גם אברהם ומשפחתו וגם לבן ומשפחתו היו רועי צאן וזה היה עיקר פרנסתם. רועי צאן היו תועבה בעיניי המצרים, בגלל עיסוקם והריח הרע של הצאן שדבק בהם. נשים סלדו להתחתן עם רועי צאן, וגם גברים לא רצו נשים ממשפחה של רועי צאן, כי נדונית הכלה תהיה צאן. אברהם שלח את עבדו הבכיר להביא בת של רועה צאן לבנו, שהיה רועה צאן.

ניתן להבין שרבקה היתה עלמה בוגרת ממשפחה של רועי צאן שלא מצאה בעל וכבר התיאשה מלמצוא בעל, בעיר נחור הקטנה, שסבה הקים למשפחתו. רבקה המיוחסת לא היתה מוכנה להיות פילגש לאדם נשוי, כמו האישה קטורה, פילגש  אברהם, שבסוף חייו אברהם שלח את ילדיה מעליו, והשאיר את כל רכושו לבנו משרה.

מהרגע שרבקה ראתה את הזר העשיר, עם עשר גמלים עמוסים כל טוב, שרץ לקראתה ובקש מים, רבקה עשתה מאמץ למצוא חן בעינייו. רבקה הציעה להשקות את הגמלים וכך היא הראתה שהיא ממשפחה של רועי צאן, שלא סולדת מריח החיות. כאשר העבד שאל על מקום ללון, רבקה הודיעה שיש "גם תבן גם מספוא רב עימנו", וכך היא הודיעה שהיא לא רק טובת לב, ושומרת על נקיון המים והכד, אלא שהיא ממשפחה מיוחסת של רועי צאן עשירים, ושהיא המתאימה ליצחק.

העבד הראה לרבקה נזם זהב וצמידי זהב. ולאחר שהעבד קד לרבקה, והשתחווה לאלוהים בנוכחותה, וכדברי העבד, הוא עצמו שם את הנזם באפה של רבקה ואת הצמידים על ידיה כסימן בעלות (בראשית כד מז). רבקה הסכימה שהזר יגע בה, ויעניק לה מתנות יקרות, שסביר שהיא הבינה שהם מתנות ארוסין.

העבד שבר את הנוהל המקובל ולא פנה בהתחלה למשפחתה של רבקה, אלא פנה לרבקה ישירות. רבקה הבינה שהזר מעליב את אביה ולא נותן לו כבוד (כשם ששכם, שלקח את דינה לביתו, העליב את בני יעקב וקיבל עונש מוות), אבל רבקה ראתה את אנשיו של הזר וכוחם הצבאי, וראתה את עושרו, והחליטה להתעלם מהנוהל המקובל. רבקה הראתה את אופיה החזק ונכונותה לעשות החלטות חשובות בניגוד לנוהל ובניגוד לדעתם של הגברים בחייה. בהמשך רבקה תעשה דבר דומה נגד יצחק בעלה ועשו בנה.

רבקה חזרה בריצה הביתה כדי לספר לאימה מה קרה לה. רבקה פקדה על אחיה הצעיר, לבן,[1] להכין את הבית לאורחים, ולרוץ להזמין את האיש ואנשיו לביתם. לבן עשה את פקודת אחותו ללא אישור מאימו או אביו. רבקה הבינה שמהרגע שהזר וחיליו יכנסו לבית בתואל הם ישתלטו על הבית ויושביו ואביה לא יוכל להעניש את הזר או אותה.

סביר שרבקה שמעה את עבד אברהם מדבר עם משפחתה, ושמעה שאחיה ואביה, מחוסר ברירה, אישרו לעבד לקחת אותה להיות אשתו של יצחק בן אברהם. רבקה, לבן ואימם שמחו לקבל את מתנות הארוסין שהעבד נתן להם. בתואל, אבי הכלה, הסתייג ונעלם, ולא השתתף בשמחה.

בבוקר העבד רצה לצאת במסע חזרה עם רבקה, ולבן ואימו ניסו לעכב אותם. לבן שאל את רבקה: "התלכי עם האיש הזה"? ורבקה ענתה בקיצור ולעניין: "אלך" (בראשית כד נח). רבקה הראתה נכונות להתחתן עם יצחק, אבל תשובתה אינה הסכמה לנשואין. כל שרבקה אמרה זה שהיא מוכנה 'ללכת' עם העבד. רבקה הראתה שהיא מאמינה לדברי העבד אודות אדונו, היא מוכנה להסתכן במסע במדבר,היא מוכנה לראות את חתנה ואז היא תחליט סופית או תבקש לחזור למשפחתה.

כאשר רבקה הגיעה לבאר לחי-רואי ושמעה שהזר הבא לקראתם הוא אדונו של העבד, ממספר סיבות, רבקה כסתה את פניה בצעיף. רבקה לא רצתה שחתנה יראה אותה לפני שהיא תראה אותו ותחליט. רבקה לא רצתה לגרום עוגמת נפש ליצחק. רבקה לא הסכימה לנשואין עד שיצחק שמע איזו כלה אלוהים בחר לו - תקיפה ועצמאית.

רק כאשר יצחק הכניס את רבקה לאוהל שרה אימו רבקה הסכימה להיות אשתו, בתנאים שלה. רבקה הסכימה כי היא ויצחק הבינו שיצחק קיבל את כל רכושו של אברהם וברכות אלוהים, ורבקה קיבלה את כל רכושה של שרה ואת כל ההבטחות שאלוהים נתן לשרה, כולל הפקודה לאברהם: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ, כִּי ... יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (ביאור:בראשית כא יב). כך רבקה קיבלה מיצחק התחיבות לשמוע בקול רבקה לכל דבר לכל חייו, ולרבקה היתה הזכות לשלוט על כל הגברים במחנה.[2]

[1] כאשר אברהם שמע שרבקה נולדה, לבן אחיה לא מוזכר, כי כנראה לבן לא נולד עדיין (בראשית כב כג).
[2] כך היתה רבקה רגילה לשלוט גם בבית אביה, לפקוד על אחיה הצעיר, לבן, ולדרוש מאביה לעשות את רצונה.