שלו שבתאי, כולל מר"ץ – מבשרת ציון

 

שאלה:

עמדתי ואתבונן אודות מנהג שנהגו בק"ק יהודי כורדיסטאן, לאכול בליל פסח את בשר הזרוע הצלי המונח בקערת הסדר האם מותר הדבר או שמא יש לחוש ולהימנע ממנהג זה?

תשובה:

בס"ד יש לבאר תחילה עניין אכילת בשר צלי בליל פסח, כי מצינו שלאחר שחרב בית המקדש השני, היו מקומות שנהגו שלא לאכול בשר צלי בליל פסח מפני שקרבן פסח היה נאכל צלי, והיה זה נראה כאילו אוכלים מבשר הפסח מחוץ לחומות ירושלים. והיו מקומות שכן נהגו לאכול צלי בליל פסח, ורק נזהרו שלא לצלות שה שלם (גדי מקולס בלשון חז"ל), מפני שדווקא בשה שלם היה נראה ממש כמי שעושים את הפסח שלא בבית המקדש בירושלים.

וכך מובא הדין במשנה מסכת פסחים (פרק ד משנה ד; גמרא פסחים דף נג ע"ב): "מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים – אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול – אין אוכלין". ומובא בגמרא שם: "אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח הוא - מפני שנראה כמקדיש בהמתו, ואוכל קדשים בחוץ. אמר רב פפא: דוקא בשר, אבל חיטי - לא, דמינטר לפסחא קאמר". כלומר, לפי שיטת רב, אסור לאדם שיאמר על בשר שהוא לפסח, למרות שהבהמה כבר נשחטה (רש"י שם), מפני שנראה כמקדיש את בהמתו לקנות בדמיה קרבן פסח ואז יש לחשוש שנראה כאוכל קדשים מחוץ לבית המקדש. ומדייק רב פפא, שדווקא בשר, אבל חיטים שאינם ראויים בכלל לקרבן פסח, מותר לומר עליהם: "חיטים אלו לפסח", כי אין לחשוש שיאמרו שהקדיש את דמיהם לצורך קרבן פסח, אלא ברור כי כוונתו שיהיו מוצנעים ומשומרים לאוכלם בפסח. ומקשה הגמרא האם אסור לומר על בשר, "בשר זה לפסח"? וזו לשון הגמרא: "ובשר לא? - מיתיבי אמר רבי יוסי: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסין בלילי פסחים, שלחו לו: אלמלא תודוס אתה - גזרנו עליך נדוי, שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ. קדשים סלקא דעתך? אלא אימא: קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ. מקולס - אין, שאין מקולס - לא! - אמרי: מקולס - לא שנא אמר לא שנא לא אמר. שאינו מקולס, פירש - אין, לא פירש – לא".

הסביר רש"י שתודוס איש רומי הוא ישראלי חשוב שהיה ברומי^[1], ואותו תודוס הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסין (צלויים בשלמותם כדרך שהיו צולים את קרבן פסח) בלילי פסחים. ואמרו לו חכמים: אלמלא תודוס אתה - גזרנו עליך נדוי, שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ. ומבררת הגמרא: האם עולה על דעתך שהאכילם קדשים מחוץ לבית המקדש? אלא הכוונה שהוא קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ. כי גדיים מקולסים נראים כמו קרבנות פסח, ויחשבו הרואים שהוקדשו לפסח, ונראה בעיניהם שהוא מאכיל קדשים בחוץ.

ומדייקת הגמרא שדווקא על בשר מקולס אסור להגיד בשר זה לפסח, אבל שאין מקולס – אין חשש. ותירצו לשיטת רב, שמקולס אסור בכל אופן בין אם אמר בשר זה לפסח בין אם לא אמר משום שנראה כאוכל קדשים בחוץ. בשר שאינו מקולס אם הוא פירש ואמר בשר זה לפסח, יש איסור בדבר, אבל אם לא פירש בשר זה לפסח – אין חשש. מכל מקום, מהסיפור עם תודוס ניתן ללמוד שלדעת חכמים לא ניתן לאכול גדי מקולס בזמן הזה.

וכיוצא בו ראינו לאחר שחרב בית המקדש הייתה מחלוקת בין רבן גמליאל לחכמים אם מותר לאכול גדי מקולס בליל פסח. וכך מובא במשנה מסכת ביצה (פרק ב משנה ז; גמרא דף כב ע"ב) שרבן גמליאל אומר: "ועושין גדי מקולס בלילי פסחים. וחכמים אוסרין". והסביר רש"י שם שלדעת רבן גמליאל "והיו עושין זכר למקדש שכתוב בו על כרעיו ועל קרבו". אמנם חכמים אוסרים לעשות כן, "מפני שדומה לקדשים ויאמרו מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ". והלכה נפסקה כחכמים. אם כן יוצא שאסור לאכול גדי מקולס בליל פסח. וכן פסק הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה, פרק ח הלכה יא) וזה לשונו: "מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלים, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין גזירה שמא יאמרו בשר הפסח הוא, ובכל מקום אסור לאכול שה צלוי כולו כאחד בליל זה מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ, ואם היה מחותך או שחסר ממנו אבר או שלק בו אבר והוא מחובר הרי זה מותר במקום שנהגו"^[2]. וכן פסק מרן השו"ע (תעו, א).

אם כן רואים אנחנו שאכילת בשר צלי בליל פסח תלוי במנהג המקומות. מצאנו בפוסקים שבארצות אשכנז לא נהגו לאכול צלי בליל פסח כפי שכתב הטור (סימן תעו): "ואשכנז – מקום שהגו שלא לאכול צלי הוא"[3]. ועיין משנ"ב (תעו, ס"ק א) וכה"ח (שם ס"ק א). ואצל הספרדים מצאנו חילוקי מנהגים, יש כאלה שנהגו להימנע לגמרי מאכילת צלי הן בלילה והן ביום[4], ויש שכתבו שבלילה אין לאכול אך ביום מותר[5], ויש שנהגו לאכול צלי הן בלילה הן ביום[6].

וראיתי לראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל (חזון עובדיה פסח, חלק ב, עמ' קג סעיף ב) שכתב: "ובמקומות הללו נהגו שלא לאכול צלי בליל פסח". וקצת תמוה, הרי מוזכר בכמה מקומות שמנהג ארץ ישראל לאכול צלי בליל פסח. וראיתי במשנה ברורה איש מצליח (בהערות שבסוף הספר) שגם כן הרגיש בזה ותירץ שאפשר שהמנהג שלא לאכול צלי בליל פסח התפשט לאחרונה בהשפעת האשכנזים ושאר עדות המחמירים בזה. וסיים דבריו: "אכן אותן קהילות שנהגו מקדמת דנא לאכול צלי בליל פסח, ודאי שיכולים להמשיך במנהגם גם בארץ ישראל".

ועיין למו"ר מרן הגר"מ אליהו זצוק"ל במאמר מרדכי-למועדים וימים (פרק יא סעיף יד; אמנם עיין גם סעיף קכה) שכתב: "רוב הספרדים והאשכנזים נהגו לא לאכול צלי בליל פסח, ויש שנהגו לא לאכול צלי גם ביום פסח וכו", משמע שיש ספרדים שכן נהגו עד היום למעשה.

ועתה אבוא לבאר את עניין אכילת הזרוע צלי בליל פסח.

פסק מרן השו"ע (תעג, ד): "מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלש מצות ומרור וחרוסת וכרפס או ירק אחר (וחומץ או מי מלח) ושני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ונהגו בבשר וביצה... והבשר נהגו שיהיה זרוע ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים והביצה תהיה מבושלת".

לכאורה, עפ"י הגמרא, הרמב"ם והשו"ע הנזכרים לעיל אכילת זרוע בליל פסח מותרת למי שנהג לאכול בשר צלי בלילי פסחים עפ"י האמור: "מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלים.. ואם היה מחותך או שחסר ממנו אבר או שלק בו אבר והוא מחובר הרי זה מותר במקום שנהגו". והזרוע הינה חלק קטן מבשר הצלי, ואין זה גדי שלם, ולכן לכאורה מותרת אכילת הזרוע.

אך מצאנו לרבינו יעקב וייל (שו"ת מהרי"ו, סימן קצג) שכתב: "ונהגו לצלות הזרוע. משום הכי נראה לי שאסור לאכול בין בלילה הראשון בין בלילה השני כיון שהוא זכר לפסח ואפי' במקום שנהגו לאכול צלי". אם כן, לפי שיטתו כיון שצליית הזרוע נעשית זכר לפסח אסור לאכלה אף במקום שנהגו לאכול צלי. וכן פסק הגאון רבינו זלמן בשו"ע הרב (סימן תעג סעיף כא) וכן כתב החק יעקב (תעג ס"ק יז). ועיין עוד לט"ז (תעג ס"ק ד) והפרי חדש (תעג, ס"ק ד) ופרי מגדים (משבצות זהב ס"ק ד) שמשמע מדבריהם שאין לאכול כלל את הבשר הצלוי שמניחים בקערה שהוא זכר לפסח. והובאו דבריהם בכה"ח (סימן תעג ס"ק סא; ועיין סימן תעו ס"ק ג)[7].

אמנם מהר"ח אבולעפיא זצ"ל בספרו מקראי קודש (דף קעח) חולק על הפרי חדש בזה, וכתב שאע"פ שעושהו זכר לפסח כל שלא אמר בהדיא בשר זה לפסח, מותר לאוכלו צלי כיון שאינו מקולס.

ושוב ראיתי להרב עזרא מלכי זצ"ל בספרו מלכי בקודש (סימן תעג סעיף ד, עמ' קסג, מהד' אהבת שלום) שהביא דברי הפרי חדש וחלק עליו וכתב על זה, דמההיא עובדא בגמרא עם תודוס איש רומי שהנהיג לאכול גדיים מקולסים בלילי פסחים זכר לפסח ונחלקו עליו חכמים, מפשט השמועה מוכח שאפילו נעשה זכר לפסח, אם אינו מקולס, מותר לאכלו מן הדין במקום שנהגו לאכול צלי. והביא דבריו הרב חיים סתהון בארץ חיים (תעו, א) וזה לשונו: "מקום שנהגו לאכול צלי בליל פסחים אוכלים וכו'. עיין חק יעקב סק"א דאף במקום שנהגו לאכול צלי מכל מקום אסור לאכול הזרוע צלויה שמביאין זכר לפסח ועיין מ"ש האחרונים לעיל סימן תעג סעיף ד'. אך מורינו הרב מלכי בקודש דף כא ריש ע"א דחה זה ובסוף דבריו כתב שאנחנו נוהגים לאכלה".

וכן מובא בסידור בית הבחירה (דף קלה ע"א, דיני כורך אות טו) וזה לשונו: "אחר אכילת הכריכה אוכלין הזרוע כמ"ש בש"ע סימן תעו מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין, ובארצנו אר"ץ חל"ב נהגו לאכול". וכן כתב בספר כתר שם טוב גאגין (ח"ג עמ' 165): "מנהג הספרדים בארץ ישראל לאכול הזרוע הצלוי באמצע הסעודה". וכן כתב הר"י צלאח מצנעא באגדתא דפסחא (עץ חיים ח"ב דף כה ע"ב) שאחר כורך אוכלים הבשר והצלי, וכן כתב בשו"ע המקוצר (חלק ג, עמ' מט) שכן מנהג התימנים ושכן נהגו יוצאי טריפולי. וכן הביא מו"ר זקני הרה"ג שבתאי בן חיים זצ"ל (השבח לאל, עמ' 102) לאכול את הבשר זרוע צלי, וכן נהג בעצמו לאכלה והעיד שכך נהגו גם חכמי כורדיסטאן.

ואחרי כתבי זאת ראיתי להרה"ג יגאל כהן שליט"א בקוטרס "וקנה לך חבר" (סימן צג) שכתב תשובה בענין היתר אכילת הזרוע צלי בליל פסח, וגם הוא הביא ראיה זו מהשו"ע דלעיל וזה לשונו: "וחדשות אני מגיד, שכן מוכח מדברי מרן הש"ע שקיבלנו הוראותיו, שהרי בסימן תעג ס"ד כ' שנהגו שהבשר יהיה צלי על גחלים. ולהלן בסימן תעו ס"א צדיק עתק לשון הרמב"ם הנ"ל שאם היה מחותך הרי זה מותר במקום שנהגו. ולא הוציא מן הכלל את הזרוע שצלאו ושמו בקערה זכר לקרבן פסח, משמע שאף זו בכלל ההיתר וכאמור, ופשוט". דפח"ח.

אמנם ראיתי לראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן כז) שנשאל אודות מושב שנהגו לאכול את הזרוע צלי בליל פסח בתוך הסעודה ויש שנהגו גם לברך עליו אשר קדשנו במצוותיו וצונו על אכילת הפסח. והשיב להם שזה מנהג בטעות וחובה לבטלו. וכן מצוה לפרסם ברבים שחובה לבטל המנהג הזה שלא לאוכלו בליל פסח, וכל שכן שאסור לברך עליו ברכת הפסח. ע"ש בתשובתו הרמתה.

והנה לא זכר שר את סברת המתירים ואת ראיותיהם כלל בתשובה זו (וכנראה סמך על מה שכבר ציינם כבר בשו"ת חזון עובדיה חלק ב' סימן מג עמ' תשעז-תשעח), ושוב ראיתי לו ששנה דבריו בחזון עובדיה פסח (חלק ב' עמ' קג, סעיף ג) וזה לשונו: "הזרוע שנהגו לצלותו ולהניחו בקערה של הסדר, בכל מקום אסור לאכלו בליל פסח. כיון שנעשה זכר לפסח, חיישנין בה טפי. ולכן במקום שנהגו לאכול הזרוע מצוה לפרסם ברבים שחובה לבטל המנהג הזה, וכל שכן שאסור לברך עליו וכו'".

ושם בהערות הזכיר שהרב מלכי בקודש חולק על סברתו וסיים: "והרב מלכי בקודש חולק על זה וכעת אמ"א. ואינו מוכרח" ע"ש. והנה הרב יגאל כהן שליט"א הנז' לעיל ניסה לתרץ את שיטת הגרע"י, אך לבסוף כתב: "ואני עני לא ידעתי כיצד אפשר לדחות ראיות הרב מלכי בקודש הנ"ל מן הגמרא. ומה גם שכן נראה דעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו" ולמעשה הסתייג בסוף תשובתו מפסיקת הלכה למעשה בנידון.

מכל מקום נראה שהנוהגים לאכול את הזרוע צלי בליל פסח, מנהגם מבוסס על גדולי הפוסקים מקדמת דנא כמובא לעיל ויכולים להמשיך במנהגם. וכך פסק מו"ר זקני הרב שבתאי בן חיים זצ"ל וזה לשונו: "מי שנהג לאכול את הזרוע צלויה בליל פסח – יכול להמשיך במנהגו. אך זה דווקא במקום שנהגו כך, כגון: יוצאי כורדיסטאן ותימן. ואין לאדם זה לחשוש שהוא כ"אוכל קדשים בחוץ", מכיוון שאנו מדגישים שאכילה זו היא רק "זכר לקרבן פסח". ורבני כורדיסטאן וחכמיה נהגו לאכול את הזרוע בליל הפסח הראשון (משתי לילות יו"ט שבגלויות), ולא חששו לספקות שהעלו האחרונים ז"ל על המנהג. וכן אני נוהג לאכלה בכל ליל פסח".

ואנא עבדא מעיד כי בליל פסח האחרון (שנת ה' תשע"א) של מו"ר סבא הרב שבתאי זצ"ל, שהיתי במחיצתו בבית החולים ברזילי באשקלון, ואנכי ראיתי כי הוא הקפיד לאכול את הזרוע בליל פסח ולא שינה ממנהגו.

ויהי רצון שנזכה לעלות ולהיראות בבית הבחירה ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים ונודה לה' שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו בעגלא ובזמן קריב אכי"ר.