בתחילת פרשתנו נאמר שהקהיל משה את כל ישראל ואמר להם "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם וגו' ששת ימים תעשה מלאכה" (לה, א-ב). וכתוב על זה בגמרא "אלה הדברים – אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה מסיני" (לה, א-ב. שבת ע, א). והיינו, שהמלאכות שעשו במשכן – הן המלאכות האסורות בשבת.

כמו שמלאכות המשכן נעשו כדי לבנות משכן ודירה לשכינה, הנה כן צריך להיות גם בעשיית ל"ט המלאכות בימי החול, שהמטרה והתכלית של כל המלאכות, גם מלאכות הרשות, צריכה להיות כדי לעשות מהן משכן ודירה לו יתברך, וכמו שנאמר "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו).

ובזה יובן מה שמצינו שביום שמותר במלאכה יש להזהר מביטול מלאכה, ועד כדי כך, שממעטים אפילו בענינים של תורה ותפלה – קריאת התורה ותפלות נוספות, בכדי שלא למעט במלאכה (ראה ברכות טז, א. מגילה כב, ב. קידושין לג, א). ויתר על כן, מצינו שעל הפסוק "ששת ימים תעבוד" (יתרו כ, ט. תשא לד, כא) דרשו חז"ל שהיא מצות עשה (נסמן במקור הדברים). ולכאורה איך יתכן הדבר?

אך לפי האמור מובן זה בפשטות, כי תכליתם של כל המלאכות היא לבנות משכן על ידם, ואם כן מובן שזהו מצוה, ועל האדם תמיד לעמול ולעסוק בזה, שהרי "אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז).

(ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' 193)