"והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" (ד, א)

לכאורה קשה, הרי ה' אמר לו "ושמעו לקולך" (ג, יח), ואיך משה אומר כאן שלא ישמעו אליו, וסותר דבר שאמר ה' במפורש?

אפשר להציע לכך שתי תשובות:

(א) אחרי האות הראשונה, אומר לו ה' "למען יאמינו כי נראה אליך ה'" (ד, ה); אבל אח"כ אומר ה': "והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקֹל האֹת הראשון" (ד, ח). וגם לגבי האות השנייה, בתחילה אומר ה': "והאמינו לקֹל האֹת האחרון" (ד, ח), ואח"כ אומר: "והיה אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה" (ד, ט). הרי שגם כשה' אומר שיאמינו, אין זה אמירה בוודאות מוחלטת. אם כך, ייתכן שגם האמירה "ושמעו לקולך" לא נאמרה בוודאות מוחלטת, ומשה הרגיש זאת, ולכן אמר "והן לא יאמינו לי".

וייתכן שה' דיבר באופן זה ביחס לשני האותות בכוונה תחילה, וזאת כדי להצדיק את משה רבינו למפרע, שדיבורו "והן לא יאמינו לי" לא יחשב כסותר את דבר ה'. למה הדבר דומה? לאורח המכתים את מפת השולחן, ואחר כך בעל הבית מכתים אותה שוב כדי שאורחו לא יתבייש.

(ב) אכן בני ישראל היו אמורים להאמין למשה, כמו שאמר ה' בתחילה, אבל דברי משה רבנו "והן לא יאמינו לי" גרמו לשינוי במציאות העתידית (כמו שהסברתי לעיל ג, יא), ולכן נוצר מצב שהיו זקוקים לאותות, ואף היה חשש שלא יאמינו לשני האותות הראשונים.