"דַּע כְּשֶׁיֵּשׁ מַחֲלקֶת עַל הָאָדָם, אֵין לַעֲמד עַצְמוֹ כְּנֶגֶד הַשּׂוֹנְאִים, לוֹמַר כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לוֹ כְּנֶגְדּוֹ, כִּי זֶה גּוֹרֵם שֶׁהַשּׂוֹנֵא יָבוֹא לִמְבֻקָּשׁוֹ, לִרְאוֹת בּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, מַה שֶּהוּא רוֹצֶה לִרְאוֹת בּוֹ. רַק אַדְּרַבָּא רָאוּי לָדוּן אוֹתָם לְכַף זְכוּת, וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת, בְּחִינוֹת: 'וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה', כְּמוֹ הֶעָפָר שֶׁהַכּל דָּשִׁין עָלֶיהָ, וְהִיא נוֹתֶנֶת לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְזָהָב וְכֶסֶף וַאֲבָנִים טוֹבוֹת... וְהוּא כְּמָשָׁל, כְּשֶׁאֶחָד חוֹתֵר תַּחַת בֵּית חֲבֵרוֹ, אִם הוּא יַעֲמד עַצְמוֹ וְיַחְתּר גַּם כֵּן כְּנֶגְדּוֹ, אֲזַי בְּוַדַּאי בְּקַל יָבוֹא הַחוֹתֵר לִמְבֻקָּשׁוֹ, אֲבָל כְּשֶׁאֶחָד חוֹתֵר וַחֲבֵרוֹ עוֹמֵד בִּפְנִים וְשׁוֹפֵךְ עָפָר וְעוֹשֶׂה תֵּל כְּנֶגְדּוֹ, אֲזַי מֵפִיר מַחֲשַׁבְתּוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל הַשּׂוֹנֵא לַעֲשׂוֹת מְבֻקָּשׁוֹ".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, תורה רעז)

רבי נחמן מלמד אותנו כיצד להתמודד עם מחלוקת (שלא לשם שמים). רבי נחמן מסביר כי בניגוד לאינסטינקט הטבעי להשיב מלחמה לחולק עליך, צריך האדם להיות בבחינת: " 'וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה', כְּמוֹ הֶעָפָר שֶׁהַכּל דָּשִׁין עָלֶיהָ, וְהִיא נוֹתֶנֶת לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְזָהָב וְכֶסֶף וַאֲבָנִים טוֹבוֹת". רבי נחמן משתמש במשל כדי להסביר את פשר העניין: כאשר אדם חופר בור תחת ביתך, אל לך להשיב בחפירה כנגדו, מפני שבכך אתה תורם להשגת מבוקשו בערעור היסודות שלך עצמך - דבר שלשמו הוא עצמו חותר כנגדך.

הרשע החולק עליך, מבקש לערער את מעמדך, להראות לכל העולם שכבודך, כבוד מדומה הוא. וכשאתה יוצא להגן על כבוד זה, אתה מוכיח לו ולעולם כי צודק הוא.

ספירת המלכות מוגדרת בזוהר הקדוש כמי ש"לית לה מגרמיה כלום" – אין בה דבר משלה. דוד המלך ע"ה עצמו מהווה דוגמא לכך: הוא מלך ישראל ועם זאת הוא מנסח את העמדה הכי עמוקה של ענווה – "כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהלים ק"ט, כב).

מדוע העוצמה החזקה ביותר מחייבת את הענווה הגדולה ביותר? כיוון שהענווה, בהקשר זה, היא שלמות פנימית ואי תלות בזולת. כאשר מישהו מצליח להרגיז אותי ואני צועק ומגיב אליו, אני אינני ה"בוס" אלא העבד. הוא מתמרן אותי למקומות שלא צפיתי ותכננתי ובכך אני מאבד את סדר יומי ומגמתי – אני נשלט ולא שולט. אדם ללא ענווה תלוי כל הזמן ביחס הסביבה אליו, הוא זקוק לאישורים והסכמות לאגו שלו, אך לעומתו אדם שניחן בענווה אמיתית חי את החופש האמיתי והוא זה שמכתיב את כללי המשחק מול הרשע החולק עליו.

האדם השם עצמו כעפר, נוכח המחלוקת, מפריך מן היסוד את כל המהלך שאליו יצא הרשע.

הרב שג"ר זצ"ל (הרב שמעון גרשון רוזנברג), מתוך הספר "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן - חלק ב"

הרב איתמר אלדר, מתוך האתר: "בית המדרש הוירטואלי" של ישיבת הר עציון - http://etzion.org.il/he/home