"כִּי צָרִיך לְדַבֵּק וּלְקָרֵב עַצְמוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך כְּאִלּוּ כִּבְיָכוֹל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך נִגְלֶה וּמִתְקָרֵב אֵלָיו, אֲבָל כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך צָרִיך לְהִתְרַחֵק יוֹתֵר, הַיְנוּ כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר, צָרִיך לֵידַע שֶׁהוּא רָחוֹק מְאד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך. כִּי אִם יַחֲשׁב וִידַמֶּה בְּדַעְתּוֹ שֶׁכְּבָר נִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְיוֹדֵעַ בִּידִעוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, זֶה סִימָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלוּם, כִּי אִם הָיָה יוֹדֵעַ קְצָת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאד מִמֶּנּוּ, כִּי כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְיוֹדֵעַ יוֹתֵר, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאד, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל וְזֶה דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה לְדַבֵּר וּלְהַסְבִּיר זאת כִּי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא אֵין שִׁעוּר".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, סג)

בתורה　 הנ"ל רבי נחמן רוצה להעביר לנו את המסר: שלא נשב על זרי הדפנה, שלא נחשוב שהאמת אצלנו ושכל השאר אינם דוברי אמת. בסופו של חשבון, גם אנו דוברי שקר, כי אי אפשר שלא לשקר ביחס לאינסוף, ביחס למוחלט.

המחשבה שאנו יודעים משהו באלוקות היא עצמה שקרית, כי תכלית הידיעה היא שלא נדע, והקב"ה בלתי ניתן לידיעה בהגדרה. ידיעה זו מכוננת תביעה להתקדמות מתמדת. אין בנמצא הבנה חד פעמית שלאחריה אתה יכול לחוש נינוח כיוון שהגשמת את מטרתך. הקב"ה תמיד נשאר נסתר ובלתי מושג. מתוך תובנה זו מבין האדם את מוגבלותו, את יחסיותו, ואז כל השקפתו נעשית רכה, עמוקה וסבלנית יותר.

דווקא תפיסת היחסיות והסופיות של החיים אל מול האינסוף האלוקי, מביאה לכך שאדם מתבונן על מגבלות הזולת מתוך מודעות למגבלותיו בהשוואה לאלוקות, וממילא הוא מלמד זכות על זולתו. יש כאן תפיסה שונה של לימוד זכות: שורש יכולתו של האדם ללמד זכות על זולתו אינו נעוץ בראיית פנימיותו של הזולת ושפיטתה לטובה, אלא בהבנתו העצמאית שהוא כלל אינו מסוגל להיות במקום של זולתו, ושממילא הוא מוגבל ביכולתו להבינו ובוודאי לשופטו על מעשיו. מכאן שעל האדם להסתלק משפיטת הזולת.