמיני  עצרת עפ"י מה ששמע מהרב יחיאל נכדו של ה'יטב לב': בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם (במדבר כ"ט ל"ה) ובתרגום 'כנישין תהי לכון' וברש"י 'כבנים הנפטרים מאביהם'. לכאורה קשה על התרגום למה פירש לשון 'אסיפה'...ועל רש"י מדוע פירש ענין בנים הנפטרים מאביהם? וביאר, כל ענין המועדות לקבץ כללות ישראל לעם אחד...ושגם יבינו שהם עומדים תחת השגחת הבורא בלי שום ממוצע כלל...על כן התפילות בלשון רבים שכל אחד מבקש לא רק על עצמו רק בעד כללות ישראל, ויעקרו כל שנאה וקנאה מליבם...וע"י זה יזכו להשגחת ה' בעצמו וישרה שכינתו בתוכם...וזהו הטעם של שופר שתמליכוני עליכם [ויהי בישורון מלך בהתאסף עם יחד שבטי ישראל]...וגם מגילה מורה על זה וגם לולב (ראה בבני יששכר תשרי מאמר י"א מקורו 'סדר היום') דאלו ד' מינים אינם עומדים תחת השגחת המלאך רק תחת הקב"ה בעצמו. גם מורה סוכות תחסה סתר כנפיו ר"ת סכת. א"כ המועדים רומזים על שני דברים הנ"ל, על שלום בין כללות ישראל והשגחת ה' יתברך [וזאת בלי 'ממוצעים' אלא השגחה ישירה] בחינה של בנים ולא של עבדים שהרבה 'ממוצעים' ביניהם עד המלכות עצמה. וזו הכוונה בתרגום – עצרת, כנישין תהיו דהיינו באחדות, וא"כ 'מלאכת עבודה לא  תעשו' לא תצטרכו להיות בחינה של 'עבודה' היינו עבדים, וז"ש רש"י כבנים הנפטרים, בחינה של בנים וקשה עלי פרידתכם – שלא יהיה פירוד ביניכם ואז תשארו בחינת 'בנים'. עכ"ל הרב יששכר טייטכטאל זצ"ל הי"ד.       

להפטרה ולבין המצרים

וַיְהִ֥י דְבַר ה' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר. הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵי֙ יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לה' רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה... (ירמיהו ב' א'-ג'). מבאר האלשיך הקדוש שני דיוקים בפסוק המילה 'לך' דהיינו לכנסת ישראל בכל דור האמור, וכן 'חסד' כלומר לפנים משורת הדין, ואלו דבריו הקדושים: זכרתי לך – ראו מה בין מידת טובי למדתכם, כי אני זכרתי לך חסד נעוריך, שלא בלבד לדור ההוא, כי גם לך, עם היות כי אין להחזיק טובה בעצם למה שהלכת אחרי, כי היתה אהבת כלולותיך כי כן דרך אהבה חדשה, כי על כן דרך הכלה למלא רצון החתן וללכת אחריו למקום שהוא חפץ...מה שאין כן אחר התערבות דעת כמה ימים ושנים...שהנה זכרתי לך חסד עם היות אהבת כלולותיך לכתך אחרי, כי הן זה דרך כל כלה שמחמת אהבת כלולות תלך אחרי חתנה הראשון...זכרתי לך חסד נעוריך שזכרתי לך כאילו עשית חסד עמדי עם היות אהבת כלולותיך...

ועוד טעם אחר יש, שגם לכתך אחרי ועם כל זה חשבתי לך לחסד והוא כי קודש ישראל לה' כי נפשותם חלק אלוק ממעל, ודרך החלק ללכת אחרי הכל ואליו הוא שואף, ועל כן למה שהוא לה' - שה' הוא הכל וישראל חלק ממנו, על כן כדבר טבעי היה לכתך אחרי במדבר. עכ"ל האלשיך הקדוש.

אומר חידושי הרי"מ: בימים הללו צריכים לייגע להפטר משנאת חינם. אם זה שעינו רעה באחרים, או זה שאין לו עין טובה לאחרים, לשניהם שנאת חינם המחריבה את הבית. איתא [ירושלמי יומא פ"א ה"א]; כל שלא נבנה בימיו כאילו נחרב ביהמ"ק בימיו, וטוב עין הוא יבורך, ובזה הוא יבנה את הבית!