וירא התשס"ז

לפני שנעסוק בפרשתנו, נבאר קצת את המושג "הפטרה".

ההפטרה היא קטע מנביא, שיש לו קשר כלשהו לפרשת השבוע, או למועד בו נקראת ההפטרה.

חז"ל תקנו את קריאת ההפטרה, בתקופה בה גזרו על עמנו שלא לקרוא בספר התורה.
 כתחליף לפרשיות התורה, בחרו קטעים מנביא שמזכיר את הפרשה,
כך שלא תשכח התורה מעם ישראל.

כיוון שההפטרה היא מעין תחליף לפרשת השבוע, תקנו שהיא תהיה בת לפחות כ"א פסוקים -
שבע פעמים שלוש - שבע כנגד שבעת העולים לתורה, ושלושה פסוקים כנגד מינימום
הקריאה לעולה.

לעיתים, כאשר הנושא מתמצה בפחות מכ"א פסוקים, ניתן לקרוא הפטרה קצרה יותר.

לאחר הקדמה זו, נעיין בהפטרה של פרשת השבוע.

בהפטרה שני סיפורים. הראשון - המעשה באלישע הנביא ואשת אחד מבני הנביאים - נס השמן.

השני - המעשה באלישע הנביא והאישה השונמית - נס החייאת הבן.

מדוע נבחרה הפטרה זו?

על פניו נראה פשוט, שההפטרה נבחרה, כיוון שמוזכרת בה אישה עקרה, שמובטח לה ע"י נציג הקב"ה, שבעוד שנה ייוולד לה בן, ואכן כך קורה, זאת בדומה לסיפור לידתו של יצחק בפרשתנו.

אם זאת באמת הסיבה לבחירת ההפטרה, אז מדוע צריכה ההפטרה לכלול גם את
הסיפור הראשון?

מספיק הסיפור של האישה השונמית.

אם נאמר שהסיבה שהוסיפו את הסיפור הראשון, הוא כדי להביא את ההפטרה לפחות לכ"א פסוקים, כי הרי סיפור האישה השונמית הוא באורך של שישה עשר פסוקים בלבד -
שתי תשובות לדבר:

האחת, כבר הסברנו שאם נושא ההפטרה מתמצה בפחות מכ"א פסוקים,
אז לא חייבים להוסיף פסוקים.

והשנייה, הרי אין אנו קוראים את כל סיפור האישה השונמית, ולמעשה אנחנו, הספרדים, נשארים בשיא המתח של הסיפור, ואם היינו קוראים את כל הסיפור, היינו מגיעים
לשלושים פסוקים.

אם כך, חזרה השאלה - מדוע קוראים גם את הסיפור הראשון בהפטרה?

ניתן למצוא נקודה משותפת לשני הסיפורים בהפטרה, והיא הכוח שניתן לאמירה האנושית,
ליצור מציאות.

כלומר, למרות שהמציאות האובייקטיבית נראית אחת, כל עוד, לא בא אדם, ותאר בקול רם מציאות זו, לא נקבעת המציאות, וניתן לשנות אותה.

אך לאחר שאדם אמר מה היא המציאות, המציאות נקבעת, וקשה יותר לשנות אותה,
גם בדרך נס.

בסיפור הראשון בהפטרה, אלישע אומר לאישה להמציא לו כלים, וכל עוד ממציאה לו האישה כלים, השמן אינו פוסק מלנבוע. אך ברגע שבנה אומר (פס' ו') "אין כלי", מיד פוסק השמן.

חשוב לשים לב. התנ"ך אינו אומר שברגע שנגמרו הכלים פסק השמן מלנבוע, אלא דווקא מדגיש התנ"ך, שנביעת השמן פסקה רק לאחר אמירת הבן.

מכאן, שאמירת הבן הביאה לשינוי המציאות, ואם היו מוצאים דרכים להביא כלים אחרים, ללא אמירה שנגמרו הכלים, אולי השמן היה ממשיך לנבוע ללא הפסקה.

אותו הלקח ניתן ללמוד גם מהסיפור השני בהפטרה.

לאחר שבן השונמית חש בראשו ונשלח אל אמו, אומר הכתוב האובייקטיבי (פס' כ') "וישב על ברכיה עד הצהרים וימת". זהו המצב האובייקטיבי.

אך אימו, שיודעת שכל עוד לא מבטאים במילים, אין המציאות נוצרת, אינה מתחילה לצעוק ולבכות, אלא מחליטה לפנות לאלישע הנביא כדי שיציל את בנה.

היא אינה מספרת לבעלה את סיבת ההליכה לאלישע, כדי שלא תצטרך ליצור מציאות.

גם אלישע וגיחזי, כאשר הם מדברים על הנער, אינם אומרים שהוא מת. לדוגמא, גיחזי שנשלח לנסות ולהחיות את הילד, חוזר ואומר (פס' ל"א) "לא הקיץ הנער".

כך נשאר פתח לאלישע להחיות את הנער, וכך אומנם הוא עושה.

למדנו ששני הסיפורים בהפטרה, רוצים ללמד אותנו לקח אחד, לכן הובא הסיפור הראשון, ולכן למנהג הספרדים עומדים במילים (פס' כ"ג) "ותאמר שלום", כדי להדגיש את התנהלותה של האישה השונמית, שלא הוציאה דברים שליליים מפיה.

אם זהו הלקח הנלמד מן ההפטרה, כנראה שזהו לקח שנלמד גם בפרשה, אחרת לא היו מחברים הפטרה זו לפרשתנו.

ואכן בפרשתנו, בסיפור העקידה, אנו רואים פסוק שהוא קצת מוקשה (כ"ב, ה'): "ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם".

כיצד אברהם אומר "ונשובה אליכם"? הרי הוא היחיד מכולם שיודע, שיצחק לא אמור לחזור, והרי יוצא שמוציא דבר שקר מפיו?

רש"י פותר את הבעיה, ואומר "נתנבא שישובו שניהם", אך נראה שניתן למצוא משהו עמוק יותר במה שהתורה מנסה ללמד אותנו.

התורה רוצה ללמד אותנו, שגם אברהם, במודע או שלא במודע, יודע שלמילים יש כוח ליצור מציאות, ולכן הוא מעדיף לומר "ונשובה אליכם", אולי כך תיווצר המציאות,
שתתאים למילים שאמר.

אם כך, גם מהפרשה וגם מההפטרה, ניתן ללמוד על הכוח הרב שנתן לנו הקב"ה, הכוח ליצור מציאות ע"י דברינו.

אמנם מדובר בזכות גדולה, אך מדובר גם באחריות כבדה.

נשא תפילה, שהקב"ה יעזרנו להשתמש בכוח הדיבור, לכיוונים הטובים והנכונים בלבד, אכי"ר.