"שלח נא ביד תשלח" (ד, יג)

נראה שבפעם הזאת, סירובו של משה רבינו נבע מענווה: הוא החשיב את עצמו כראוי לתפקיד, אבל חשב שהרגשתו  זו היא סימן ליוהרה, ואם כן אינו ראוי לשליחות זו, ולכן הוא סירב.

אבל ה' כעס עליו, כמו שכתוב: "ויחר אף ה'" (ד, יד), מכמה סיבות: (א) בסירובו כרוכה נימה של לעז על מנהיגים אחרים, כאילו שהם פחות ענווים ממנו. (ב)  אין זה חשוב אם הוא ראוי או לא, שהרי הוא רק כלי ביד ה'.

עוד אפשר להסביר, שמשה פחד שיאבד מענוותנותו אם יושם כמנהיג; וה' כעס עליו מפני שזהו אנוכיות; מה גם שיש גם הבטחה מה', שמנהיג לא יאבד מענוותנותו אם יפעל לשם שמים (בדומה להבטחה שלא נהפוך לאכזרים אם נשמיד את עיר הנידחת לשם שמים, כמו שכתב אור החיים, דברים יג, יח).