הקב"ה מצווה את משה ואהרון, לקיים את מצוות 'פרה אדומה'. יש לקחת פרה ששערותיה אדומות, אין בה כל מום ולא נשאה מעולם בעול. לאחר שחיטתה, שורפים את הפרה, ואפרה, עליו נותנים מי מעיין חיים, הופך לחומר-סגולי המטהר טמאים.　

התורה מפרטת את אופן הכנת מי הטהרה, את דרך השימוש בהם וכן כמה מדיני טומאה וטהרה.　

האירועים הבאים מתרחשים בשנה הארבעים לשהות בני-ישראל במדבר, סמוך לכניסתם לארץ ישראל. התורה מספרת על פטירתה של מרים הנביאה, אחות משה.　

התורה ממשיכה ומספרת ברצף: "ולא היה מים לעדה, ויקהלו על משה ועל אהרון". מכאן אנו למדים על באר המים שליוותה את בני-ישראל במדבר, בזכות מרים הצדיקה, ועתה עם פטירתה נעלמה הבאר והעם צמא למים.　

משה ואהרון ממהרים אל פתח אוהל מועד, שם נגלה אליהם ה'.　

ה' מצווה למשה לקחת את מטהו, להקהיל את העם, ולצוות על הסלע שיוציא מים. משה מכה על הסלע פעמיים במטה, ומים רבים פורצים מן הסלע, להשקות עת כל העדה ואת צאנם.　

משה ואהרון נענשים חמורות על כך שלא עמדו בציווי לדבר אל הסלע, אלא הכו בו. נגזר אליהם, כי לא יזכו להכניס את העם לארץ ישראל.　

עם ישראל מתקרב לארץ מכיוון דרום מזרח וחונה בקדש, על גבול ארץ אדום. משה שולח שליחים למלך אדום, מספר לו את קורות ישראל, החל מירידתם מצריימה ועד הגעתם אל גבול ארצו, ומבקש את הסכמתו לחציית ארץ אדום בדרך לארץ ישראל. משה מבטיח כי העם ילך רק בדרך המלך ולא יגרום כל נזק לשדות ולכרמים. מלך אדום משיב בשלילה ומאיים במלחמה. משה מנסה שוב ומציע תשלום עבור אוכל ומים שיידרשו בזמן המעבר. תשובת מלך אדום שלילית, והוא שולח צבא כבד לקראת עם ישראל. משה מוותר, ועם ישראל עוזב את קדש וממשיך בדרכו.　

בהגיע ישראל אל הור ההר השוכן על גבול ארץ אדום, מודיע ה' כי הגיע זמנו של אהרון 'להיאסף אל עמיו'. משה, אהרון ובנו-יורשו אלעזר, עולים אל ההר לעיני כל העדה. שם, בנקרה מזומנת, מפשיט משה מאהרון את בגדי הכהן הגדול ומלבישם לבנו אלעזר. אהרון מת, ומשה ואלעזר יורדים מן ההר. העם מבין כי אהרון אהובם מת, ומתאבל במשך 30 יום.　

מלך ערד שבנגב, אינו רואה בעין יפה את הגעתם של בני ישראל לאזורו, והוא יוצא למתקפה צבאית, ואף שובה שבי במבני ישראל. משה מתפלל לה' ומבטיח שאם ינצח במלחמה יקדיש את השלל לקב"ה. ה' שומע לתפילת משה, ובני ישראל מנצחים במלחמתם נגד הכנעני יושב הנגב.　

העם מותש מהדרך המתארכת בגלל הצורך לעקוף את ארץ אדום. שוב מתאוננים אל ה' ואל משה. הקב"ה שולח נחשים ושרפים להעניש את העם. העם מבין כי חטא, ומבקש ממשה כי יתפלל בשבילם. במענה לתפילתו, אומר ה' למשה להכין נחש נחושת ולהציבו על עמוד גבוה. ההבטה למעלה, אל הנחש, מביאה לכוונת הלב כלפי האלוקים שבשמים, וכך באה רפואה למי שננשך.　

בקצרה וברמז מספרת התורה על האמוריים, אל גבולם הגיע ישראל בתום כמה מסעות, שזממו לפגוע בעם, בעוברו סמוך לגבולם. בניסים מופלאים הציל ה' את עמו, והם שרו שיר שבח והודיה בהכרת תודה.　

המסע צפונה, לאורך גבולה המזרחי של ארץ ישראל, מביא את ישראל לגבול האמורי. שוב שולח משה שליחים, הפעם אל סיחון המלך, ומבקש לעבור בארצו. סיחון, כמלך אדום, משיב אף הוא בשלילה, ויוצא למלחמה בישראל. בני ישראל משיבים מלחמה שערה, כובשים את ארץ האמורי וחונים על גבול הבשן, הנתון למלכותו של עוג הענק. עוג אוסף את צבאו ויוצא להלחם בישראל. ה' מבטיח למשה כי אין לו לפחד מפני עוג, והוא יכריע אף אותו. בני ישראל אכן מכים את עוג ובניו וכל צבאם מכה ניצחת, וכובשים את ארצם.

עם ישראל ממשיך במסע צפונה, וחונה בערבות מואב אל מול יריחו.