"כי אלף שנים בענייך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה" (תהילים מזמור צ' פסוק

ד').

ובזאת נשלים לחכמים מדרש גדול שהיה להם בימי הגמרא במסכת סנהדרין על הפסוק הזה שאומר על פי ריש הפסוק הזה שהעולם מחולק לששה אלפים כנגד ששה ימי השבוע והאלף השביעי הוא שבת.

 אך סוף הפסוק עניינו שונה שכול אלף אינו יום אלה אשמורת לילה ומחשבים אותם מתקופת כתיבת התהילים על ידי דוד המלך שנחה עליו רוח הקודש של תהילים כשנמשח למלך בגיל 30 בשנת 2884 ועד פטירתו בגיל 70 בשנת 2924 שהם סוף האלף השלישי ומשם אלף רביעי חמישי ושישי הם 3 אשמורות לילה כשיטת רבי יהודה הנשיא שלוש אשמורות הווי הלילה במסכת ברכות והאלף השביעי הוא מתפלת הנץ עד סופו סוף זמן תפלת שחרית.

 כתוצאה מהבנה כזאת של סדר ימות עולם יש להתבונן שכול הכנותינו לבחינת האלף השביעי אינם בדיוק רק כריש הפסוק הכנות לשבת אלה הכנות בסוף האלף השישי שהוא זמן עלות השחר לתפלת שחרית.

ותחילת עלות השחר הוא 72 דקים לפני הזריחה וכול אשמורה היא 4 שעות כלומר 240 דקות הרי שהאלף מחולק ל240 דקות ו72 דקות הוא שנת הת"ש 5700 שכן 1000/240*72=700 ומשם מתחיל עלות השחר וקצת לפני כן הוא הזמן הכי חשוך בלילה שלפני עלות השחר כפי שנראה בנרגש בסדרו של עולם שאז הייתה מלחמת העולם השנייה והשואה עם העניין המצער של 6 מליון יהודים שנספו בשואה הי"ד.

 והציפיות שיש בדורות האלו לכך שכול העניינים שרואים כאן בדורות האלו הם פעמי משיח הולך על פי השיטה הזאת כהתלמוד הירושלמי מסכת יומא פרק ג' הלכה ב' וזל"ש: "א"ר חייא רובה לר"ש בן חלפתא בר ר' כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר" – כבחינת תחילת ההארה של היום ברקיעה כשעלות השחר מתחזק.

ובתורות גאולה ומשיח שהעניין שלהם הוא התגברות הגאולה רק קמעה קמעה כלומר לאט לאט לא צריך לעשות שום רעש וצלצולים משום עניין בעולם אלה רק לצפות לאט לאט בפשיטות ותמימות לגאולה המיוחלת השם יזכנו.